רומן הביכורים של רחל גץ-סלומון ללכת למקום אחר, הוא ספר מפתיע בבגרותו ובשלותו. חוץ מספרו של יוסי סוכרי (בנגאזי-ברגן-בלזן, גם הוא בהוצאת עם עובד) לא קראתי הרבה ספרים שקשורים לשואת היהודים בצפון אפריקה. אני מודה שהייתי סקרנית מאוד לגבי פעילותה של רחל גץ-סלומון עוד כששמעתי את שמה בין מסדרונות האוניברסיטה, כשסיימנו את התואר השני. שמה הוזכר פעמים רבות כמי שתצליח רבות בעולם האקדמיה כשאת עבודת התיזה שלה סיימה בהצטיינות ועברה מיד לדוקטורט. כל כך שמחתי כששמעתי שספר שלה עומד לצאת לאור, שלא ויתרתי על קריאה מיידית כשכל שאר הספרים שהמתינו בתור הונחו בצד מיד. ולא התאכזבתי.
ללכת למקום אחר הוא ספר מורכב שאמנם עוסק בפלישת הנאצים לתוניס, מחנות העבודה, הרעב והמוות אבל לא רק. זהו ספר מטריארכלי והמרחב הדומסטי של הנשים בו, בעולם שבו הגבר מחליט ושולט, לכאורה.
רחל גץ-סלומון, ללכת למקום אחר, עם עובד, 2022
הלן סיקסו, כתיבה נשית, דיו לבנה
אי אפשר לדבר על הרומן ללכת למקום אחר, בלי לדבר על המוטו שלו ועל הלן סיקסו:
חייב להיות "מקום אחר", אני אומרת לעצמי. וכולם יודעים שכדי ללכת למקום אחר ישנם מעברים, סימני דרך
הלן סיקסו, היא סופרת ופמיניסטית צרפתייה ממוצא יהודי-אלג'יראי. סיקסו פועלת לשינוי חברתי בעקבות שינוי לשוני, שמובא בעיקר על ידי השינוי מכתיבה גברית לכתיבה נשית. כתיבה נשית הוא מונח שסיקסו טבעה בחיבורה צחוקה של המדוזה. לאורך ההיסטוריה הכתיבה והשפה היו בידי הגברים, לכן גם הייצוג הנשי הוא מנקודת מבט גברית. אין בשפה מילים וביטויים שמייצגים את הנשי, את מיניות האישה ואת העונג הנשי. סיקסו טוענת שמכיוון שהשפה והמבנה החברתי לא איפשרו לנשים לכתוב, יכולת הביטוי של אישה מצומצמת מראש. ישנו קושי להתגבר על הדימוי הנשי התרבותי ההגמוני, שעוצב על ידי גברים ולייצר דימוי חדש. כתיבה גברית נחשבת לכתיבה שיטתית, בעלת אחידות של זמן ליניארי אשר מוגבלת על ידי כללים. כתיבה נשית היא כתיבה זורמת, בלתי סגורה, לא מחויבת לחוקים ושוברת את האחדות והליניאריות של הזמן והדמויות.
כדי לכתוב כתיבה נשית אישה צריכה לכתוב ב דיו לבנה. בכל אישה, טוענת סיקסו, יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב"דיו לבנה" יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי.
עכשיו אפשר לחזור אל הרומן, ללכת למקום אחר
איבון
איבון של חיפה וישראל
איבון היא מרכז הרומן של רחל גץ-סלומון, ללכת למקום אחר; היא מרכז עלילת המסגרת של ההווה, בחיפה, ועלילת מרכז עלילת האמצע בעבר, בתוניס. יש שני "איבון", הילדה הקלילה והלבנה "כמו בית כנסת" של תוניס והאישה המיוזעת וקצת ממורמרת של ישראל.
הרומן פותח כשאיבון מגלחת את ניני בעלה, נזהרת לאבד ריכוז ברגע שיחליט לזוז. תוך כדי כך היא חושבת על האוכל שהיא צריכה להכין ועל האבק שנמצא בכל מקום. הפתיחה הזו גורמת לקוראת להבין שהינה עוד אישה, לכאורה אסירת בעלה, שבויה של ביתה שעוסקת בלרצות את בעלה, את ילדיה, שמרכז עולמה הוא הבישול. וזה נכון בשבילה, וזה לא מתנצל.
ניני למעשה מתופעל על ידי איבון – היא מאכילה אותו, מלבישה, מקלחת ומסבנת אותו, משכיבה אותו לישון. הוא הולך לעבודה לבד, היא אומרת, אבל חבל שאין מי שמסדר לו את הצלחת לארוחת הצהריים, כי הוא חוזר עם כתמים. ההחלטה היחידה שניני לקח על עצמו זה לעלות לארץ ישראל, ולמרות המניפולציות שהיא ניסתה לעשות עליו – אולי לא מספיק – היא לא הצליחה לשכנע אותו לא לעשות את זה.
איבון גם לקחה על עצמה בטיפול של ה"מרבון", המשוגע של גן שטרוק, ניצול שואת גרמניה (שלפי רבני תוניס הם סבלו יותר ולכן צריך להגיד תודה על מה שיש, "ככל שרבו הידיעות על היקף הזוועה באירופה, התברר יותר ויותר כמה התמזל מזלם" שם, עמ' 210), ושבגלל אירועי העבר שהטילו אשמה גדולה על כתפיה, היא מחליטה לקחת את העניינים לידיים ולטפל בו. איבון מתמסרת לטיפול בו עד הסוף.
