Elevator
Sometimes up, sometimes down.
Up down same thing. And also different, too.
When up looks up, up is down.
When down looks down, down is up.
(p. 39)
רות אוזקי היא סופרת קנדית אמריקאית, בת לאם יפנית ואב אמריקאי. למדה יפנית והרבתה לטייל במזרח, היא אף התגוררה מספר שנים בקיוטו. היא חיה בקנדה, ושני ספריה הקודמים, "שנת הבשרים שלי" ו"על פני הבריאה כולה" תורגמו לעברית. שניהם זכו לפרסים.
סיפור לזמן
בספרה החדש, נאו, Nao (או New), היא נערה בת שש עשרה, בת להורים יפנים, נולדה בקליפורניה. את ילדותה בילתה בעמק הסיליקון וליבה נשאר שם, כשאביה מפוטר מעבודתו ומחליט לחזור לטוקיו שביפן. היא גם מעדיפה לדבר אנגלית ולא יפנית. כשהם חוזרים, נאו מרגישה אומללה ומחליטה להתאבד. היא לא אוהבת את האופן שבו חייה מתנהלים, מתעללים בה בבית הספר, הוריה בדיכאון ולאביה נטייה להתאבדות. אולם, לפני שהיא תסיים את חייה היא רוצה לכתוב את סיפור חייה של סבתא-רבא שלה – ג'יקו, נזירה אנרכיסטית פמיניסטית (סבתא של נאו נקראת אמה, על שמה של אמה גולדמן, שג'יקו העריצה, וגיקו למעשה הוא שמה של Kamo Sugako – אנרכיסטית יפנית), שהיו לה מאהבים רבים גברים ונשים, בת מאה וארבע. נאו יושבת בבית קפה בטוקיו וכותבת יומן שזהו סיפור חייה של ג'יקו.
רות, המספרת כמו הסופרת, היא סופרת יפנית-אמריקאית שחיה בקנדה ומספר חודשים לאחר רעידת האדמה והצונאמי ביפן, כשהיא הולכת על החוף, היא מוצאת שקית פלסטיק, בתוכה תיק אוכל של "הלו קיטי" המכיל מכתבים ישנים, ספר של מרסל פרוסט בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד" (אך כשהיא פותחת אותו היא מגלה כתב יד כתוב בדיו סגול, יומנה של נערה בת שש עשרה) ושעון שבור. הסיפור בנוי פרקים פרקים, אחד נאו אחד רות, שנשזרים אחד בשני. הוא מתחיל בסיפורה של נאו, שמעבירה לנו מסר בודהיסטי, מה זה למעשה Time Being:
"What is a time being – someone who lives in time, and that means you, and me and everyone of us who is, or ever will be" (p. 3)
ןלכן, היא מתיישבת לכתוב משהו חשוב באמת, כי אין לה עוד הרבה זמן; משהו שלא יבזבז את זמנו של הקורא. כך היא רוכשת בחנות ישנה את כריכת ספרו של מרסל פרוסט בלי לדעת את משמעות הכותרת, כי אינה מבינה צרפתית. היא מגגלת באינטרנט את שמו של הסופר ומגלה שהוא כתב את בעקבות הזמן האבוד – שבעה כרכים! צירוף המקרים הזה מרומם את רוחה של נאו. לכן, נאו מחליטה לכתוב על סבתא רבא שלה בספר של פרוסט כי היא היחידה שמבינה את המושג זמן. מכאן ואילך, בכל פעם שהמילה זמן מופיעה בספר, הקורא נעצר לחשוב.
נאו מספרת על ילדותה בקליפורניה על ערגתה לשוב לחיים הנפלאים שהיו לה שם. איך הכל השתבש כשאביה פוטר מעבודתו בעמק הסיליקון והם חזרו לטוקיו. מכאן ואילך חייה של נאו הפכו אומללים: הילדים בבית הספר מציקים לה; אביה מתעלם מסביבתו וקורא פילוסופיה מערבית, בונה אוריגמי ונכשל בנסיונות התאבדות; אימה היא בגדר נעלם בחייה. חייה של נאו משתנים כאשר ג'יקו מציעה לה לבוא למנזר לשאוף אויר. נאו לומדת את ה"סופר פאוור" באמצעות מדיטציה (זאזן) וכיצד להצמיח את עצמה מחדש מול מעשי הבריונות של בני כיתתה; היא לומדת גם על דודה, הרוקי הראשון (אביה הוא הרוקי השני), טייס קמיקזה שהתאבד במלחמת העולם השנייה, שהוטרד בעצמו במהלך אימוניו, והשאיר אחריו מכתבים סודיים שנכתבו בצרפתית.
