איך להיות לבד / ג'ונתן פראנזן

מסתבר שקל יותר לקרוא את המסות של ג'ונתן פראנזן מאשר את הספרים שלו. כשהוא מפרסם את ספר המסות איך להיות לבד מאחוריו כבר שני רומנים (שטרם תורגמו לעברית), לפניו התיקונים, חירות וטוהר, ספרים שעוסקים בעיקר בתא המשפחתי, מורכבותו התפרקותו, איחודו ומשמעותו תוך כדי "טיפול" במרחב הציבורי: איכות הסביבה.

באורח מזהיר המסות של פראנזן קלילות יותר לקריאה אך מחביאות מסרים לא פחות חשובים. פראנזן, באופן כללי, מצר על התפתחות הטכנולוגיה שגורמת לאנשים לאבד את החופש האישי שלהם, את המרחב האישי, ובה בעת הופכת את האדם לאינדיבודואלי יותר. בעמוד 11 פראנזן כותב על המסות שלו: "הקושי הטמון בבסיס כל הרשומות בספר: השאלה כיצד לשמור על הפרט ועל המורכבות שבקיומו בתוך תרבות המונים רוחשת שמסיתה את הדעת ללא הרף – השאלה היא כיצד להיות לבד".

פראנזן מנסה לענות על שאלה זו במסות שהוא אוגד לכדי ספר ששמו "איך להיות לבד" – לא מתוך ביקורת אלא מתוך רצון – איך בתוך ההמולה שמסביב (המרחב הציבורי) אפשר לשמור על המרחב האישי. לדוגמא במסה הראשונה, המוח של אבא, פראנזן כותב בכאב על מחלת האלצהיימר של אביו ותוהה מי באמת לבד במחלה הזו: האדם, שמאבד את האני שלו זמן רב לפני שהגוף מת (עמ' 29), שמתענג על התלות ובעונג שבשכחה (עמ' 24), או המשפחה שעוזבת את הכל כדי לטפל באדם שסובל משיטיון שזה משהו שחורג מתופעות לוואי טבעיות של הזקנה (שם).

במסה השנייה לדוגמה, סוויטה אימפריאלית, פראנזן כותב שהפרטיות זה הדיבוק החדש בארצות הברית. מתארים אותה כזכות היסוד כחשובה ביותר, משווקים אותה כסחורה הנחשקת ביותר, אך מצד שני, פעמיים בשבוע מכריזים על מותה (עמ' 36). זו אותה זכות כמו ה"זכות להיות לבד" אבל מצד שני ה"אח הגדול" צופה בנו כל הזמן. כאן פראנזן בודק את המרחב של הפרטיות מול מרחב של חירות אישית ומגיע למסקנה שבעצם מי שנתון בסכנה זהו דווקא המרחב הציבורי ולא המרחב הפרטי.

אך למרות הרצון להיות לבד שמרחף מעל פני קובץ המסות, יש נושא שני שפראנזן עוסק בו: הרומן, ובעיקר הרומן החברתי. זה מתחיל מהתחלה אך בעיקר נדון במסה למה לטרוח. במסה הזו מציג פראנזן את המחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי של שירלי ברייס הית' לגבי הרגלי קריאה. היא עקבה אחרי אנשים שקוראים ומצאה שאנשים שקוראים "ספרות יפה" הם בעיקר אנשים שהיה להם דגם של חיקוי לקריאה – אבא, אימא שהקריאו או קראו בבית. המחקר שלה מעניין ומורכב קצת יותר מזה – כדאי לקרוא את המסה הזו, היא יצירה מופלאה כשלעצמה.

כאמור, במסה הזו, פראנזן מדבר על ירידת קרנו של הרומן החברתי. הוא טוען שכל זה קרה עם קריסת ברית המועצות בסוף שנות השמונים ונמשך וקשה יותר ויותר למצוא רומנים חברתיים. הוא לא טוען שאין לגמרי רומנים חברתיים – הוא אוהב להזכיר את אנני פרו, קורמאק מקארתי, פיליפ רות ועוד אבל לדידו מאז מלכוד 22 כבר פחות ופחות אפשר למצוא רומנים כאלו. זו הסיבה שהוא לוקח על עצמו את המשימה וכותב רומנים שהם פחות או יותר חברתיים.

הספר חירות למשל עוסק גם באיכות הסביבה, טוהר עוסק אמנם עוסק בפיפ (קיצור של Purity=טוהר) אך נע בין זמנים שונים ובין מקומות שונים בעולם. גם הוא עוסק באיכות הסביבה, ביערות בוליביה, ובסכנת הנשק הגרעיני בעולם. לפיפ יש אימא תלותית שהיא אוהבת מאוד, אך מסרבת לגלות לה מיהו אביה האמיתי

מאוד אהבתי את קובץ המסות, שתרגמה: מרינה גרוס לרנר

Facebook Comments

2 thoughts on “איך להיות לבד / ג'ונתן פראנזן”

  1. אני חייב לציין שמסיבות כאלה ואחרות, בעיקר אולי בשל הפיכתו למגה-סטאר ודמות פופ ספרותית, ירדה קרנו של פרנזן בעיני, קצת אחרי שראה אור ספרו Freedom שם הרגשתי שהוא מנסה להאכיל את הקורא שלו בכפית במקום לתת לו/לה לחשוב בעצמו.. בכל מקרה יש לי לפחות ארבעה ספרים שלו בספרייתי, ומי יודע, אולי ביום מן הימים אשוב ואקרא בו

  2. שים לב שספר המסות יצא לאור בשנת 2002, לפני התיקונים ולפני חירות.
    בספר הזה יש מאמר שהוא מצר על כך שעם נפילת ברית המועצות כבר לא כותבים רומנים חברתיים. הוא רוצה לעורר את זה שוב, ולכן הוא כותב ספרים שיש להם מסרים חברתיים, בעיקר על איכות הסביבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *