אליף שאפאק, סופרת שאני מאוד מעריכה ואוהבת, מתמקדת בספריה בנושאם מורכבים כמו זכויות נשים, זכויות אדם, פמיניזם, מקומה של האישה בטורקיה ומקומה של האישה הטורקיה כמהגרת. כמו גם פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית ומודרניזם מול מסורת. בספרה הקודם, כבוד (חיפוש בראש האתר לאליף שאפאק יוביל לכל המאמרים שכתבתי על ספריה), כתבה בנאמנות לעקרונותיה על נשים מודרניות (בלונדון) ונשים מסורתיות (בכפרים בטורקיה) על החיים בעיר מודרנית מול נקמת דם – אירוע מסורתי מובהק. הפעם שאפאק כותבת ספר ב"ניחוח" מסורתי, סיפור המבוסס על אירועים אמיתיים אך מסופר כמו אגדה, כמו סיפורי אלף לילה ולילה, כמו סיפוריה של שחארזאדה. וגם הקורא, כמו המלך שציווה על שחארזאדה לא להפסיק לספר סיפורים, לא רוצה שהסיפור ייגמר.
ג'האן
סיפורו של ג'האן (Jahan), אחד מארבעת השוליות של הארכיטקט המלכותי סינאן, מסופר בגוף ראשון ברובו, כשהוא מספר אותו לנסיכה, בתו של סולימאן הגדול, כשיום אחד היא באה מתיישבת מולו ומבקשת ממנו לספר לה כיצד הגיע לטורקיה. הוא מספר אותו כל כך יפה שהיא אומרת לו שאם היה ממשיך לדבר גם אלף ימים היא הייתה מקשיבה לו בלי לחדול. ג'האן נולד בהודו ויש לו שתי אחיות, אביו החורג היכה את אימו ההרה למוות ואחר כך היכה גם אותו והתעלל בו.
יום אחד ג'האן הפילה שבחצרו כרעה ללדת והוא עוזר לה ליילד את ולדה, לידה קשה מאוד, והוא בן 8 בלבד. הוא נדהם לגלות שלפילה נולד פיל לבקן שהפך לאטרקציה בהודו, ששמו הגיע עד לאיסטנבול והסולטן המפואר מבקש להביאו לחצרו. אך הפיל הצעיר מתקשה להיפרד מג'האן שנהג להרגיע אותו באמצעות שירי ערש, או כפי שג'האן לומר שהם אחים לחלב, כיוון שג'האן נהג לחלוב את הפילה ולתת לפיל הקטן שהתקשה לינוק, ונתן לו דוגמא בכך ששתה בעצמו מהחלב. כך ג'האן מוצא את עצמו בדרכו לאיסטנבול יחד עם הפיל הלבקן, צ'וטה שמו (צ'וטה בסנסקריט פרושו קטן). בלילה הראשון בארמונו של סולימאן המפואר מנסים לאנוס את הילד ג'האן בן ה 12 אך מישהו עוזר לו ומציל אותו מידיו. ג'האן והבחור שמציל אותו מלמדים את צ'וטה לשרוד במלחמה ויום אחד הוא אכן נקרא לשדה הקרב. שם, ג'האן פוגש לראשונה את סינאן, מי שיהפוך לארכיטקט הידוע והפורה ביותר בתולדות טורקיה בכלל ואיסטנבול בפרוט, ומצטרף אליו לבניית גשר מעל נהר פרוט (Pruth). שם, חווה ג'האן הצעיר שתי חוויות בלתי נשכחות: האחת, את מוראות שדה הקרב הנוראי, תמונות שלא יעזבו אותו לעולם והשני, את נוכחותו של סינאן שילווה אותו לעוד שנים רבות, ילמד אותו, יעניק לו מחוכמתו, יחשל אותו ובעיקר – יהיה לו לעזר לבניית הבניינים הבלתי נשכחים של טורקיה, אחד מארבעת השוליות של סינאן.
בינתיים, ג'האן מתאהב בנסיכה, ביתו של הסולטן, אותה נסיכה יפה שבעיניה הקשיבה לכל סיפוריו ושבתה את ליבו למרות שג'האן בטוח כי לעולם לא יוכל להינשא לה.
מימר סינאן
מימאר סינאן, חי ב 15 באפריל 1489 ועד 17 ביולי 1588, מי שכונה "מיכאלאנג'לו של המזרח" אחראי לבניית המונמנטים: מסגד אזאפקאפי סוקולו באיסטנבול, מסגד סלימייה באדירנה, מתחם סולימאנייה באיסטנבול, מתחם קיליק עלי פאשה, מתחם מולא צ'לבי פאשה, מרחצאות האסקי באיסטנבול, מסגד שהזאדה מהמט באיסטנבול, מתחם מיהרימה סולטאן באיסטנבול, מסגד רוסטם פאשה באיסטנבול, מסגד עות'מאן שאה בטריקלה, מסגד סולימאניה ואף מייחסים לו את תכנון מבנה שער שכם המפואר בירושלים (מתוך ויקיפדיה).
