פטריק מודיאנו, 1945, הוא סופר צרפתי ממוצא יהודי. הכרתיו כשהוכרז על קבלת פרס נובל לספרות השנה (אוקטובר 2014). מסתבר שרבים מספריו תורגמו לעברית, אך לפני כעשור הפסיקו לתרגמו. יחד עם פרסומו כזוכה פרס נובל לספרות, תורגם ספר נוסף שלו באחוזת בית בית הקפה של הנעורים האבודים. כנראה שאני לא היחידה שלא הכירה את הסופר, כי ברגע שהוכרז שמו כזוכה התמלאה הרשת באנשים המחזיקים כרזות "גם אני לא מכיר את פטריק מודיאנו".
מתוך סקרנות, קראתי בחודש האחרון ארבעה מספריו: רחוב החנויות האפלות, נעורים, מה קרה לדורה ברודר? ובית הקפה של הנעורים האבודים. אני חייבת לציין שלא את כל ספריו אהבתי. בלשון המעטה.. רק שניים מהם: רחוב החנויות האפלות, שעליו הוא קיבל גם את פרס גונקור, מה קרה לדורה ברודר? והסיפור הראשון מתוך השניים בבית הקפה של הנעורים האבודים. בסוף הספר האחרון, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי, מביא רצ'קובסקי אחרית דבר נפלאה ומאירת עיניים לגבי הספר ויצירתו.
רחוב החנויות האפלות
ברשותכם, אכתוב מספר מילים על שניים מספריו ועל סיפור אחד. רחוב החנויות האפלו", הוא סיפורו של בלש, שותף במשרד חקירות שתפקידו לחפש ללקוחות "מידע חברתי", שמוצא את עצמו מחפש דווקא לעצמו מידע חברתי או אישי. הוא איבד את זכרונו עקב תאונת דרכים ומנסה להעלותו מתהום הנשייה תוך איתור אנשים ומקומות ושיטוט בפאריז, עם ציון כתובות ממשיות, מקומות תרבותיים ומספרי טלפון ממשיים. הוא תוהה על זהותו, מי הוא היה למעשה, ומי זאת האישה המסתורית המופיעה בתמונות ומוזכרת על ידי חבריו מהעבר. אט אט הפאזל הופך לתמונה שלמה. גם אם רוב הספר מסופר מפיה של דמות אחת, דמות הבלש, פה ושם מתגלה דמותו של המספר יודע הכל שמשלים לנו חלקים מהתצרף המורכב הזה.
מה קרה לדורה ברודר?
מה קרה לדורה ברודר? הוא סיפורה של דורה שנעלמה במהלך כיבוש גרמניה את פאריז. ב-1988 לוכדת את מבטו של מודיאנו מודעה בעיתון ישן על בקשת עזרה מהציבור על חיפושה של נערה בת 15, מודעה המתפרסמת מטעם הוריה. המודעה מעוררת את סקרנותו של מודיאנו והוא יוצא למסע חיפושים. כמו בספרו הקודם, גם כאן החלק הראשון מוקדש לחיפוש. החלק השני מסופר גם כאן מנקודת מבטו של מספר יודע כל, וניתנים פרטים, אולי לא מציאותיים, על אפשרות של סוג של פתרון. המסע הפעם לוקח את מודיאנו לפאריס של 1945, עיר שנכבשה על ידי גרמניה, שחוקיה החדשים רודפים אחרי היהודים, יהודים נשלחים למחנות עבודה וחוסר ידיעתם לגבי המשך גורלם כשמודיעים להם שהם נשלחים למקום אחר, ובדיעבד נודע כי נשלחו למחנות ההשמדה. מודיאנו מסתובב ברחובות העיר, מציין מקומות עכשוויים שנבנים על מקומות סמליים מהעבר של פאריס ונכחדו מהמפות הרשמיות.
