רות גיליגן, 1988, היא סופרת ממוצא אירי, עיתונאית ומרצה לכתיבה יוצרת, פרופסור לספרות באוניברסיטת בירמינגהם. תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר הוא ספרה הרביעי, יצא לאור ב 2016. רומן הביכורים שלה יצא לאור כשהיא בת תשע עשרה בלבד וזכה להצלחה רבה.
תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר הוא רומן היסטורי מורכב ומפותל בין שלושה קווי עלילה של שלושה מספרים שונים במהלך המאה העשרים, ושבסופו מתחברים לכדי תיעוד החוויה האירית יהודית. הרבה מבקרים השוו את הספר לסופר האירי – ג'יימס ג'ויס, ולא בכדי: גיליגן מרבה להזכיר אותו ברומן. יתרה מכך, יש טוענים כי ביצירתו של ג'יימס ג'ויס אלמנטים יהודיים, אלמנטים המהווים בסיס ברומן של גיליגן.
רות גיליגן, תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר, 2017 (2016), ידיעות ספרים. תרגום: שרון פרמינגר
Nine Folds Make a Paper Swan, Ruth Gilligan
הגירה ושייכות תרבותית
הרומן תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר מחולק לחמישה חלקים, המסודרים על פי חמישה חומשי תורה, שאף קרויים על שמם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. זהו ההקשר הראשון אל התנ"ך אבל לא היחידי אל היהדות.
חוט העלילה הראשון מספר על הגעתם בשוגג של משפחת גרינברג אל אירלנד בשנת 1901. משפחת גרינברג הם משפחת מהגרים יהודים ליטאים, שמתבלבלים בין ניו יורק לקורק (העיר השנייה בגודלה באירלנד). הם חשבו שהם מגיעים לעולם החדש והמבטיח, אך מגיעים במקום זאת לאירלנד. העלילה מתמקדת ברות בת העשר, כשמה של הסופרת, השנייה מבין שתי בנותיו של משה, רוכל ומחזאי לעתיד. סיפורו של משה, טאטע, ואימה של רות, מאמע, מתחיל בהומור אך נגמר בטרגדיה גדולה.
רות
רות, שמה של גיבורת קו העלילה הראשון, וגם שמה של הסופרת, רות גיליגן. זהו גם שמה של רות התנ"כית, רות המואביה סבתו של דויד המלך, ומכאן ההקשר השני אל התנ"ך ואינו הקשר היחידי בין הנשים. גם סיפורה של רות המואביה, כמו סיפורה של רות גיבורת הרומן, הוא סיפור של הגירה. רות, כלתה של נעמי (שעברה לארץ מואב בשל בצורת ורעב), דבקה בחמותה והולכת אחריה חזרה לארץ מולדתה ואף מתגיירת. שם, היא מכירה את בעז ונישאת לו. סיפורה הוא סיפור של השתלבות, כי למרות היותה "זרה" היא מצליחה להשתלב, לעבוד בשדה ולהינשא (ותעמיד את שושלת המלכים).
ההקשר השמי מעניק מימד נוסף ונפח לדמותה של רות. רות מגיעה לקורק בתחילת המאה, ומתיישבת ב"ירושלים הקטנה" – ריכוז קהילת היהדות בקורק, היא עובדת בבית החולים כמיילדת, כמי שמביאה חיים – כך היא אומרת, "מאורסת לתינוקות שלה" – היא חרוצה וחשוב לה להתפרנס בעצמה. היא אף גרה לבדה, וכל מה שחסר לה עכשיו זה אהוב והעמדת שושלת.
רות היא זו שמספרת את סיפורם של הוריה, בעיקר של אביה שמנסה להתקבל למרכז התרבות האירית – כמחזאי. לכן, השאלה העיקרית שנשאלת כאן היא האם המהגרים היהודים יתקבלו אי פעם, האם אי פעם יהיו באמת בבית.
"טאטע אמר לרות פעם שבמקום לדעת דברים דרך הלב, יש שפות שאומרות שהם "כתוב על עמוד השדרה שלך". אז רות נאנחה על זה עכשיו, כמהה שאירלנד תיכתב על שלה. כי למרות איך שהיא קראה לזה בית, למרות איך שהיא דיברה אנגלית וקראה את העיתונים והכירה כל פיסקה של חדשות מקומיות, באמת שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את הארץ כמו שצריך"
ואילו אימה אומרת לה
"הביתה? אל תהיי טיפשה, ילדה שלי – את אפילו לא יודעת את משמעות המילה […] לא משנה כמה סיפורים תלמדי על זה."
סימן השאלה הזה יגדל ויתחזק כשהלופטוואפה יפגיזו ב"טעות" את ירושלים הקטנה. (לסיפור של יהדות אירלנד וההשפעה שלהם על עצמאותה של אירלנד: כאן)
אינטרטקסטואליות
אם בקו העלילה הראשון גיליגן מרפררת אל התנ"ך, הרי שחוט העלילה השני מתקשר ליצירתו של ג'יימס ג'ויס, הסופר האירי הידוע ביותר, ואף קרוי על שם אחת מיצירותיו. Finnegans Wake הוא היצירה האחרונה שכתב ג'יימס ג'וייס. הוא כתב אותה במשך שש עשרה שנה והיא התפרסמה ב 1939. העלילה של היצירה לא ברורה דיה, אך בגדול היא מספרת את קורותיה של משפחת ארוויקר, אב המשפחה HCE, האם ALP, ושלושת ילדיהם, שם ה Penman, שון הדוור ואיסי.
כמו ב Finnegans Wake, גם בתשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר שם הוא Penman. בבר המצווה שלו הוא נוטש את נאום פרשת המצווה שלו ומסתגר בשתיקתו, כדי לקחת על עצמו עונש. אביו מכניס אותו למוסד לנערים שמפעילים אותו נזירות וכמרים, שמתייחסים בחוסר כבוד ליהדותו.
העלילה מתרחשת ב 1958 ובמוסד, שם מצטרף לחדרו של אלף, ושניהם מפתחים חברות מוזרה, חברות שמבטיחה שכשימותו, ידאגו לקבור אחד את השני עם הפנים למטה. שם, כמו שם בספרו של ג'ויס, כותב את סיפורו של אלף (שיבוש שמה של אלפ?), כשאלף דואג לעט ומכתיב לשם את הזיכרונות שלו, ושם, בתורו, מסתיר את הדפים. הזיכרונות של אלף הם בעצם סיפורם של יהודי אירלנד מאמצע המאה, אלו שלא יכולים לדבר בעד עצמם ולא סופרו מעולם.
שם מצידו, מספר בגוף ראשון את סיפורו שלו – אהבתו העצומה לאימו וכאב הפרידה המאולצת ממנה.
בעלילה של שם יש עוד הקשר שראוי לשים לב אליו. שם מתייחס לעט שלו כאל את חפירה. בכך, רות גיליגן מרפררת לשירו של שיימוס הייני, משורר אירי, חפירה. וכך שירו של הייני מתחיל:
Digging
Between my finger and my thumb
The squat pen rests; snug as a gun.Under my window, a clean rasping sound
When the spade sinks into gravelly ground:
My father, digging. I look down
בתרגום חופשי: "בין האצבע והאגודל שלי / העט השפוף (רצוץ) נח; נח כמו אקדח". כששם מסיים לעבוד על הסיפור של אלף הוא כותב, שהוא החביא את הדפים, כמו פעם. הוא אחז בעט, ביד שלו זה הרגיש צמוד ומהודק, כמו שדמיין אקדח. וזה כל ההבדל בין שם להייני. בעוד שהעט של הייני נח כקנה רצוץ, העט של שם הוא כמו אקדח מהודק. ובמקום המילה עט שימו את המילה היסטוריה: החפירה של הייני היא בהיסטוריה האישית שלו והיא שפופה, ואילו של שם החפירה היא בהיסטוריה האירית ומעידים על גאוות המקום שלו ושל אלף.
