בנובמר 2012 הודיע פיליפ רות על פרישתו מהכתיבה. מאחוריו רשימה ארוכה של ספרים, חלקם עובדו לסרטים. נמסיס, היה הספר האחרון שכתב ופורסם ב-2010. הספר The Humbling, המפלה, שעליו אכתוב הפעם, הוא מקבוצת הספרים: נמסיס; סיפורים יחסית קצרים שעליהם נמנים: כלאדם, זעם, מפלה ונמסיס. בראיון איתו, טען רות כי כל אחד מהספרים הללו עוסקים בנושא אחר שעל האדם להתמודד איתו (לדוגמה: בכלאדם, המוות הוא הגיבור הראשי, בספר נמסיס הגיבור הראשי הוא חטא היוהרה).
הספר המפלה יצא לאור בסתיו 2009, והוא ספרו השלושים של הסופר פיליפ רות. הוא עובד לסרט בכיכובו של אל פאצינו. גם בספר זה הגיבור הראשי הוא כמו כותרתו של הספר, הלא היא המפלה.
מכיוון שהספר יחסית ישן ואפילו עובד לסרט, אינני חוששת לבשר שאכן יש כאן ספוילרים.
כמו בנמסיס גם המפלה מחולק לשלושה חלקים.
בחלק הראשון, מוצגת דמותו של סיימון אקסלר (Simon Axler), שחקן תיאטרון מפורסם וסקסי שלפתע איבד את כישוריו ואת המתנה שניתנה לו. הוא מרים ידיים וזה גורם לו דיכאון, הוא בקושי ישן בלילות ובבקרים הוא מתקשה להקים עצמו מהמיטה, הוא אפילו חושב להתאבד עם הרובה שהוא שומר בעליית הגג. אשתו, ויקטוריה, בלרינה-לשעבר, מתקשה להתמודד עם הדיכאון של בעלה ועוברת לקליפורניה, היכן שבנם חי. אקסלר מאשפז עצמו בבית חולים פסיכיאטרי, על פי עצתו של רופאו, לעשרים ושישה ימים. שם, הוא פוגש את סיביל (Sybil), שמספרת לו שתפסה את בעלה העשיר והמוצלח מנצל מינית את בתה. היא לא יכלה להתמודד עם זה וניסתה להתאבד. היא שואלת אותו אם היה מוכן להרוג את בעלה בשבילה, אך הוא פוחד. מספר חודשים לאחר אשפוזו, הסוכן שלו מגיע אליו הביתה ומציע לו לשחק את ג'יימס טירון ב Long Day's Journey into Night. אך הוא מסרב כיוון שהוא פוחד מכישלון נוסף.
בחלק השני, פג'ין מייק, בתם בת הארבעים של שני שחקנים שאקסלר הופיע איתם בעבר והוא מכיר אותה כתינוקת, מופיעה בביתו, בטענה שלא מזמן עברה לגור בקרבת מקום. פג'ין היא לסבית מזה שבע עשרה שנה, ובדיוק סיימה מערכת יחסים בת שש שנים עם אישה שהחליטה לבצע ניתוח לשינוי מין. אקסלר ופג'ין מתחילים רומן.
לאחר מספר חודשים, לואיז, הדיקן במקום בו עובדת פג'ין כמורה ושאיתה שכבה כדי להבטיח את מקום עבודתה, מצלצלת להוריה של פג'ין כדי להודיע להם על הרומן בינה לבין אקסלר המבוגר בשנים. הוריה של פג'ין כועסים ונפגשים איתה, כל אחד בנפרד, ופג'ין מעבירה לאקסלר את השיחות כלשונן, כולל הביקורת של אימה על גילו המופלג של אקסלר, ושלמעשה עוד מספר שנים מועטות היא תיאלץ לסעוד אותו.
בחלק השלישי, אקסלר קורא בעיתון המקומי שסיביל ירתה בבעלה העשיר והמוצלח שתי יריות בפתח ביתו, הוא מתקשר לאחותה ומציע את עזרתו. לילה אחד, פג'ין ואקסלר יוצאים לארוחת ערב, הוא מבחין בטרייסי, בחורה בת עשרים ושבע, שנראית קצת שתויה והם מביאים אותה לביתם להגשמת הפנטזיות, שפג'ין העירה באקסלר. לאחר החוויה הזאת אקסלר מחליט לבדוק את מצבו הרפואי כדי לבחון את האפשרות להביא ילד לעולם. הוא גם מחליט להיענות להצעה להשתתף בהצגה שבו יגלם את ג'יימס טיירון. שבועיים לאחר מכן, פג'ין מודיעה לאקסלר על סיום הרומן, בטענה שהיא כנראה עשתה טעות. הוא מאשרים אותה בהאשמות של בגידה (שלה עם טרייסי, ושל הוריה שגרמו לפירוד). הוא גם מתקשר להוריה וכועס מאוד. אחרי השיחה אקסלר יורה בעצמו, ומשאיר פתק:
The fact is, Konstantin Gavrilovich has shot himself
זאת גם השורה המסיימת את המחזה "השחף" מאת אנטון צ'כוב.
