כחוט השני: ספרות מינורית פמיניסטית

 פתח דבר

במאמר זה אני מבקשת לבחון את ספרה של חווה עציוני-הלוי, כחוט השני, כספרות מינורית, תוך בחינת מעשיהן של בנות צלפחד כאקט פמיניסטי, עוד לפני שנושא הפמיניזם עלה לדיון. כדי לבחון את ספרה של עציוני-הלוי כספרות מינורית אגדיר בקצרה את נושא הפמיניזם כדי להבהיר את מהותה של הספרות המינורית כפי שמשתקף בספר, אגדיר מהי ספרות מינורית ואנתח את הרומן תחת משקפי מודל זה.

 

מבוא

סיפורן של בנות צלפחד מצויין בספר במדבר (פרק כ"ז). בחמישה פסוקים בלבד מתואר אקט שמאפשר נקודת מבט אחרת על תרבות שהיא פטריארכלית בתקופת ימי קדם, ימי התורה, בה שלטה ההגמוניה הגברית.

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן." (במדבר, כ"ז)

סיפור מעשיהן הוא סיפור פמיניסטי ונחוש של בנות המבקשות לרשת את אביהן. בל הוקס (Hooks) מגדירה פמיניזם כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי" (הוקס, 2002, עמ' 12). הוקס מדגישה שזו אינה בהכרח תנועה אנטי-גברית, אלא שקיימת בעיה סקסיסטית, כלומר שנשים יכולות להיות סקסיסטיות ממש כמו גברים. לדידה, גברים הם הנהנים העיקריים מן הפטריארכיה, שהם נעלים על נשים וצריכים לשלוט בהן, לנצל ולדכא אותן. ולכן, הפמיניזם היא תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול והדיכוי הסקסיסטי. את המושג פמיניזם אנו מכירים בעולם המודרני, במאה העשרים. בימי תקופת המקרא מושג זה לא היה ידוע. אבל, בנות צלפחד מזהות אי שיוויון וסקסיזם גברי והן מבקשות לפעול כפי שלא פעלו לפני כן.

זהו המעשה הפמיניסטי הראשון בתורה, שמהווה תיעוד של נשים בחברה פטריאכלית לא ליברלית לדרוש את זכותן וכמעשה שקדם לפוליטיקת הזהויות: פנייתן של הבנות אל משה כדי שיאפשר להן לרשת את נחלת אביהן, הליך הבקשה כפי שעציוני-הלוי מציגה בספרה והליך אישרורה. בקשתן מהווה מעשה פמיניסטי. המעשה הנועז מתעורר עם בקשתן המיוחדת של בנות צלפחד ומהווה מהפכה בזיהוין של הבנות כבנות-יורשות, כפעולה פמיניסטית המקעקעת את ההגמוניה של זכות הירושה (גרובר, 2006).

טל אילן (Ilan) מציינת, שירושה בתורה הייתה עניין לגברים, ההנחה הבסיסית של החוק היא שנשים הן עצמן צורה או אופן של ירושה (שם, עמ' 176). זאת מכיוון שבת שנישאת היא עוברת לבית האב של בעלה. הסיטואציה של בנות צלופחד מאתגרת חוק זה. בנות צלפחד היו יתומות מאב ומאם במדבר ללא גבר שינחה אותן או יירש את הוריהן. הן מבינות שהשבט שלהן עלול לעמוד בסכנה ולכן הן מציגות עצמן בפני משה ומבקשות ממנו לרשת את אביהן. לאחר משא ומתן עם אלוהים, משה מבין שיש תוקף לבקשתן ומאפשר להן את הירושה. לאחר מכן, ניגשים בני שבט מנשה למשה וטוענים בפניו ששינוי החוק יאפשר לבנות להינשא לגברים משבטים אחרים וירושתן תועבר לשבטים אחרים. בכדי שלא תעבור הנחלה משבט לשבט החוק נערך מחדש וקובע שלא כל בת יורשת תינשא לאיש משפחת אביה (לוי, 1998).

גרובר מחזק טענה מהפכנית זו בכך שבנות צלפחד היו רווקות ועמדו קבל עם ועדה ודרשו את בקשתן. כלומר, הן יצאו מהמסגרת הפנימית של בית האב עמדו בפני קהל רחב והצהירו על מבוקשן (גרובר, שם, עמ' 282). במאמרו, מצטט גרובר את צפרירה בן ברק וכותב כי בעקבות שינוי חוק זה, בנות כן ירשו את אביהן בהמשך, למשל בספר איוב או בספר יהושע (שם, עמ' 285).

על פי המדרש, כיוון שבנות צלפחד שמעו שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כדי ליטול עצה. הן באות בטענה לאי צדק מכיוון שעל פי הכלל התיאולוגי לא תתקיים אפליה בין גברים לנשים. המדרש מתייחס לעובדה שהן מבקשות זאת כגמול אישי. אביהן היה מורד והן מבקשות שהעניין ייבדק לגופו ולא בגלל מעשי אבות ועל כך יש כאן היענות כפולה לבקשה. לוי מציינת שיש כאן סיפור של נשים נועזות, הגונות, נחושות ומאמינות שנאבקות ומצליחות בצורה מרשימה (לוי, שם, עמ' 19).

פרשנות אחרת מסבירה שסיפורן של בנות צלפחד הוא פיקטיבי כדי לבסס את קיומם של מקומות שנקראו "על שם" (ארליך, תשמ"ג). באה לומר שארכיאולוגים מצאו כלים וחרסים המעידים על כתובות של מקומות כמו שמות בנותיו של צלפחד: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. ולכן סיפורן בא לבסס את שאלת מקורן של מקומות אלו. גם אם זה נכון, אני מבקשת לטעון שהתעקשותן ותעוזתן של הבנות משנה את פני ההיסטוריה במובן הזה שמחברה פטריארכלית, שבה לגבר זכות ירושה וזכות של ראש משפחה, הרי ההוכחה שעצם בקשתן של בנות צלפחד התרחשה מהפיכה. החברה הפכה מטריארכלית, שבה האישה היא ראש המשפחה, המקיימת בית אם (ולא בית אב), ושיש להן נחלות שנשתמרו לאורך ההיסטוריה. פרשנות אחרת מציגה את מעשיהן של בנות צלפחד כ Ruse, כלומר, כתחבולה או תרגיל, ובנות צלפחד מוצגות כמניפולטיביות (Aaron, 2009).

אבל טענות אלו הן מיעוט מכיוון שההתייחסות ברוב המחקרים לבנות צלפחד כפמיניסטיות הראשונות. מעשיהן נחשב לאקט הפמיניסטי הראשון, עוד לפני שהיה ברור מהו פמיניזם ומהי פוליטיקת זהויות, שבאמצעותו מתחוללים כיום שינויים פוליטיים, נוצרים מרחבים מוסריים חדשים, נולדות קהילות שמספקות לחבריה משמעות. פוליטיקה של זהויות הינה תופעה מודרנית המלווה אותנו כשלוש מאות שנה לפחות, שהציבה שאלות בסוגיית הזהות, ואת "האני" מול "האחר" כשאלת יסוד שלה (שנהב).

הספר כחוט השני של חוה עציוני-הלוי (עציוני-הלוי, 2016) מרחיב ומספר את סיפורן של חמש בנותיו של צלפחד ובקשתן המיוחדת לקבלת נחלה באין לצלפחד בנים. בימים אלו לא היה נהוג להעביר ירושה לבנות רק לבנים, ולכן לבנות צלפחד אין זכות לירושת נחלת אביהן. חווה עציוני-הלוי מעבדת את הסיפור הצר הזה לכדי רומן המספר את חייהן של הבנות, התאהבויותיהן, אכזבותיהן וחייהן.

הרומן, שנכתב בהווה (המאה ה-21, 2016) מתאר באופן פמיניסטי, כפי שאנו מכירים את המושג מההווה, את סיפורן של בנות צלפחד (שהוא סיפור מהעבר הרחוק), סיפור שהשפיע על הדורות הבאים. הוא עוסק בהנצחתו של המעשה שמתרחש בעבר הרחוק בכתיבה ובפרסום הרומן בהווה, בספר של אישה סופרת-חוקרת. ניתוח הרומן יתבצע באמצעות ניתוח תיאורטי של ספרות מינורית, המבקשת להאיר פינות שהוחשכו בזכרון הקולקטיבי, מנקודת מבט נשית.

ספרות מינורית כפי שדלז וגואטרי הגדירו היא "איננה ספרות של שפה מינורית, אלא דווקא כזו שמיעוט עושה בשפה המאז'ורית" (דלז וגואטרי, {1975} 2005, עמ' 46), וזהבי מסביר "מינוריוּת היא פעולה פוליטית המבקשת לקעקע את פעולתו של הכוח המדכא, להתנגד לכוח השררה, לחמוק מכורח האלימות" (זהבי, 2010, עמ' 91). "עמדת מיעוט" הינה מצב של שוליות בתרבות ובין הרוב למיעוט מתקיימים מאבקי כוח. מכיוון שמבני הכוח נשלטים על ידי הרוב ההגמוני, קבוצת המיעוט צריכה לנקוט שיח מובחן, יצירה של ספרות חדשה – ספרות מינורית.

הכתיבה כדרך, בה הספרות הנשית העכשווית עוסקת לא רק בשינויים עכשווים אלא מאירה פרשיות ונושאים שבעבר נדחקו לשוליים כדי לכונן מסורת נשית של מאבק ארוך שנים; זיהויין של בנות צלפחד כיורשות היחידות של נחלת אביהן. אישור הבקשה מהווה גושפנקא לכך שגם נשים יכולות לרשת את אביהן, ולא רק גברים.

כחוט השני – ספרות מינורית ?

חווה עציוני-הלוי אוספת את כל החומרים הללו ומגבשת רומן היסטורי פמיניסטי מטריארכלי בספרה כחוט השני. עוד לפני תחילת הקריאה, כבר בהקדשת הספר, ניכרת כתיבתה הפמיניסטית של עציוני-הלוי, היא מפנה את ההקדשה לחמש נכדותיה "שהגדולות שבהן הן פמיניסטיות, והשאר לבטח יהיו כשיגדלו" (עציוני-הלוי, 2016). עציוני-הלוי, פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ב 1989 היא חזרה בתשובה. עציוני הלוי מבינה היטב את נושא המיעוט הנשי, שהיווה מיעוט עוד מימי קדם, כיוון שהנושא העיקרי שלה בכתיבה הספרותית בכללה הוא העצמתן של נשים מהתנ"ך, שסיפורן לא תמיד מקבל דגש או מקום גדול בסיפר, והיא מגדילה, מרחיבה ומחזקת אותן, כמו למשל סיפורן של: דבורה הנביאה, פנינה וחנה, תמר, רות, אבישג השונמית, הגר ושרה ו-ושתי. עציוני הלוי עברה מכתיבה אקדמית-מחקרית לכתיבת סיפורת רומנים תנ"כיים קליליים ושכיף לקרוא אותם והבשורה שלה היא להבהיר שהדמויות התנ"כיות הן רב מימדיות ולא חד מימדיות כפי שעולה מן הסיפורים התנ"כיים, לכן היא גם מכניסה בהן רוחות של תשוקה (זוארץ, 29.6.2015).

כאמור, סיפורן של בנות צלפחד מצויין במספר פסוקים, זוהי פינה קטנה, נרמזת, אולי אף חבויה בדברי ימי ההיסטוריה כבנות שעשו מעשה אוונגדרי, חדשני, מעשה שמשנה את הראייה הפטריארכלית על התנ"ך. סיפורן מסביר את המקומות שבתקופות מאוחרות יותר זוהו כנחלות הזהות לשמן של בנות צלפחד. חווה עציוני-הלוי מאירה את דמותן באור פמיניסטי חזק ונותנת להן כוח ומעמד שלא הואר מספיק. ברומן עצמו, היא מעניקה לבנות צלפחד כוח ועוצמה גם מעבר למעשה הפמיניסטי של הבקשה ושל המעמד. הכוח שלהן מתבטא גם בפרטים הקטנים שבחייהן, בדיוניהן, בהחלטותיהן, בעמידתן הנחושה. בכך, מאירה עציוני-לוי פינות חשוכות בתנ"ך, פינות שלא זכורות לקורא ההדיוט, וכסופרת-אישה היא מעצימה את כוחן של מיעוט נשי בחברה פטריארכלית עתיקה ברומן שמפורסם בהווה. העצמת מיעוט (נשי – בנות צלפחד) בכתיבה (נשית – חווה עציוני-הלוי) שמבקשת לקעקע את ההגמוניה השלטת (הפטריארכלית – ירושת אבות לבנים, בתי אב ולא בתי אם, כתיבה גברית) נקראת ספרות מינורית. וכך עציוני-הלוי כותבת על הכתיבה שלה כאישה ועל הנשים בספריה:

"באופן כללי, אני מאמינה שיש לי נפש נשית. היא מתבטאת בכך שאת רוב סצנות האהבה אני כותבת מנקודת ראות האישה החווה אותן, וגם בכך שכל העלילה בספרים שלי מסופרת מנקודת ראות נשית, והגברים מתוארים במידה רבה כפי שנשים רואות אותם. אבל ברור שזה לא כל הסיפור. כי ככל שאני מזדהה עם הנשים במקרא, אינני מסוגלת להזדהות עם דמויות של נשים אחרות, בעבר ובהווה, ולכתוב עליהן, ופחות מכל על עצמי. אני מאמינה שרק המפגש בין הנשיות שלי לבין הקסם העמוק והבלתי נדלה שהשרה עלי התנ"ך הוא מקור הכוח שלי לכתוב" (מעריב, 29.6.15)

ספרות מינורית היא ספרות  של מיעוטים שהספרות שלהם מהווה מהפכה. במאמרו, מציין זהבי, שגם נשים הן מיעוט ולכן "אין מנוס מפוליטיקה מולארית[1], מז'ורית, שתאפשר לנשים להחזיר לידיהן את ההיסטוריה שלהן, את הסובייקטיביות שלהן" (שם, עמ' 93). מכיוון שאדם מינורי נמנע מאלימות, גם כפאסיבי וגם כאקטיבי, הוא גם מבקש לפרק את עמדות הכוח, אותו כוח מדכא. הוא מזהה את מנגנוני הכוח הקיימים בחברה ומבקש לפרק אותם (שם, עמ' 101). השיח הנשי הוא אפוא שיח מינורי, שיח של מיעוט, ובתור שכזה עליו לאמץ לעצמו דרכי הופעה וייצוג של מי שמצוי בשוליים הסימבוליים והלשוניים של החברה. חשיבותה של ספרות מינורית כדי להאיר את ההווה ואת העבר.

את הרעיון של שינוי החוק הפטריארכלי חווה עציוני-הלוי שמה בפיה של נועה דווקא ולא לבכירה שבין הבנות, מחלה: "כאשר נבוא אל הארץ, ובאין לנו אחים, נקבל אנחנו את הנחלה שאמורה הייתה להיות של אבינו" וחגלה ממלאת אחריה "הנחלה תיקרא על שמו, וכך נקים לו יד ושם בישראל" (שם, עמ' 54), תרצה מציינת את הבעייתיות וטוענת שלמעשה הן אמורות להינשא לבעלי נחלות ו"לשם מה דרושה לנו נחלה משלנו כדי לכלכל את עצמנו" (שם, עמ' 55). מילכה שואלת אותה מה יקרה אם לא כולן ימצאו גברים טובים בעיניהן? נועה מציעה להתייצב מול משה אך מחלה כועסת עליה ומכנה אותה סוררת, אך לבסוף מבקשת זמן לחשוב. הדיון הזה בין הבנות שיושבות באבלן באוהל ומטכסות עצה, מנהלות ישיבה, ברוח מטריארכלי ודמוקרטי, שבו הצעירה שואלת לדעתה של הבכירה ומתנהל דיון שווה ערך בין הבנות וסביב הנושא, הוא כשלעצמו מעשה פמיניסטי.

הדגש של כוחן של הבנות מובא כבר בתחילת הספר עם רצונן להתמודד לבד עם מותו של אביהן, נועה למשל אומרת ליאיר ששואל אותה מי ידאג להן עתה כשאביהן מת: "אנחנו נדאג לעצמנו. מאז מתה אמנו לפני כשנתיים, מחלה מנהלת את חינו ודואגת לשלומנו, וכך יהיה גם להבא" (שם, עמ' 21). הבנות נשמעות לאחותן הבכירה, מחלה, והיא לוקחת על עצמה את האחריות המלאה להשגיח על אחיותיה בשבע עיניים ולהגבילן. היא מקבלת על עצמה החלטה ראשונה החורגת מהרגלי הנוהג, ובמקום להתפלש בעפר כאות לאבל היא מאשרת להן "ניקיון בגדינו וגופינו חשוב יותר מן המנהג. נשב על מחצלת" (עמ' 23). היא אף תאשר להן לרחוץ את גופן ולכבס את בגדיהן; מחלה, הבכירה, אף מאשרת לנועה ללכת ללמוד משלח יד (רפואה באמצעות עשבי מרפא); הבנות רועות את הצאן לבדן, מסתובבות מחוץ לגבולות המחנה, אף שזה אסור. הן דואגות לעצמן, מכינות את האוכל, אחראיות על האוהל שלהן ועוד.

נראה כי ספרה של חווה עציוני-הלוי מתקיים כספרות פמיניסטית, אך גם כספרות מינורית המבטא את המיעוט הנשי על ידי שימוש בשפה המאזו'רית. להלן אבחן זאת באמצעות שלושה מאפיינים עיקריים: המאפיין הראשון של ספרות זו הוא שבשפה שלה מוטבע מקדם חזק של דה טריטוריאליזציה. במילים אחרות, ערעור על הגבולות המקובלים של השפה. כמו שקפקא כתב ספרות מינורית והשתמש בשפה של המאז'וריות, הוא כתב בשפה הגרמנית, המאז'ורית, את נווה המדבר האישי שלו – השפה המינורית. כדי לבטא את המהפכה הפמיניסטית כפי שהומשגה בימינו-אנו בראי ימי קדם ב-כחוט השני יש שימוש של ביטויים ומשפטים הלקוחים ישירות מהתנ"ך, מנוקדים וכתובים בשפה תנ"כית, תוך שימוש בשפה העברית העכשווית, השימוש הוא בחלקו במשפטיים המקוריים התנ"כיים. אך לרוב עציוני-הלוי שומרת על הרוח המקורית של התנ"ך. דוגמא לכך:

אני עמל בפרך [שמות א], והיה יכול להיות בידי הון עתק [משלי ח]. אך גם היום אני משתכר לצרור נקוב [חגי א], ומי כמוך יודע לאן זורם חלק הארי [לשון חז"ל] של הכסף מנקבי צרורי

נעמן כיווץ את עיניו, כמו ביקש להביע ספק באמיתות דברי אחיו. מבטו אך הלהיט את כעסו של אחיעזר וגרם לו שיאמר, "אני חמור גרם [בראשית מט] הנושא לבדי בעול. אני עמל מבוקר עד ערב ומכלכל את עצמי, וגם מעבר לזה, מיגיע כפי [תהילים קכח]. ואתה חדל אישים [ישעיה נג] האוכל לחם עצלות [משלי לא], ואינך מרים תרומה [במדבר טו] " (עמ' 136).

בכך היא נותנת חיים וממשות לסיפור מקראי וטווה סיפור עצמאי אך קשור קשר הדוק לרוח המקראית, המדרשית וההילכתית של הפרשה. באמצעות כתיבה עכשווית אך שצמודה לרוח המקראית מתקיימת דה טריטוריאליזציה של השפה, כפי שמתבקש בספרות מינורית: היא מנכסת את השפה המקראית לשפה העכשווית, את המקרה העתיק, התנ"כי של בנות צלפחד, לשפה עכשווית. זאת ועוד, השימוש של אישה בשפה מקראית שהיא פטריארכלית, מערערת על הגבולות המקובלים ביהדות. דה הטריטורליאזציה שקורית באמצעות השימוש השפתי המקראי לשפה עכשווית וייצוגה ברומן שהוא רב מכר הופך את הספר לספרות של העם והוא מקבל ערך קולקטיבי (ראה גם מאפיין שלישי של ספרות מינורית). על השימוש בשפה אומרת חווה עציוני-הלוי:

"השתמשתי במבנה משפטים מודרני, אבל, במידת האפשר, במלים מקראיות. נמנעתי ככל האפשר משימוש בביטויים מזוהים באופן בולט עם ספרות חז"ל ומאלה המזוהים כמודרניים… השימוש במלים אלה לא הפריע ליצירת סגנון שוטף וחי" (קרפ, 2016)

המאפיין השני הוא שהכל פוליטי; כל עניין אינדיבידואלי מקושר מיד לפוליטיקה. בספרות המינורית הספירה הפוליטית, כלומר קיום בעייתי וחשוף מול השלטון, מחוללת את הסיפור האישי וקשורה בו לבלי היתר. הבנות מבקשות להיפגש עם משה ולפני ראשי העדה, השמועה פושטת במחנה וכולם מתייצבים מול האוהל לשמוע מה בפיהן. אין זה נהוג שבנות מבקשות לבקש להיפגש עם משה, ולכן זה תמוה ומסקרן את כל העדה. מחלה מציגה את עצמה אך נועה היא זו ש – שוב – שוטחת את הבקשה: "אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, בתוך הנחלה שהם היו מקבלים לו עוד היו בין החיים" (עמ' 70). משה מבין את כבדות הבקשה "היא לא רק לעת הזאת כי אם לדורות" (שם, עמ' 70). כידוע, משה אישר את בקשתן. בהמשך מתוארת קבלת הנחלות שלהן, ירושתן, נישואיהן לפנחס הכהן, לאלעזר המרפא, ליאיר בן שגוב הלוחם והמשך חייהן. חווה עציוני-הלוי מציינת בקצרה גם את סיפורה של רחב מנקודת ראות נשית פמיניסטית ואף שמה בפיו של יאיר בן שגוב, איש הצבא, את זכויות האדם במלחמה – לא לפגוע באנשים חפים מפשע, באזרחים, ילדים ונשים.

סיפורן האישי של בנות צלפחד שמטכסות עצה כיצד לנכס לעצמן את נחלת אביהן, העמידה שלהן מול משה ומול קבל עם ועדה, בקשתו של משה לשקול את העניין, ההתייעצות שלו עם אלוהים ועם הכוהנים ואישרור בקשתן מקבל תוקף פוליטי. זהו שינוי חוקתי של מצב קיים שמשפיע גם על הדורות הבאים. כאמור, חוק זה יקבל תוקף בספר איוב ובספר יהושע, כששוב בנות תירשנה את אביהן. יתרה מכך, בקשתן של הבנות שם דגש על העצמה של בית האם והמשפחה הופכת להיות מטריארכלית ולא פטריארכלית. נחלתן של בנות צלפחד תמשיך להתקיים עוד תקופות רבות וממצאים ארכיאולגיים יוכיחו שהיו יישובים ונחלות על שמן של מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה ושמן עומד וקיים. בכך, מעשה זה נחשב האקט הפמיניסטי הראשון בתנ"ך, האקט שיפנה את מקומו אל מעמד הנשי בעדה, הפמיניסטי. האקט שיקדים את פוליטיקת הזהויות ושיעצים זהויות שוליות בחברה. האקט שישמש את חווה עציוני-הלוי לספרות מינורית.

המאפיין השלישי שהכל מקבל ערך קולקטיבי, הספרות היא של העם. התוצאה המפתיעה אינה ספרות המרכינה ראש בפני השפה המאז'ורית אלא התפתחות ספרות גרילה, המערערת את הקיפאון הלשוני והאידאולוגי שבתוכו היא פועלת. מינורי אינו מתאר סיפרויות מסויימות אלא את התנאים המהפכניים של כל ספרות אשר נמצאת בחיקה של ספרות גדולה (דלז וגואטרי, שם, עמ' 49). סיפורן האישי של הבנות הופך להיות סיפור קולקטיבי, סיפור שמפנה מקום לזכויות נשים הן כיורשות, הן כבעלות נחלה, הן כראשות משפחה והן כסיפור שמהדהד מעל דפי ההיסטוריה, סיפור שמערער את הכוח המדכא, הפטריארכלי. אנו רואים כי הסיפור התנ"כי המקורי מקבל גושפנקא: הוא הופך לחוק כללי שאמנם מעובד אחר כך ויש בו סייג, אבל "השתמשו" בו כאמור, גם בספר איוב וגם בספר ירמיהו. ספרה של חווה עציוני-הלוי הופך לספר רב מכר שמספר סיפור פיקטיבי אך מעצים את סיפורן של בנות צלפחד.