זהות ומעבר
חוט העלילה השלישי האחרון והממסגר, מספר את סיפורה של אשלינג (Aisling, שתרגום שמה לעברית הוא מעבר), עיתונאית, או יותר נכון: כותבת הספדים. הזמן הוא כבר זמננו, 2013, המאה העשרים ואחת. אשלינג, מהגרת אירית בלונדון מתלבטת אם להתחתן עם נוח כיוון שהוא מתנה את החתונה בגיור שלה. אשלינג מוזמנת אל הוריו של נוח בערב חנוכה שמצויין ברוב טקס והדר, והיא מקבלת מאימו של נוח מתנה שגורמת לה להתחבט ולחפש שורשים, לאו דווקא שלה.
אשלינג מוצגת כקתולית וכמראה לחגים היהודיים היא בוחנת את ה"דתיות" שלה לעומת משפחתו של נוח באמצעות הטקסים של הנוצרים המציינים את חג המולד. לא נוח ולא אשלינג דתיים במיוחד, ולכן הקורא תוהה למה אשלינג צריכה להתגייר כדי להתחתן עם נוח.
ויחד עם זאת, הרומן תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר לא עוסק באמונה ודת אלא בשייכות תרבותית, פרקטיקה וטקס.
ציינת כי תרגום שמה של אשלינג הוא מעבר וזה מחזיר אותי למאמר שכתבתי בעקבות התופעה הסוציולוגית "מעבר" (Passing), שהתרחשה בעיקר במעבר גזעי בארצות הברית. המושג עוסק בחציית קו, ומתייחס ליכולתו של אדם לקבל על עצמו זהות שאינה הזהות שאליו היה שייך מלכתחילה, להתקבל לקבוצה (אתנית) שאליה לא היה שייך מלכתחילה. מבחינה היסטורית ה"מעבר" מתייחס לערבוב של גזע, תוצר כלאיים, שדה תרבותי חדש שנוצר.
אשלינג מתלבטת עם עליה לבצע את המעבר, הגיור. היא משתמשת במתנה שהיא מקבלת מאימו של נוח כדי לאגד את כל חוטי העלילה לכדי גדיל אחד ויפה. או כפי שמציינת אשלינג על אותו יהודי אירי ספרותי מפורסם ביותר: "היא זוכרת את הקטע מג'ויס שהיא קראה בקולג', שם השווה בין חבל טבור לרשת של כבלי טלפון – הדברים שקושרים אותנו יחד, זר לזר".
על כתיבה וזהות
ההקשרים של רות גיליגן ליצירות ספרותיות וסופרים נוספים בספרות האירית והיהודית מוסיפים נדבך נוסף. הדמויות ברומן הן יהודיות, זרות במקום שהן נמצאות (רות הליטאית שמגיעה לקורק באירלנד, שם ואלף היהודים שנמצאים במוסד קתולי, ואשלינג מהגרת אירית שחיה בלונדון), אולי אפילו קצת מוזרות. כל דמות מתמודדת במהרה עם משברים דומים: השלמה בין זהות משפחתית לבין זהות המוטלת עליו או עליה על ידי מערך פשרה של נסיבות, בין אם זה אהבה או יהדות (או ציונות).
יתרה מכך, כל אחת מהדמויות האלו הופכת לחלק מהקהילות החדשות שלה באמצעות הכוח של סיפור סיפורים. כוחו של סיפור, הכוח של מספר סיפורים והסיפורים שמתגלגלים במשך מאה שלמה מאפשר לגיליגן איזושהי נצחיות, אולי אפילו אוניברסליות של כתיבה וכוח הסיפור. ולסיפור של הדמויות בספרה של גיליגן יש חוט מקשר: הזהות המשותפת
ומה הקשר של כל זה לכותרת – תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר? תקראו ותגלו בעצמכם!
מילה על התרגום
תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר הוא לא ספר פשוט לקריאה, הוא עמוס בדימויים, מורכב ונפתל, הוא חוזר קדימה ואחורה בזמנים ובין הדמויות. לכן, נדמה שעבודת התרגום לא הייתה פשוטה. ובכל זאת, שרון פרמינגר הצליחה לשמר את המרוכבות של הספר כפי שצריך להיות, שמרה על ההומור, השנינות והשפה העשירה של רות גיליגן.