סדרה זאת של נמסיס, מאופיינת בספרים יחסית קצרים (לא יותר ממאה ושבעים עמודים) מחולקים לשלושה פרקים, ובכתיבה מינימליסטית. המונולוגים יחסית ארוכים, והגיבור הראשי – כותרת הספר – הוא למעשה הנושא המרכזי של הסיפור. כאן, כמו בכותרת (וכאמור לעיל) הנושא המרכזי הוא מפלתו של סופר סטאר. נכון, זה קורה לכל שחקן ובכל שלב מחייו שבו הוא פתאום מרגיש שאיבד את הקסם (כפי שהסיפור מתחיל), אבל אקסלר מרגיש שלא רק שאיבד את הקסם, אלא שגם אם ינוח וינסה לרפא את עצמו, לעולם לא יוכל לחזור להיות עצמו, שכאב מפלתו הפיזית כפרוספרו ב"מקבת", מסמלת את מפלתו הנפשית ואי יכולתו לחזור להשתקם ובטח שלא יוכל לשחק לעולם.
אינטרטקסטואליות – השחף
על הקשר בין הספר למחזה השחף של אנטון צ'כוב: מחזהו של צ'כוב נחשב פורץ דרך במובן שבו הדמויות מדברות באופן ישיר על בעיותיהן ולא באופן עקיף, דבר שלא היה מקובל במחזות של המאה התשע עשרה, לא היה מקובל גם שהדמויות מבצעות פעולות הרות גורל כמו התאבדות. יש הרבה קווים מקבילים בין השחף של צ'כוב לבין המפלה של רות: גם במפלה אקסלר נובר בנבכי נשמתו, מנסה להבין למה קרתה לו המפלה, והם יוכל להשתקם ממנה, הוא אף מאשפז עצמו בבית חולים פסיכיאטרי, הוא אפילו מצליח להתאושש באופן זמני. הוא לא חושש לדבר על זה, אך לא בדיוק משלים עם זה; בשחף הדמות שמתאבדת הוא הסופר-מחזאי, במפלה הדמות שמתאבדת הוא השחקן המפורסם; שניהם חווים כישלון אמנותי; גם קונסטנטין (הסופר-מחזאי) וגם אקסלר (השחקן המפורסם) חווים אהבה לא ממומשת; חדר העבודה של קונסטנטין הוא חדר אורחים שהוסב וחדר העבודה של פג'ין הוא החדר של אשתו שהוסב; הרובה שאיתו יורה אקסלר בעצמו הוא אותו רובה שכמעט הורג את לואיז אהובתה של פג'ין, שהפתיעה בביקור (ומה עם הרובה שירה בבעלה העשיר והמוצלח של סיביל..?), והרובה שהרג את השחף הוא אותו רובה שקונסטנטין יורה בעצמו. מחזות רבים, שבהם אחת הדמויות מתאבדת מוזכרים בספר, אך המחזה השחף מוזכר מספר פעמים, עד סופו שבו משאיר אקסלר את הפתק עם הציטוט האחרון מ"השחף".
ספריו של רות, האחרונים בעיקר, אינם בעלי אופי אופטימי. הם מלווים בתיאורים מדכאים עד סופם הטראגי והמדכא. גם אם יש נקודת אור (מערכת היחסים המעירה, המאירה והמהירה עם פג'ין, שאגב, סצנות הסקס המתוארות בו אינן מגרות ומתגרות בלשון המעטה..) הרי שהסוף הוא קשה יותר, כיוון שהנפילה, אחרי אושר והרפתקאות סוחפות ואמון במישהו, תלולה וכואבת הרבה יותר.
אני לא יודעת אם היה זה חלק מהמטרות שהציב לעצמו רות בטיפול בסיפור, אך הטיפול בנושא זהות מינית ומגדר נראה קצת תלוש ולא קשור. זאת אומרת, שגם אם היו מוציאים את החלקים הללו מהספר הוא לא היה גורע או ממריא.
פיליפ רות כנראה כתב את הספר כשהוא בעצמו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים שלו, האם חזה את מפלתו שלו, האם כתב זאת על עצמו..? זאת לא נדע (אלא אם כן בקרוב יכתוב את האוטוביוגרפיה שלו-עצמו). בכל מקרה, אני באופן אישי מאוד אוהבת את הנושאים שרות לוקח ומטפל בהם בכל ספר בנפרד, בכל ספר באופן שונה, ובכתיבה תמציתית מינימליסטית בעלילה, אך מאוד פסיכולוגית במונולוגים ובסיפור האישי – גם אם כתוב בגוף שלישי – בכל ספר.