יתרה מזאת, חווה עציוני הלוי מתייחסת לקולקטיביות של ספריה והעצמתן של הנשים דווקא מהתנ"ך:

"מה שמשך אותי בין היתר לכתוב על נשים בתנ"ך הוא חוזקן. הן חיו בחברה הנשלטת על ידי גברים, שבה מעמדן החוקי היה ירוד, ובכל זאת הן לא ישבו וספקו כפיים וביכו את מר גורלן, אלא השתמשו בכוחן הנשי כדי לעצב את חייהן כרצונן. מוטיב זה מובלט בכל אחד מספרי, לא רק לגבי פנינה וחנה. למשל, ספרי החדש 'שפחתי בחיקך' מבליט את העובדה שהגר הייתה השפחה הנדכאת, המנוצלת, מעוטת הזכויות, זו שאף מנסים להשתמש בה כאם פונדקאית. אך היא, בכוחה הנשי, מצליחה לגבור על כל התלאות שבחייה. ולאחר פיתולים ונפתולים, עולה בידה לבנות את חייה כרצונה" (זוארץ, שם)

על פי מאפייני הספרות המינורית, כפי שהגו דלז וגואטרי, נראה כי הסיפור התנ"כי של בנות צלפחד רוקם עור וגידים של ספרות מינורית מהפכנית. האקט הפמיניסטי של הבנות, כפי שמשתקף כפמיניסטי בפרספקטיבה אל העבר, מועצם לחייהן, התאהבויותיהן והתנהלותן של בנות צלפחד ברומן כחוט השני. נראה כי הוא גם מקיים את שלוש המאפיינים כפי שדלז וגואטרי הציעו למודל של ספרות מינורית. אך אני תוהה האם הספר הוא פמיניסטי ומינורי "עד הסוף"?

למעשה, כבר באבלן בנות צלפחד עוסקות בנושא שחשוב מבחינתן, ושמניע את הסיפר: "באין לנו גבר..", כלומר, הן רוצות להינשא ובשביל מטרה זו הן מחפשות גבר. חמש הבנות תמצאנה גבר להינשא לו: מחלה תינשא לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, נעה עם יאיר בן שגוב, חוגלה ומילכה עם גברים נוספים ורק תרצה נותרת ללא בן זוג כיוון שליבה עם גבר שאינה יכולה להינשא לו. מעבר לכך, יאיר בן שגוב, בן זוגה של נעה, מתואר כגבר הגברים, כפי שמתאפיינים רבים מהגברים של האישה-הגיבורה בספריה של עציוני-הלוי: חסונים, בריאים, גבוהים, יפה תואר-טוהר-ובלורית, אנשי צבא לתפארת. יאיר בן שגוב הוא איש הצבא שמתואר כבעל לב רגיש שלא יקבל יפה, בלשון המעטה, את הרצון של חייליו להרוג זקנים וילדים ולאנוס נשים במלחמה על יריחו. ככל שהאישה אמיצה, יפה, פמיניסטית כך גם הגבר שלה. גם הירושה של בנות צלפחד אינה ירושת אמת, משום שעליהן להותיר את רכושן בידי השבט והן אינן יכולות לעשות בו כרצונן. בסופו של דבר עליהן להינשא לבני הדודים שלהן, ולהיוותר כסוג של רכוש בידיו של השבט.

סיכום

עבודה זו בחנה את הספר כחוט השני של חווה עציוני-הלוי כספרות מינורית, כמי שנאבקת בפטריארכליות. המקרה של בנות צלפחד כפי שמוצג במקרא, נחשב כאקט פמיניסטי – הוא המעשה הראשון של נשים כנגד ההגמוניה הגברית. בקשתן כשלעצמה מהווה אתגר פמיניסטי ואישרורה מהווה פריצת דרך של נשים ולנשים בהמשך. זהו האקט הפמיניסטי הראשון של נשים בחברה פטריאכלית לא ליברלית לדרוש את זכותן וכמעשה שקדם לפוליטיקת הזהויות. עציוני-הלוי הרחיבה את סיפורן של הבנות, השלימה פרטים חסרים בביוגרפיה שלהן והרכיבה רומן שלם, פמיניסטי, שבודק את הנצחתו של המעשה העתיק ברומן עכשווי הכתוב בהווה על ידי אישה סופרת-חוקרת. מבחינות אלו מהווה הספר מקרה בוחן של ספרות מינורית: הרומן מקיים את שלושת המאפיינים של ספרות מינורית כפי שהציעו דלז וגואטרי: דה טריטואליזציה, פוליטיזציה וקולקטיביזציה. הרומן כספרות נשית עכשווית עוסק לא רק בשינויים עכשווים אלא מאיר פרשיות ונושאים שוליים כדי לכונן מסורת נשית של מאבק ארוך שנים. הכתיבה והרומן האירו פינות חבויות בזכרון הקולקטיבי, מנקודת מבט נשית. חווה עציוני-הלוי לקחה על עצמה פרוייקט חשוב שכאישה היא נותנת כוח ועוצמה לנשים בתנ"ך, שלכאורה נשכחות והופכת אותן מנשים שסיפורן חד מימדי בעולם פטריארכלי עתיק לנשים עם כוח, רב מימדיות, שהופכות את העולם למטריארכלי, פמינסטי ברומן רב משמעי ועכשווי. אבל, כפי שהראיתי, הרומן פמיניסטי רק בחלקו, כי הגברים בחייהן של הבנות משפיעים עליהן. למעשה, חווה עציוני-הלוי אפילו מעצימה את כוחו של הגבר האידיאלי: חסון, גברי, גבוה, יפה תואר ובעיקר – איש צבא. דמות שנמצא ברוב הרומנים שלה.

לצערי היריעה קצרה מידי לניתוח מעמיק יותר של הספר. ראוי גם לבדוק את נוסח התנ"ך מול הרומן של עציוני הלוי בעניין כפילות הלשון. בפסוק ז' נאמר: "…נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". כלומר, בפעם הראשונה יש שימוש במילה "להם" – גוף שלישי רבים נסתרים, ובפעם השנייה "להן" – גוף שלישי רבות נסתרות.

 


[1]  דלז וגואטרי מבחינים בין מולאר ומולקולר. לדידם, ישות מולארית מוגדרת על ידי צורה שהוענקה על ידי אורגניזם ופונקציות לכדי סובייקט, וישות מולקולרית היא מעל לצורה. להיות אישה זה לא חיקוי של אישה או מעבר של אחד למולארי. הצמד והאבחנה בין שתי הישויות הובילו את דלז וגואטרי לצמד ואבחנה נוספת: מאז'ורי ומינורי. הגבר הוא ישות מאז'ורית ולכן ישויות אחרות הן תמיד תהיינה מינוריות ומוחלשות. ואז נוצר מאבק בין כוח למוחלש, בין מאז'ורי למינורי. המינורי נמצא במצב דינמי של התהוות Ahmed Sara, Differences that Matter: Feminist Theory and Postmodernism, Cambridge University Press, 1998, p. 73

[2]  במאמר אחר נטען כי העורך של ספר במדבר הוא אותו עורך הן בפרק זה והן שלאחריו, כשבאים נכבדי השבט בבקשה לתקן את הבקשה (Aaron, 2009)


ביבליוגרפיה:

ארליך, זאב ח., נחלת חגלה בת צלפחד, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, מוסד ביאליק, כרך חוברת ג (ניסן-סיון תשמ"ג), עמ' 232-235

גרובר מאיר, מהפכת בנות צלפחד, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, 16, 2006, 281-286

דלז ז'יל וגואטרי פליקס, קפקא: לקראת ספרות מינורית, רסלינג, תל אביב, (1975) 2005, עמ' 46-62

הוקס בל, פמיניזם זה לכולם, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2002

זהבי אהד, מינוריות, מפתח, 1, 2010, עמ' 91-103

זוארץ רותי, http://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-485418

לוי יהודית, בנות צלפחד – העתירה הפמיניסטית וזכייתה, ביטאון לקידום מעמד האישה, 1998

עציוני-הלוי חוה, כחוט השני, הוצאת אריה ניר, רמות השבים, 2016

שנהב יהודה, הערות על זהות ופוליטיקה של זהויות, file:///E:/רב%20תרבותיות/מאמרים/זהות%20בחברה%20פוסט%20לאומית%20יהודה%20שנהב.pdf

התנ"ך, ספר תורה, במדבר, פרק כ"ז, פסוקים 1-7

Aaron H. David, The Ruse of Zelophehad's Daughters, Hebrew Union College Annual, Volume lxxx, Cincinnati, 2009, p. 1-38

Ilan Tal, The Daughter of Zelopehad and Women's Inheritance: The Biblical Injunction and Its Outcome, in: Exodus to Deuteronomy: A feminist Companion to the Bible, edited by: Athalya Brenner, p. 176-186

http://haraayonot.com/idea/minority/

https://www.haaretz.co.il/literature/1.1050388

https://www.haaretz.co.il/literature/whybestseller/.premium-1.2981347

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *