קורמק מקארתי, 1933, הוא סופר אמריקאי, ארבעה מספריו תורגמו עד כה לעברית: הדרך ((The Road, עליו קיבל את פרס פוליצר ב-2006, לא ארץ לזקנים (No Country for Old Men), כל הסוסים יפים (All the Pretty Horses) שלושתם עובדו לסרטים, והשלישי קו אורך דם, תורגם השנה.
מקארתי כותב בדרך כלל על החיים בדרום ארצות הברית לרוב באופן גרוטסקי, אלים, אליגורי; לפעמים נדמה לי שהם נכתבים כמעט בדיוק כמו שטרנטינו מביים (ואפילו בסרט כל הסוסים יפים הוא שותף בבימוי). הספר הדרך, שונה קצת משאר ספריו בכך שהוא ספר (וסרט) אפוקליפטי על-זמני ועל-מקומי.
הספר בן האלוהים, Child of God, הוא הספר השלישי שמקארת'י כתב, 1973, והוא עדיין לא תורגם לעברית. אני מניחה שבקרוב הוא יתורגם כי הוא כבר מעובד לסרט.
Child of God
הסיפור הוא סיפורו של Lester Ballard, בחור בן 27, שחי בבית נטוש בגבעות טנסי. הנובלה מתחלקת לשלושה חלקים:
החלק הראשון, מסופר על ידי קבוצה של מספרים לא מזוהים, שמתארים את לסטר וחייו בתוך הקהילה, תאור של ארועים היסטוריים, לאו דווקא כרונולוגיים וארועים בחייו. כולם אומרים עליו שהוא מעולם לא היה בסדר אחרי שאביו התאבד, האם ברחה לא ברור לאן ועם מי…
בחלק השני אנו נוטשים את החלק התרבותי ועוברים ללסטר הפרה-מודרני, הפרה-תרבותי. כאן מתגלה לסטר הנקרופיל; לסטר שביתו נשרף והוא בורח וחי במערה; לסטר שרוצח, שאונס גופה, שמתעלל בבעלי חיים; שמעלים את הגופות.
בחלק השלישי הנובלה מסתיימת בדה-הומניזציה של לסטר. הוא נאסר, אך השריף מוציא אותו כדי שיגלה היכן הגופות מוחבאות, הוא בורח, אך מאשפז את עצמו, לבסוף הגופות יוצאות מחשאיותן…
הנובלה פותחת בסצנה שבה ביתו של לסטר נמכר במכירה פומבית וכשהוא מנסה להתנגד ומציב רובה, הרובה שהוא דמות כשלעצמה בנובלה, מול הכרוז מישהו מכה בו בגרזן, מכה כזאת שבאורח פרדוקסלי לסטר לא יצליח לעולם להחזיק את ראשו ימינה. יום אחד לסטר מוצא זוג מתנה אהבים ברכבם והוא עוקב אחרי מעשיהם בזמן שהוא מאונן על הפגוש, הם מגלים אותו והוא בורח.
ביום אחר הוא פוגש זוג אחר במכונית באותה סיטואציה כמו הזוג הראשון, רק שהם מתים. לסטר לוקח את גופת הנערה לצריף המבודד שלו, הוא לוקח את הכסף מהארנק של גופת הבחור ואיתו הוא קונה בגדים חדשים לנערה: שמלה ותחתונים. יד המקרה, יד האלוהים, גורמת לביתו לעלות באש. לסטר בורח, אך לא מצליח להוציא את הנערה המתה. וכך זה ממשיך, עוד מכונית, עוד זוג, הוא הורג נער ונערה, הוא לוקח את הנערה למערה, כי אחרי שביתו נשרף הוא עובר לגור במערה. בהמשך הוא גם מנסה להרוג את האיש שקנה את ביתו, הבית שבו גר בתחילת הנובלה.
אך האיש יורה בידו של לסטר והיא נקטעת. בין לבין לסטר מתואר כמי שבוחן את גבולות הרובה שלו ואת עצמו ומה הוא יכול להרוג ואיך, והוא וכמי שמתעלל בבעלי חיים. באחת הפעמים הוא קושר חבל לצווארה של פרה, עולה על טרקטור ונוסע, צווארה נשבר והיא מתה מיידית. בסצנה אחרת הוא מתואר כמי שתולש את נוצותיו של ברווז ומול עיניהם של אישה והילד שלה הוא תולש את רגליו ואוכל אותם. (נכון, אני מגלה קטעים קשים מהספר שאולי ויגרמו לכם לא לרצות לקרוא אותו עוד, אך אני לא בטוחה שזאת הנקודה החשובה שלו; אני גם חושבת שזאת אליגוריה, לכן הרבדים שלה רבים).
כשהוא שוכב בבית החולים הוא נלקח על ידי השריף וסגניו כדי להראות להם היכן החביא את הגופות, אך לסטר לא מודה שרצח וכמובן גם לא מגלה היכן הגופות. לבסוף, לסטר מאשפז את עצמו והגופות מתגלות במקרה על ידי חוואי שחרש את אדמתו.
לא בכדי הסיפור מתחיל ומסתיים באותה נקודה: החיים החקלאיים של תושבי הדרום. הספר פותח בתאור שבו מנסים לקחת מלסטר את הבית – השליטה הקפיטליסטית על חיי הכפר החקלאיים, והתנגדותו של לסטר. אבל כמובן שמדובר במקארתי ואל לנו ללכת שולל, ועלינו להבין, שלמעשה לסטר הוא חקלאי כושל, וכחקלאי כושל הוא זה שבעצם רוצה לשמר את המסורת. הספר מסתיים בכך שדווקא חקלאי, בפעולה חקלאית לשמה – חרישת השדה – מוצא את הגופות שהחביא לסטר. לסטר משמש דוגמא וייצוג של קהילה וחברה שבכוח הוא הוצא ממנה. הנובלה היא כמו מיתולוגיה של תרבות אנשי הדרום.
כדאי שאומר שיש אנשים שכדאי שלא יקראו את הספר. מקארתי לא משאיר מקום לדמיון. היכן שלפעמים כדאי וראוי לעצור כדי שהקורא ישלים את החסר, מקארתי ממשיך לכתוב ומגלה הכל. ויחד עם זאת, הקורא מופתע. הוא מופתע מהעוצמה, מעוצמת האלימות, מהתיאור הריאליסטי והרציונלי של הסצנות הקשות, סצנות שלא רק שהן קשות לעיכול הן לפעמים מלוות על ידי הומור שחור.
הנובלה פותחת בהצגת דמותו של לסטר על ידי המספר:
To watch these things issuing from the otherwise mute pastoral morning is a man at the barn door. He is small, unclean, unshaven. He moves in the dry chaff among the dust and slats of sunlight with a constrained truculence. Saxon and Celtic bloods. A child of God much like yourself perhaps
אני לא כל כך בטוחה לגבי המשפט האחרון. לא מצאתי בעצמי את לסטר, למעשה לא מצאתי בלסטר שום ניצוץ אלוהי, שום אנושיות. אבל אולי התשובה נמצאת בפיו של השריף בהמשך:
I think people are the same from the day God first made one.
כן, לסטר חסר אנושית, וזה הליקוי שלו, אולי ליקוי אנושי. הסביבה מתייחסת אליו כאל יצור מוזר, אפילו המספר עצמו מכנה אותו אידיוט: The idiot watched mutely…
הנובלה עוסקת בנושאים רבים: אכזריות, בדידות, השפלה מוסרית של האנושות, תפקיד הגורל בחברה, סטייה חברתית, נקרופיליה, מיזוגניה. היא סובבת סביב חייו של לסטר ומסופרת בצורה הכי שפלה אך מועברת בסצנות מהממות בקומיות ובגרוטסקיות. כמו למשל הסצנה שבה לסטר מוצא את הזוג השני במכונית, כשהם מתים:
The man on the radio said: We'd like to dedicate this next number especially for all the sick and the shut-in
או:
The dead man's penis, sheathed in a wet yellow condom, was pointing at him rigidly
אחד מהישגיו של מקארתי בספר זה שהוא הצליח לגרום לקורא סוג של סימפתיה לדמות מפלצתית כמו לסטר בכך שהוא גורם לקורא לעורר אמפתיה כלפי הדמות שלא מצליחה באף דבר שהיא מנסה לעשות. כפי שכתבתי, לא כולם יקראו את הספר הקשה הזה, אך מי שיקרא יאהב את האליגוריה הזאת מאוד ולא ישכח את לסטר הרבה זמן!
