נזירה / מרקו לודולי

מרקו לודולי, 1956, סופר איטלקי, מורה במקצועו.

מודה שטרם קראתי את שתי הנובלות הקודמות, איטליה ענן, שתורגמו לא מזמן. הנזירה, כך הבנתי תוחם מעין טרילוגיה. בביקור בדף הויקיפדיה של לודולי הבנתי שדווקא "נזירה" יצא לאור בשנת 2008, ואילו "איטליה" 2010. בכל מקרה עבודותיו הרבות של לודולי זכו לפרסים רבים.

אני מוצאת בנובלה נושאים מאתגרים: אמונה, ביקורת, יחסי משפחה כצופה מן הצד, אבל בעיקר – העיסוק במגדר. המספרת היא אישה-נזירה, מאוד מאתגר מבחינתו של לודולי לכתוב כ"אישה" ולחקור את עולמה כנזירה.

אמרנטה היא נזירה בת 36, שמאז ילדותה החליטה, למורת רוחה של אימה, להיות נזירה. הנובלה נפתחת כשאמרנטה פונה לאלוהים בל בדידותה ומחפשת טעם וכיוון לחייה. היא מרגישה שהיא שונה מחברותיה למנזר ותוהה אם בעיניה משתקפים הבדידות, החיפוש ושאילת השאלות התמידית. היא רואה שחברותיה נראות תמיד שמחות ועסוקות.

יום אחד אם המנזר פונה אל אמרנטה ומבקשת ממנה לצאת לשליחות לאפריקה, כשאמרנטה מביעה הסתייגות אם המנזר מציגה בפניה אפשרות אחרת: או שאת נוסעת לאפריקה או שאת מקדישה את חייך מעתה והלאה לילדים. אמרנטה נרתעת וטוענת שאינה אוהבת ילדים ואינה מבינה אותם, הם מחזיקים את הידיים, בוכים כל הזמן ולעולם לא מתנצלים. החוק שלהם אינו אהבה אלא תשוקה. אבל אם המנזר אומרת לה ש"הילדים יפים, הם מלמדים אותך לשכוח הרבה דברים מיותרים" (עמ' 10).

ביום הראשון לכניסתה לגן, אמרנטה מוצאת את עצמה לא מוכנה. הילדים בוכים, צועקים והיא לא משתלטת עליהם. לודולו מתעכב על משהו מאוד מעניין: אמרנטה שמה לב שכל ילד מגיע עם סרט תכול או ורוד. יש להם זיהוי מגדרי: תכול – בן, ורוד – בת. ג'ודית באטלר, פילוסופית של המגדר, טענה ב"צרות של מגדר" (1990) ש"זכר" ו"נקבה" לא נובעים מתכונות פנימיות, אלא בסוג של ההופעה – פרפורמנס. החזרה של ביצוע ההופעה היא זו שמגדירה קטגוריה חברתית. למשל, הליכה על נעלי עקב מגדירה אישה וכיו"ב. אמרנטה עוזרת להנכיח את הסוגיה המגדרית בנובלה. מאוד ברור מיהו זכר ומיהי נקבה.

נושא המגדר מחזיר אותי לעובדה שאת הנובלה מספרת אישה, נזירה. שיש לה תפקיד מחנך של ילדים צעירים ורכים בשנים. האם האולטימטיבית, נזירה, אמורה להכיל את כל התפקידים האימהיים שטבועים באישה: נתינה ללא תנאים, אהבה ללא תנאים, רחמים וחמלה. אבל סביבה של אמרנטה יש שדה קרב. הילדים שוברים את הצעצועים, בוכים, נוזלים, מרביצים, ואילו היא חושבת ש"חייבים לחנך אותם, כלומר לדכא" (עמ' 11). אבל כפי שנראה בהמשך, הקשר השורשי הראשון – עם אימה – לא היה שלם. האם לא האמינה בה, אם שלא מאושרת מחייה, שותה.

אמרנטה לא מצליחה להשתלט על הילדים ולתת להם מה שנזירה ואם צריכה לתת: הקשבה, רכות, אהבה, חמלה. הילדים בוכים, צוחקים, שוברים ואמרנטה מוצאת את עצמה חגה במעגלים ביניהם ותוהה מה עליה לעשות. ואז מגיע לוקה, ילד שתקן, מוזר אולי על סף האוטיזם. נאמר לה שהוא מדבר בדרך מאוד מוזרה, אך בתחילה אמרנטה לא מבינה מה זה אומר. מזהירים אותה שהיא חייבת להקשיב לו, כי כל מה שהוא אומר חשוב. אימו של לוקה מזמינה את אמרנטה אליה לארוחת ערב, ואז מבינה אמרנטה במה מדובר. הילד, שלא ברור אם הוא מלאך או השטן,  לוחש באזנה של אמרנטה שלוש מילים, שלוש מילים מוזרות, ורנדומליות שהיא מפרשת אותן כהוראה ישירה. תוך כדי אמרנטה צופה מהצד בחיי המשפחה, חיי אם המשפחה ובריחתה.

מילים אלו ידחפו את אמרנטה לחיים בחזרה באמצעותן היא תאתגר אותם ותפעל באופן מיסטי. כי אולי החיים עצמם לא בשמיים, כי אם בדברים הקטנים חסרי המשמעות אך מלאי השמחה, ואולי זאת המשמעות שחיפשה כבר בתחילת הנובלה: "אני הייתי לנזירה כי רציתי להאמין במשהו יפה, אינניי מחשיבה כסף או תהילה, רציתי יותר, רציתי שתהיה משמעות וברכה לכל" (עמ' 25)

את הנובלה היפהפייה והמרתקת תרגם ברגישות מאיטלקית: ארנו בר

 

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *