רונית מטלון – אינטרטקסטואליות על קצה המזלג

 

את הפוסט הראשון שלי אני רוצה להקדיש לאחת מהסופרות החשובות בסצנת הספרות הישראלית – רונית מטלון, שהלכה לעולמה לפני כשבוע.
מותה נגע לליבי והותיר בי שיתוק, מכיוון שארבעה חודשים לפני מותה התעמקתי בכתיבתה המיוחדת, החתרנית, ואף כתבתי על ספרה האחרון, והכלה סגרה את הדלת את עבודת הסמינריון שלי בקורס מגדר (הדברים המובאים כאן הם תמצית של תקציר העבודה).

את הנובלה הזו, 130 עמודים, קראתי בנשימה אחת בטיסה שבין ישראל לבולגריה, נעה בין צחוק, עצב, תמיהה ופליאה. צחקתי על המצב האבסורדי שנקלעת משפחה שהכלה מודיעה על השילוש (הקדוש?) "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת" בקול משועמם, התעצבתי על הסיטואציות מכמירות הלב תמהתי והתפלאתי על כתיבתה של רונית מטלון – בנובלה של 130 עמודים היא מצליחה להעביר מסרים רבים כל כך.

האמת, שהמסרים שלה חוזרים על עצמם ברוב ספריה: פרטים אוטוביוגרפיים, ניעות בין מרחבים כשהמרחב הדומסטי הוא המרחב שבו מתרחשת עיקר העלילה והדמות הראשית תמיד חוזרת אליה, התהייה לגבי המרחב השלישי – האם הוא באמת מצליח להיות היברידי? זהות מגדרית – הדמויות הראשיות והחזקות הן תמיד נשים, הבית הוא תמיד מטריארכלי, המטבח הוא מרכז הבית, האב בדרך כלל נעדר או "מהבהב" כפי שהיא כותבת בקול צעדינו, המתח הבלתי פוסק בין אשכנזים למזרחיים ופוסטקולוניאליזם בכלל.

בנובלה הזו, והכלה סגרה את הדלת, מטלון לוקחת אותנו צעד אחד קדימה ומכניסה לעלילה זהות מגדרית לא ברורה – אילן, דודה של מרגי הכלה הנעדרת. אילן מתייחס למתי כמי שמייצג את הישראליות הצברית – הוא שירת בצבא – אבל הוא נרתע ממנו. אילן מתלבש בבגדי נשים, מגלח את הרגליים, אך לא ברור מי הוא בהגדרה המגדרית שלו. נכון, בספרה שרה, שרה דודה של עופרי הוא הומו שמת מאיידס, אבל הזהות המגדרית שלו ברורה, ולא נזילה כמו דמותו של אילן.

מטלון גם מצרפת לעלילה את יוליה הפסיכולוגית הרוסיה שלא מבינה מה המוצא של המשפחה (דרום אפריקה?) ואת עדנאן הפלסטיני שעל חולצתו כתוב "מפעל הקייטנות של פתח תקווה", שטוען שמתי מדבר בשפה "עלבית" – שילוב של עלבון וערבית, כי אולי זו שפה שמאפיינת בעיקר את הערבים. דמותו של עדנאן מופיעה גם בשרה, שרה וגם כאן הוא הקורבן שייעצר במקומן של דמויות אחרות, ישראליות.

אבל הדמות הראשית היא הדמות המעניינת כאן. דמותה של הכלה, מרגי, היא דמות שהיא בבחינת נוכחת-נעדרת. הן הקורא והן שאר הדמויות לא "רואים" אותה, היא נעולה בחדר השינה של אימה, מצהירה שהיא לא מתחתנת, ומסרבת לצאת. דמותה, שהיא נעדרת מעצימה את נוכחותה, בעטיה העלילה נעה, בעטיה הדמויות נעות ומושפעות ממנה. כותרת הספר שמתחילה עם ו' החיבור מעידה שלספר היה משהו שקדם לו. ואם באינטרטקסטואליות עסקינן וקיצור שמות הדמויות (כמו דמותה של פנינית), אז אנו למדים ששמה המלא של מרגי הוא מרגלית. דמותה של מרגלית מופיעה בטקסט אחר של רונית מטלון מתוך קובץ הסיפורים זרים בבית, חתונה במספרה. מרגלית בסיפור הקצר הזה, היא עובדת במספרה שמשתהה אל מול חתונה הנערכת בחצר המספרה והיא מכריזה ש"לא ייאמן" ומתחילה לבכות. הנובלה והכלה סגרה את הדלת מהווה מעין המשך לקורותיה של מרגלית שעומדת היא-עצמה בפני חתונתה.

ו' החיבור מופיעה במקום נוסף: בעיבוד מחדש של השיר "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג, וכינויו "משירי הבת האובדת". לעיבוד המחודש הזה יש משמעות מיוחדת ומחזקת משמעויות אחרות בנובלה, שעליהן לא אפרט כאן. אבל איזכורה של לאה גולדברג אינו מקרי. גם דמותה של לאה גולדברג מופיע בקובץ מסות של רונית מטלון קרוא וכתוב. גם על משמעות איזכורה של לאה גולדברג, המשוררת הישראלית, אולי המשוררת האישה הלאומית לא אפרט כאן. אשאיר את זה לפרסום העבודה. אבל בהחלט זהו איזכור מעורר מחשבה עמוקה.

בראיון עם קובי מידן, מציינת רונית מטלון שהיא מודעת לאינטרטקסטואליות שהיא עושה בספריה, מבחינתה זה חלק מהכתיבה שלה. היא מודעת למיחזור חומריה והיא אומרת על זה: אז מה? מה שמעניין זו הדרך. הצורה שבה היא עושה את זה. בדבריה לקובי מידן היא אומרת, שה"איך" חשוב לה יותר מה"מה".

וזאת גדולתה שנראית לעין בנובלה שרבודה באלפי רבדים. שלכל מילה, לכל שם, לכל מרחב יש משמעות

Facebook Comments

2 thoughts on “רונית מטלון – אינטרטקסטואליות על קצה המזלג”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *