קולום מקאן הוא סופר אירי, יליד דאבלין, 1965. בגיל 21 הגיע לניו יורק, ומאז חי שם. שני ספרים שלו תורגמו לעברית: זולי, בהוצאת כנרת-זמורה ביתן ויסתובב לו העולם הגדול, בהוצאת עם עובד בתרגומו המופלא והאמין של אמיר צוקרמן. על ספרו יסתובב לו העולם הגדול גרף שבחים ופרסים רבים.
טרנס אטלנטיק
הסיפור מבוסס על אירוע היסטורי שהתרחש ב-1974, כאשר פיליפ פטי, הלוליין הצרפתי, מתח חבל בין שני מגדלי התאומים והתהלך ביניהם. מתוך נקודת מבט זאת, של המהלך על החבל מלמעלה ושל אלו האנשים שמביטים למעלה, כשדמות המרכזית היא ניו יורק, מתנהלת עלילה בעלת מספר משתתפים, כל פרק מסופר מפיה של דמות אחרת, ובסופו של דבר נרקם הנרטיב בין כולם.
הפתיחה הזאת, מספרו הקודם, חשובה למאמר זה על ספרו החדש, כיוון שמקאן משתמש באותם אלמנטים, כאשר את הנרטיב כאן משמשת כותרת הספר: טרנסאטלנטיק. הספר פותח במוטו מאת אדוארדו גליאני, סופר אורגוואי:
"No history is mute. No matter how much they own it, break it and lie about it, human history refuses to shut its mouth. Despite deafness and ignorance, the time that was continues to tick inside the time that is".
מוטו זה יחזור על עצמו באופן אחר, על ידי אחת הדמויות בספר.
הספר מתחיל ב-2012, פרק בעל עמוד אחד לבד, כשבפרקים הראשונים ייראה כלא מובן, לא-שייך: תיאור נטורליסטי של אישה המביטה בשחפים וכיצד הם משילים את קליפות הקונכיות, אך בהמשך יתברר כי זה אחד החוטים המקשרים בין כל הדמויות והעלילות. היא האישה שתסגור לנו את הספר בזמן הנוכחי.
הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים,
החלק הראשון, עוסק בטיסה הטרנסאטלנטית ראשונה. אלקוק ובראון הם שני טייסים בריטיים, פצועי מלחמת העולם הראשונה, שמבצעים את הטיסה הטרנסאטלנטית הראשונה שבין בריטניה לאירלנד. מקאן מעביר לנו תיאור נטורליסטי של שני טייסים שיושבים בקוקפיט פתוח על ה Vickers Vimy (היה מפציץ בריטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה), הוא מתאר את הקור, הגשם, והשלג שיורד עליהם, את צילו של הענן שהם נכנסים לתוכו ולא רואים אפילו קרן שמש, את המטוס שמתחתיהם והצוות שקופא גם הוא בקור, את צלילתם הכמעט בטוחה אל האוקיינוס (בתיאור מקפיא לב של הגלים, בכל שלב ושלב) ותיאור מכני מדהים (ואין לי מושג אם מדויק), עד לנחיתה בבוץ האירלנדי a field of grass sleeved with ice . תפקידם היה להעביר פעם ראשונה בהיסטוריה דואר אווירי.
בחלק השני, מספר לנו מקאן על המפגש הטרנסאטלנטי הבא: מסעו של פרדריק דאגלס, בן ה-27, לאירלנד. כן, שוב אירוע היסטורי חשוב, שכן דאגלס נולד עבד, בגיל צעיר הוא החליט שהוא לומד לבד לקרוא ולכתוב (שהיה נדיר למדי בתקופה זאת בקרב שחורים היו גם עבדים) ומגיע לדאבלין (שאותה הוא מכנה huddled city) בעקבות המפיץ של ספרו החדש. שם, מגלה דאגלס את לילי דוגאן, המשרתת בביתו של המוציא לאור, שאותה ייקח איתו לארה"ב. שם, מגלה דאגלס גם את חרפת הרעב ששוטפת את אירלנד. בחלק זה יש ציטוטים נבחרים מתוך נאומיו של דאגלס, שיהפכו אחר כך לספר. פרדריק דאגלס ידוע כלוחם זכויות האדם ומדינאי אמריקאי.
החלק השלישי מספר את סיפורו של הסנאטור ג'ורג' מיטשל ומאמציו לתווך ולהסכים על תהליכי השלום בין צפון אירלנד לבין הרפובליקה האירלנדית בשנות התשעים, אותם הסכמים שנקראים Good Friday Agreements או Belfast Agreements. הסכמים אלו נועדו לסיים את הסכסוך ולהסדיר את עתידה של צפון אירלנד באופן דמוקרטי. מקאן נותן לנו סקירה של האירועים ההיסטוריים בלי להיכנס לפרטי הפרטים של המשא ומתן שהתנהל בין שני הצדדים.
בין כל האירועים ההיסטוריים הללו מתנהל סיפור קצר, אותו סיפור שהחל בו מקאן בעמוד אחד בלבד בתחילת הספר. אותו סיפור שישזור את כל חלקי האירועים לכדי עלילה אחת. זהו סיפור של לילי דוגאן, המשרתת שפרדריק דאגלס לקח איתו לארה"ב. בתה, אמילי ארליך, היא העיתונאית שמסקרת את הטיסה הטרנס אטלנטית הראשונה של אלקוק ובראון. בתה של אמילי, לוטי, היא צלמת שמלווה את אימה באירוע ההיסטורי. בהמשך היא חוזרת לאירלנד, שם היא מתחתנת עם פקיד בחיל האוויר המלכותי, הוא יפגוש בהמשך את ג'ורג' מיטשל הסנאטור. חלקו המסכם של הספר, מחזיר אותנו לעמוד הראשון של הספר. ללוטי נולדה בת, חנה. בנה של חנה, תומס, גדל לתוך האלימות ששולטת בצפון אירלנד בשנות השבעים.
מקאן כותב על דבלין (ואירלנד) ועל ניו יורק, העיר שבה נולד והעיר שבה חי כיום, בהתאמה, דרך הדמויות בספר.
זהו בעצם סיפור על מעברים, על גבולות והאומץ וההעזה לחצות ולעשות, ההעזה שבלהיות חלוץ אם בחציית היבשות ואם בחציית לאומים, מגדרים, צבע ומעמד. למעשה חוזר מקאן לאותם חומרים ואלמנטים מספרו הקודם, יסתובב לו העולם הגדול. גם בספר הקודם המוטו שהנחה את הנרטיב היה האומץ והעזה – זה מתחיל בהעזתו של הלוליין להלך על חבל בין שני מגדלי התאומים, וממשיך באומץ שבפעולותיהן של שאר הדמויות בחייהן הפרטיים ולאו דווקא ביכולת שלהן לשנות את פני ההיסטוריה. גם הספר יסתובב לו העולם הגדול התחיל עם סיפורם של שני אחים אירים שאחד מהם הגיע לארצות הברית.
בעבר נכתב כי מומחיותו של מקאן הוא לאו דווקא בעלילה אלא בפרטים, בשפה, בלשון. אם זאת הטענה אני יכולה להסיר מעליי רגשות אשם על הטיזרים. על החלק השני אני בהחלט מסכימה, אבל גם הטכניקה בכתיבת העלילה היא מומחיות כשלעצמה. באופן אישי, אני מאוד אוהבת את המישמש-לכאורה שעורך מקאן בסיפורים הקטנים, ושברקמה עדינה מתחברים יחדיו לסיפור יפהפה. עוד יותר אני אוהבת כשאירועים היסטוריים נשזרים בנרטיב.
וכמו שאומרת לוטי, בתה של אמילי (בתה של לילי, המשרתת):
We return to the lives of those who have gone before us
