את תומס ה' אוגדן רוב הקוראים מכירים מספרי הפסיכואנליזה שכתב והפכו רבי מכר, כמו מצע הנפש, הקצה הפרימיטיבי של החוויה ועוד. הוא פסיכיאטר ידוע והפרטים שהושמטו הוא רומן הביכורים שלו והוא יצא לאור לראשונה ב 2014.
פסיכולוגיה
לפני שאכתוב על הספר, כדאי להכיר את התיאוריה שאוגדן מזוהה עימה, אני חושבת שהכרת הרקע של כתיבת פרוזה של תיאורטיקנים עשויה לתרום להבנה ולקשור הקשרים שלא נראים בקריאה תמה. אוגדן מגיע מהגישה האינטרסובייקטיבית. גישה זאת מקבלת את ההנחות הבסיסיות של הפסיכולוגיה, אולם מבססת את התיאוריה שלה לא על הסובייקט ואספקטים תוך אישיים אלא במפגש בין שני סובייקטים וההשפעות שלהם אחד על השני, חלקי הנפש התוך אישיים נוצרים בהקשרים בין-אישיים.
הגישה הזאת מתמקדת במערכות היחסים ויחסי הגומלין הבין-אישיים. ולמה כל זה חשוב? מכיוון שהספר, שהוא אמנם פרוזה למהדרין, עוסק בהשפעות של מערכות יחסים על בני אדם. כל הדמויות בספר מנהלות יחסי גומלין אחת עם רעותה ולכולן השפעה אחת על השניה.
הפרטים שהושמטו
הפרטים שהושמטו מתחיל בתיאור נוף שנראה די רגוע ושליו בקנזס, בדרך לחווה של משפחת ברומפמן. התיאור הזה מזכיר את פתיחת ספרו של טרומן קפוטה בדם קר, גם שם העלילה מתרחשת בקנזס, כך שאנו יכולים להסיק שמדובר כאן במוות, אולי ברצח. כמו כן אנו למדים שמיד השלווה מופרת מכיוון שהשריף מגיע אל החווה בשל מקרה מוות שנגרם בחווה. ארל ברומפמן, בעל החווה, הוא בעלה של מרתה ויש להם שני ילדים, מלודי ו-וורן. וורן בן ה-11 עדיין מוצץ את אגודלו וזה מעביר את מרתה על דעתה והיא מרגישה מושפלת כל כך שהיא מחליטה לשים לזה סוף. כשוורן עושה עצמו אדיש ומלודי שמרחמת עליו מגינה עליו, אימו, מחמירה את עונשיה.
יום אחד, כאחוזת טירוף היא מאיימת לחתוך את אצבעו של וורן והאב שחש לעזרתו הורג, בטעות או שלא בטעות, את מרתה במכה אחת קטלנית.
מי שמכיר מעט את התיאוריה הפסיכואנליטית, בעיקר את זו של פרויד, מבין מיד שלאגודל ולמציצתו יש קשר מידי לאיבר המין הגברי, ואם זה מעצבן את מרתה כנראה שניתן להסיק מכך שקיימת איזושהי בעיה בעברה, מן הסתם עם אביה, לכך נקשרות מיד ההשלכות של תיאוריית פרויד. כלומר, מי שמכיר את התיאוריות הפסיכולוגיות הבסיסיות של פרויד ומעט מפיתוחן לא יתקשה להבין את מהלכי הנפש של הדמויות ואף יתור אחר ההקשרים האינטרסובייקטיביים שלבטח מתקיימים ברומן. ואכן קיימים והם רבים: הקשר העמוק והחם בין מלודי לוורן, הקשר בין וורן לאימו, בין מלודי לאימה, בין מרתה לארל, ובין ארל לילדיו, בין ארל להוריו, בין מרתה להוריה, בין מרתה לאחיה ולאחותה ובין ארל לאחיו, ובעיקר בין מרתה לאחותה הנעלמת שמופיעה פתאום בלוויה. כולם בסיפור קשורים אחד לשני ומושפעים אחד מהשני ויש לכך השפעות גם על מהלך חייהם של כל אחד כסובייקט. אבל לא רק. אלו הם השפעות של היחיד הבודד בחברה, הניכור, הזעם והתסכול של לידה ושל מוות. של סירוס ואהבה.
הסופר נעזר בטכניקת מספר יודע כל על מנת לאפשר "חדירה" לנפש כל אחת מהדמויות המורכבות, אבל גם כדי לגרום לקורא לחקור ולדרוש במה שלא מסופר, בפרטים שהושמטו. העלילה נעה מההווה המסופר לעבר ושוב מהווה לעבר, כך שהפרטים שהושמטו יתמלאו וירכיבו תמונה מלאה ומכמירת לב.
אני מניחה שזאת לא הפתעה שתומס ה. אוגדן יפנה גם לפרוזה, וזאת גם לא הפתעה שהוא משתמש בטכניקות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות. אבל הוא כן מפתיע, הוא קריא, קצבי, רגשי ומעורר מחשבה. תרגום נפלא של יואב כ"ץ.