בית הקפה של הנעורים האבודים
הסיפור הראשון מבין השניים בספר בית הקפה של הנעורים האבודים, נקרא כך. זהו סיפור היעלמותה של לוקי, שם שניתן לה על ידי יושבי בית הקפה "לה קונדה", ששמו של בית הקפה ישתנה כי תבנה במקומו חנות לבגדי עור. הסיפור מסופר מנקודת מבטן של ארבע דמויות שונות, חבורה של סטודנטים, "בוהמה של סטודנטים" ש"ממבט מקרוב, העתיד שלהם לא נראה מבטיח" (עמ' 31). הדמות שפותחת את הסיפור, וגם נעלמת בסוף היא דמות שבאורח מוזר מנהלת איזשהו רישום אובססיבי של באי בית הקפה, שעות כניסה ויציאה, ימים.. והוא מקווה ומבקש שמישהו מבתי הקפה הזהים לבית הקפה הזה עושה את אותו מעשה
שלושה דברים עיקריים עוברים בכל ספריו:
האחד, הגיבור האמיתי בכל ספריו של מודיאנו היא בעצם גיבורה: פאריס. בכל ספריו הדמות המרכזית שמניעה את הסיפור, שמתפתחת ומשתנה היא עיר הבירה של צרפת, צרפת של אמצע שנות הארבעים, שנות הולדתו של מודיאנו וסוף שנות מלחמת העולם השנייה, ואולי זה גם נוגע ביהדותו מצד אביו, ופאריס של שנות השישים, שלטענתו כאילו קפאה מאז.
הדמויות האחרות בספריו משוטטות בתוך העיר, מתארות את רחובותיה, את מה שהיה, מה שנבנה על מה שהיה, שנמחק כלא היה.. מודיאנו מתאר לנו בתי מלון, בתי קפה (בתי קפה שנהרסו ועליהם נבנו חנויות חדשות) ואפילו נותן לנו כתובות ממשיות, כתובות שכמעט באופן ריאליסטי ניתן לבדוק במדריך המפות או לגגל בגוגל ולטייל יחד עם הדמויות ברחובות העיר היפהפיה אך הבודדת שלו, יש אפילו משהו מאוד אובססיבי בכתיבת הכתובות והרחובות האלו באופן מדויק. באחד הספרים, "מה קרה לדורה ברודר?" הוא אפילו משתעשע ברעיון של שיטוטן ובריחתן של הדמויות בספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים": גם אחרי בריחתו של ז'אן ולז'אן הוא עוקב במקביל לבריחתה של הדמות בסיפור.
דבר שני, בכל הספרים של מודיאנו יש עוד חוט מקשר והוא הדמות הנשית הנעלמת. בקורות חייו של מודיאנו אימו נטשה אותו ואת אחיו בגיל מוקדם נעלמה כמעט כליל מחייהם והשאירה אותם אצל קרובי משפחה. החוסר והנטישה האלו מוטבעים היטב ובכל אחד מספריו יש דמות נשית חסרה, נעלמת, ננטשת, בורחת ודמות אחרת שמחפשת אחריה..
דבר שלישי, מודיאנו עוסק בזיכרון, בהפכפכותו של הזיכרון, בנטישת הזיכרון ובמסעותיו בזמן.
ולמרות החיפוש, איתור דמויות נעלמות, אלו לא ספרי בילוש ואף לא ספרי מתח כי אם סיפורים מינוריים הכתובים במשפטים תמציתיים וברורים
מאוד אהבתי את שני הספרים והסיפור הנוסף כפי שציינתי לעיל: יש משהו בכתיבה המינורית שסוחף ומרתק את הקורא, מאוד אהבתי למרות ששלושת הנושאים העיקריים עוברים בכל ספריו, ונדמה כי כולם וריאציה של אותו הדבר; יש משהו בשפה המינורית והפואטית שלו שהופך אותו לסופר נפלא. הרומנים שלו קצרים קריאים קצביים ונעימים.