איבון של חיפה היא
אישה צימוק לבנה כמו קיר, או כמו שאבא שלה היה אומר לבנה כמו בית כנסת (שם, עמ' 18)
איבון של חיפה היא אישה שלא אוהבת את המקום הזה, ומתגעגת אל העבר
רק הארץ גרועה. המכוניות לא יפות, העצים מאוד שמנים ועושים לכלוך, הפטיסרי ברמה נמוכה והשפה מאוד מכוערת. אפילו הגרמנית נשמעה טוב יותר.
איבון הזועפת של חיפה שונה מאיבון של תוניס, איבון של לפני המלחמה.
איבון של תוניס
איבון של לפני המלחמה היא איבון של העבר, של זיכרונות, של אהבה וגעגועים; איבון הלבנה של תוניס הלבנה. הכי לבנה בתוניס
נסיכה לבנה בארץ חמה מלאה אנשים עניים צרובים משמש (שם, עמ' 29)
כי כל הטוב של העולם זה אישה לבנה, נסיכה רוסייה ניני היה אומר לה. אבל לא היה לאיבון קל לשאת את עצמה כל הזמן בעטיפה הלבנה הזו, היא הרגישה שזו לא ברכה.
גזענות
איבון של תוניס היא ילדה קטנה לבנה וזכה, ילדה שהמשפחה שלה הוא כל עולמה המלוכד. אבל המלחמה שיבשה את הכל. כי עד המלחמה לא היה חסר להם כלום, הייתה להם ערבייה לניקיון וערבייה לכביסה ולקניות וערבי לתיקונים ולחצר. עד המלחמה היה להם הכל. הרבה אוכל והרבה משרתים ערבים.
ולא, אין כאן גזענות מוסתרת. אימה של איבון אומרת ש
לנו, היהודים, יש גוף קדוש, וכל מה שנכנס אליו צריך להיות נקי ולטפל בו בידיים של יהודים, לשמור עליו יפה. הם, הידיים שלהם, לכי תדעי איפה היו קודם, הם לא כמונו, הם יותר כמו חיות. לא יודעים לקרוא לא יודעים איך ללבוש יפה, מרבונים, ככה אלוהים עשה אותם, מסכנים (עמ' 38)
ההבדל הזה בין לבן לשחור, בין יהודי ליהודי, בין יהודי לערבי אינו הפרדה רק של הגרמנים בתוניס, אלא של יהודים בינם לבין עצמם, בין יהודים לערבים.
מלחמת העולם השנייה, האסון הגלובלי מול האסון הפרטי
והמלחמה טרפה את הקלפים, עירערה את הסדר הקיים ואיחדה בין ערבים ליהודים ובין היהודים לבין עצמם. חוץ מדבר אחד – המשרתים בביתם של משפחת כהן, המשפחה של איבון, חזרו להיות המשרתים הערבים.
המלחמה שיבשה גם את מפעל ההזנה המטריארכלי והאוכל הפך לבושה. והבושה והאשמה נוגעים גם באיבון הקטנה שלוקחת על עצמה אסונות אחרים.
המלחמה גם עירערה את המשפחה המלוכדת והביאה אסון אחרי אסון. למעשה, הרומן ללכת למקום אחר, סובב סביב האסון הגלובלי – השואה. השואה היא שהביאה לאסונות פרטיים בכל משפחה ומשפחה. את כל הפרטים על האסון, על מעשי הנאצים ביהודי תוניס אשאיר לקוראים ולקוראות.
וכשנגמרה המלחמה והסודות צפו החוצה כולם רוצים לעלות לישראל, אבל לא איבון. איבון הילדה, שיודעת צרפתית, ערבית, גרמנית אך מסרבת ללמוד עברית לא רוצה לעלות לישראל, היא רוצה להישאר בעיר האהובה שלה, ליד הוריה. אך על כורחה היא נאלצת למקום אחר, מקום שהיא לא מכירה, מקום שהיא לא רוצה להכיר.
ללכת למקום אחר הוא רומן שואה, אבל גם של אהבה, אוכל, געגועים, שפה, רומן של משפחה מלוכדת שנפרמה, של אסון גלובלי ואסון פרטי, של אשמה ושל בושה, של עיר צפון אפריקאית ושל הרבה לבן. אני מאוד ממליצה על הספר האנושי, הרגיש והיפהפה הזה, רומן קולח וזורם של אהבה וגעגועים, של אוכל ושפה, לבוש ומרחבים אורבניים ודומסטיים, של נשים חזקות.
הקריאה בספרה של רחל גץ-סלומון החזירה אותי אל רונית מטלון, אל המרחבים הדומסטיים של הנשים ברומנים שלה, שכבר כתבתי עליהם (שלג, אינטרטקסטואליות) וכמובן, כפי שציינתי לעיל, אל ספרו של יוסי סוכרי בנגאזי-ברגן-בלזן.
מעבר לזה, ואם נחזור להלן סיקסו זוהי כתיבה נשית על נשים, על מעברים וסימני דרך שמובילים אל מקום אחר. כתיבה בדיו לבנה.
