אני חייבת לציין שאת שמו של מו יאן לא שמעתי עד זכייתו בפרס נובל לספרות ב-2012. ספרו חיים ומוות מתישים אותי, יצא לאור בספריית מעריב כמעט בד בבד עם זכייתו, כשבעבר יצאו לאור שניים מספריו: דורה אדומה (שגם עובד לסרט שדות חיטה אדומים ואף היה מועמד לאוסקר) ובלדות השום.
על גב הספר חיים ומוות מתישים אותי נכתב כי ספריו הקודמים יזכו להתפרסם מחדש. מו יאן הוא סופר סיני, שם עט לגוואן מויא (Guan Moye). תרגום שמו של מו יאן הוא "אל תדבר", ובראיון עימו הוא אמר כי "דיבורים מובילים רק לצרות". ספריו זיכו אותו בפרסים רבים וחלקם מעובדים לסרטים. בעברית, ספריו לא מתורגמים ישירות מסינית, כי אם מאנגלית (שתורגמו מסינית). הוא יליד 1956, קומוניסט בדעותיו, חי בסין, אם כי חלק מספריו עדיין אסורים לפרסום שם. ובשל העובדה שאת שמו לא שמעתי ולא קראתי אף אחד מספריו, הסתקרנתי.
דורה אדומה
הסיפור דורה אדומה (Red Sorghum), החל את דרכו כסיפור קצר ב-1987, ולבסוף פורסם כנובלה ב-1989. זהו רומן היסטורי, המתפרס על פני שלושה דורות בין השנים 1926-1976, ועוסק במלחמת סין יפן במלחמת העולם השנייה, מלחמה אכזרית לא רק מול האויב היפני אלא גם בבית. הסיפור מסופר מפיו של הנכד, ללא רצף כרונולוגי, על כלה צעירה, סבתו, שנמכרת לזקן חולה צרעת. במקביל, היא מנהלת רומן עם בחור צעיר, שנלחם מול הסינים. לאחר שהזקן מת (נרצח על ידי מאהבה) היא עוברת לגור עם הצעיר, יורשת את העסק ומכינה יין מהדורה האדומה.
אותו בחור צעיר, המאהב, הוא הסבא, האיש שסיפורו פותח את הספר הנוגע ללב כל כך, על רקע אירועים היסטוריים שנחקקו בלב האומה הסינית: המהפכה הקומוניסטית והמהפכה התרבותית בסין. הסיפורים האכזריים כתובים בפרוטרוט על רק תיאורים נטורליסטים ריאליסטיים עד מאוד – תיאורי הטבע המפורטים, הנוף, שדות הדורה. קשה מאוד לעבור מהתיאורים הברוטליים של מעשי הרצח והברבריזם של היפנים (כמו הפורנוגרפיה של פשיטת העור המפורטת באופן ממשי להחריד) לתיאורי הנוף והטבע עוצרי הנשימה. האדום הזה של ים שדות החיטה אל ים הדם הוא מטפורה של שינוי ואובדן..
סיפור קורותיה של המשפחה הוא החוט לסיפורה של סין, או כמו שהנכד מספר, כשהסיפור חוזר להווה, ששדות הדורה האדומים, הקמע של המשפחה, הפך לבן כלאיים ירוק…
חיים ומוות מתישים אותי
בחיים ומוות מתישים אותי סי-מאן נאו הוא בעל אדמות שנורה למוות ב-1950 עקב פשע שביצע ושבעטיו הוא נשלח לגיהנום, הוא לא ממש יודע מה הסיבה, כי הרי הוא בעל ואב טוב והגון ובעל אדמות נדיב. בהגיעו למשפט הוא מבקש מהאל יאמה (במיתולוגיה ההינדואית האל יאמה הוא אל המוות והצדק, הוא שולט בעולם התחתון, ושליחיו מביאים את נשמות המתים ליאמה כדי שיעריך את נשמתם. אחד משליחיו הוא "רואה חשבון" של קארמה של כל מעשי בני האדם על פני הארץ), לחזור בחזרה לעולם החיים כדי להבין, ויאמה מבטיח שיעשה כרצונו, אך מתעתע בו ומחזיר אותו במספר גלגולים חייתיים: חמור, שור, חזיר, כלב וקוף (5 מתוך 12 השערים של לוח השנה הסיני). כל גלגול הוא פרק המסופר מפיו של מישהו אחר, כשאת הפרק הראשון, הפותח, מספר סי-מאן נאו עצמו.