עבודתו של מימאר סינאן היא אדריכלות וארכיטקטורה, בניית מבנים ועיצובם. כך גם אליף שאפאק בספרה החדש – היא בונה סיפור, כמו סיפורי שחארזדה: מעצבת, מקשטת ושוזרת אותם בהיסטוריה על פי ראות עיניה, כמו בונה את ההיסטוריה מחדש. וכמו סינאן היא עושה זאת בפשטות בלי הרבה חומרים, אך כאלו יציבים וחזקים שיעמדו בכל רעידת אדמה. היא מעטרת את סיפורו של סינאן ובנייתה של טורקיה ומשלבת את בניית המונומנטים בסיפורים בלתי נשכחים.
בקרב על נהר הפרוט, סינאן מתבקש לבנות גשר. כשהסולטן לא מרוצה, סינאן מפרק אותו בלי בעיה ובונה חדש. ג'האן ההמום שאל את סינאן: לא כואב לך הלב לפרק משהו שבנית במו ידיך והשקעת בו את כל מרצך? סינאן עונה לו כי Destroying a bridge was easier than building it . כך מגלה סינאן שלוקח זמן, שנים, כדי לבנות, אך רק שנייה אחת כדי להרוס.
זאת גם המטאפורה של שאפאק – כיצד אהבה יכולה לבנות עולם מחדש אך שנאה וקנאה יכולים להרוס. דוגמה נוספת למטאפורות שבונה שאפאק, סינאן מספר לג'האן סיפור שכשהתחיל ללמוד נגרות הוא עיצב בעץ כבשה. הוא הראה אותה לאביו כולו גאה ומאושר, אך אביו הסתכל בנוקשות לקח את הכבשה וביקש מהילד לגלף שוב. ושוב. ושוב עד שלבסוף אביו היה מרוצה. כשאביו מת הוא גילה שהוא שמר את כל הכבשים שגילף. מהסיפור הקטן הזה אנו למדים על מטרתה של שאפאק כסופרת: היא שואלת לא רק מהי הדרך הטובה ביותר לבנות את חיינו אלא גם מה יכול לקרות לו חיינו, שבנינו ועיצבנו כמו שרצינו, יקרסו לתוך עצמם?
למה דווקא מימר סינאן?
שאפאק מסבירה בסוף הספר את נסיבות כתיבתו: לעיתים קורה שסופרים מחפשים נושא לספרם ולעיתים קורה שהנושא מחפש אותם. כנראה שבספר הזה הנושא מצא אותה – יום אחד בעת ביקורה באיסטנבול היא נתקעה בפקק בתוך מונית. תוך כדי נסיעה איטית נתקל מבטה באחד המבנים של סינאן. שאפאק הייתה עלולה לשכוח את המקרה לו שבוע לאחר מכן היא קיבלה ספר מחבר על "עידן סינאן", האדריכל שבנה למעלה מ 365 בניינים. הספר, האנשים והדמיון "תפסו" אותה והיא החלה בכתיבה שעיקר עניינה היה בנייה מחדש של הזמן. שאפאק נצמדה לאירועים היסטוריים, אך "מתחה" קצת את גבולות הזמן לפי רצונותיה, זהו ספר שהוא תוצר של הדמיון גם אם נשען על אירועים ואנשים אמיתיים.
כפי שכתבתי לעיל הסיפור מסופר בלי רצון שייגמר, וכפי שהנסיכה אומרת לג'האן, הייתי מקשיבה לך גם אלף ימים בלי להפסיק. נראה כי שחראזדה הפכה לגבר בדמותו של ג'האן. הרבה סיפורים מספר ג'האן לנסיכה, כולם נראים כמשלים שיש להם נמשלים ממשיים וחיים, הקורא נסחף אחרי הסיפורים האלו, אחרי נאמנותו של ג'האן לסינאן ולצ'וטה ובעיקר אחרי טוב ליבו של הנער שיתבגר בתוך הארמון וסביבותיו.
זהו הישג מרשים לאליף שאפאק כסופרת, היא לוקחת אירועים אמיתיים ומשלבת אותם כסיפורי אגדה, כסיפורי אלף לילה ולילה. היא בונה מחדש את האגדה על סינאן, על הבניינים המפוארים שבנה, ובעיקר את איסטנבול של תקופת העות'ומנים. זאת ועוד, בספרה הנוכחי מספר הסיפורים הוא גבר, ולא אישה כמו באלף לילה ולילה שבו שחארזאדה סיפרה למלך סיפורים.