אך לא ברור מה קורה עם נאו – כיצד תיק האוכל מגיע לרות? האם נאו קורבן של הצונאמי? האם היא מתאבדת בסופו של דבר? את השאלות הללו שואלת את עצמה רות והיא נעצרת לתהות, לחקור ולבדוק ובכל פעם שיש לה תהיות גם רצף הסיפור של נאו נעצר והספר נקרא כאפיזודות בחייה של נאו. אוליבר, בעלה של רות, מפציר בה להמשיך כשהוא לא מבין למה היא עוצרת לשאול שאלות ולא ממשיכה לקרוא את כל היומן. לולא הפסקותיה של רות, סיפורה של נאו היה מסופר באחת. ולכן, עולה השאלה מה תפקידה של רות בכל זה? אולי כדי לעורר מתח ולהעלות את רמת המסתורין. ובסופו של דבר נוצר תעתוע של מספר-קורא: מי המספר ומי הקורא איפה הגבולות מטשטשים והיפוך היוצרות.
אגב, רות אוזקי עצמה היא זן בודהיסטית עורכת האתר Everyday Zen, וכמו בספר גם במציאות בעלה הוא אוליבר, אמן. גם רות וגם נאו הן יפניות-אמריקאיות. רות מייצגת מהגרת שמצליחה להסתגל ואילו נאו ומשפחתה מייצגים את הכושל, האכזבה את החזרה ליפן והאומללות שמתלווה לכך. אי אפשר שלא לתהות על המימד האוטוביוגרפי של הספר.
בודהיזם, אקזיסטנציאליזם
בשתי אידיאולוגיות עוסקת אוזקי בספר. האחת – זן בודהיזם, השנייה – אקזיסטנציאליזם. שתיהן, מלוות את שתי המספרות ומשתלבות אחת בשנייה. כאמור, אביה של נאו קורא פילוסופיה מערבית, נאו נעצרת לציין את קיקרו, קירקגור, ניטשה והיידגר ואת מורשת האקזיסטנציאליזם. תורת האקזיסטנציאליזם, על רגל אחת, עוסקת בקיום של האדם ובמשמעות לחיים. האדם הוא קודם כל קיים, אחר כך משמעות. בעידן המודרני, האדם חש ניכור, ייאוש ובדידות. האדם מנוכר לזולתו. מכאן יוצא שלמושג חירות יש משמעות חזקה יותר, שבעצם החירות של האדם הבודד היא מהותו. האדם הוא בודד ואין לו דרך ליחס אנושי אמיתי ולכן הוא חופשי. או כמו שסארטר כתב: האדם נידון לחירות.
בעולמה של נאו דודה, הרוקי הראשון, מתאבד, אביה, הרוקי השני מנסה להתאבד ונכשל וגם היא עצמה חושבת לאבד עצמה לדעת. את קיומה שלה ואת כוחה היא מוצאת בזן בודהיזם, בזאזן – מדיטציה. נאו מזכירה רבות את דוגן – מהוגי הזן ואת בודהה (מושג ה time being הוא מושג בודהיסטי), ובאמצעות הנחיותיה של ג'יקו, נאו מצליחה למצוא את הפתיל החיים, שהיא מובילה גם את אביה לשם
זהו סיפור על מעשי הבריונות בבית ספר, בית ספר שעולמו המודרני מוביל לבדידות וניכור, עולם של גוגל, אינטרנט, התכתבויות סלולריות; סיפור על בדידות בעולם המודרני, של משפחה, של גבר של אישה, של נערה בת שש עשרה סיפור של התבגרות; זהו סיפור על זן בודהיזם, אקזיסטנציאליזם ומשמעות החיים; סיפור על פוסט צונאמי ביפן, עמק הסיליקון בארה"ב; סיפור על חלקלקותו ומשמעותו של הזמן; סיפור על הסתכלות על התרבות המודרנית ביפן; סיפור שנע בין הזמן הנוכחי לבין העבר, מלחמת העולם השנייה. הרבה מסרים יש בספר הנוגע ללב הזה, אך הנושא העיקרי בספרה של אוזקי הוא אינו מותו או התאבדותו של האינדיבידואל אלא מותה של הפלאנטה כולה. את המסר מעבירה אוזקי בהציגה את מכניקת הקוואנטים, ארווין שרדינגר (החתול של שרדינגר, החתול של אוליבר בעלה של רות, המספרת והסופרת) ועורב עם כוח מאגי ומסתורי.
כשג'יקו מתה, היא כותבת מילה אחת: live, מסר לנאו, לאביה, לעבר, להווה ולעתיד. מסר לאנושות. זהו tale FOR time being.
Time itself is being, and all being is time