הסיפור של סי-מאן נאו בגלגוליו הוא בעצם סיפורה של סין מ-1950 ועד 2000 כמדינה קומוניסטית שמנסה ל"החזיר בתשובה " כל איכר עצמאי לקומונה. סי-מאן נאו הוא "סתם" איכר, איכר עצמאי שמסרב בכל תוקף להצטרף לקומונה, וכשהוא חוזר בגלגוליו הוא חוזר כחמור שעדיין חושב כסי-מאן נאו העצמאי ("בזמנים כאלו, כשמדיניות הממשלה כה קשוחה והתביעות נוקשות, הייתכן שעוד אתון חופשיה ומאושרת מסתתרת במקום כלשהו..?" עמ' 107) ואחר כך גם כשור עצמאי שנאשם באנטי מהפכניות ומתנגד לקולקטיביזציה וכו'. המאבקים הם לא רק בין המדינה לעם אלא גם בתוך המשפחות עצמן – כשהבן של סי-מאן נאו מחליט להצטרף למהפיכה הוא מתאכזר לשור, לאביו למעשה, שמסרב בכל תוקף להצטרף ומתעקש להשאר עצמאי, בעל חירות. אגדות רבות רוקם מו יאן, הסופר (הסופר מו יאן מוזכר רבות בספר, בהתחלה כסופר שמצוטט אחר כך כדמות די מעצבנת), סביב החיות על תעוזתן ועמידתן מול השמירה על העצמאות והחופש מול המשטר העריץ. הספר הוא כולו מחאה נגד השלטון הקומוניסטי והנוקשה.
כתיבתו של מו יאן משתנה בשני הספרים הללו: בדורה אדומה היא כתיבה איטית, התיאורים רבים של המעשים הנתעבים הן של הסינים והן של היפנים, ותיאורי נוף וטבע שכל כך מנוגדים לתיאורים האכזריים. בחיים ומוות מתישים אותי, הכתיבה ריאליסטית אך משתלבת מאוד עם הפנטזיה. זוהי מעשייה ריאליסטית, אם תרצו אגדה, אך לא איטית כי אם קריאה מהנה ואפילו משעשעת, צינית. שני הספרים מספרים את סיפורה ההיסטורי של סין, אם במאבקה במלחמת העולם השנייה ואם כביקורת של הסופר כלפי סין הקומוניסטית.
הצבע האדום שולט בשני הספרים הללו, צבעה של סין הקומוניסטית, הן בתיאורי הטבע האדומים של שדות הדורה האדומה (השדות שבהן נלחמים כנגד היפנים, שמסתתרים מהם, אך גם ניזונים מהם ומתפרנסים מהם), השקיעות המדהימות בצבען וזוהרן האדום והן במוטיבים של הדם שנשפך (בשני הספרים), של הצבע שצובעים את אחת הדמויות בחיים ומוות מתישים אותי, של השלטים, של הסדינים האדומים. האדום הוא מוטיב שולט.
הקריאה השונה בשני ספריו של מו יאן, הופכת את הסופר למעניין ביותר. המהפך בין הכתיבה האיטית, הכרוכה בהמון אכזריות וכאב לבין ספר קריא יותר, ציני ומשעשע, הופכת את מו יאן לסופר מסקרן בנוסף לערך המוסף שלו כסופר ביקורתי, השולח את חיציו כלפי סין, שבה הוא עדיין חי. הוא משלב ריאליזם עם פנטזיה, אגדה עם ביקורת (משל ונמשל, אם תרצו), היסטוריה, עממיות ותרבות סינית מול המודרניות והתרבותיות של המערב.
נכון, נכתבו ספרים רבים אודות סין הקומוניסטית ואציין לפחות את ספרה המופתי של פרל בק האדמה הטובה (שזכה עכשיו לעדנה חוזרת בתרגום חדש), שקראתיו לראשונה בגיל 19. ויחד עם זאת: כתיבתו של מו יאן מוסיפה נדבך ונופך נוסף להיכרות שלנו עם סין האדומה, הקומוניסטית, סין של מלחמות קשות מבית ומבחוץ, סין שהתאכזרה לכל אלה שרצו להשאר עצמאיים וחופשיים ברכושם וברוחם.
ונכון שדורה אדומה וחיים ומוות מתישים אותי הם ספרים שונים, כתיבה שונה, אך הנאה שונה. אם דורה אדומה כתוב באופן איטי, פורט על נימי הרגש בכל שורה בכל מילה, הרי שחיים ומוות מתישים אותי הוא ספר בעל קצב קצת יותר מהיר (למרות 650 עמודיו), נע בין גבולות הריאליזם והפנטזיה, ציני, ביקורתי, ואף מתובל בהומור שחור.
מאוד נהניתי לקרוא את שני ספריו, שלמרות השוני ביניהם הם מאוד דומים במוטיבים שלהם, בביקורת שלהם, באהדה והאהבה הגדולה להיסטוריה, לתרבות, למיתולוגיה ולהיסטוריה של העם הסיני. הסקרנות שלי כלפי סופר שלא הכרתי ואף לא שמעתי את שמו שזכה בפרס נובל, סופקה. ויתרה מכך, אמשיך לעקוב אחריו
על ספרו של מו יאן: צפרדעים
