יער אפל / ניקול קראוס

אחד הספרים המבריקים שקראתי לאחרונה. אחרי תולדות האהבה שקראתי די מזמן, מגיע יער אפל שהוא כולו פילוסופיה, דת, ישראליות, זמן, מרחב, קפקא ומטמורפוזה. הספר יצא לאור באנגלית ב 2017, ובישראל מיהרו לתרגם ולא בכדי. הספר עוסק גם בקו המרחבי שבין תל אביב לניו יורק, ותרגום מופתי של שאול לוין. מודה שהספר למיטיבי לכת (קריאה) כמעט-בלבד..

אתחיל מהסוף. באפילוג של ספרה החדש יער אפל מסבירה הסופרת, ניקול קראוס את שם הספר: "שם הספר לקוח מהשורות הבאות משל דנטה, שצוטטו באוזני לפני כמה שנים בנסיעה ארוכה לירושלים: 'באמצע הנתיב של חיינו מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה, כי דרך הישר אבד ואיננו'". לאחר קריאת הספר, הקורא יוצא מבולבל. למעשה אין הוא מבין אם הסיפור אמת או שקר הוא, בדייה, פנטזיה או מסיטיפקציה. אחת הסיבות, שבהמשך להסברה, מפנה ניקול קראוס הודעה לאליעזר פרידמן (אחת הדמויות בספר או שמא דמות אמיתית?) ומודיעה לו שהיא פוטרת אותו מאחריות ואם ירצה אי פעם לדבר איתה – יודע הוא היכן למצוא אותה..

לספרה החדש של ניקול קראוס, יעל אפל, יש שתי עלילות מקבילות, כל פרק מציג לסירוגין עלילה שונה, של שתי דמויות שנסחפות אחרי גורלן ללא שליטה סובייקטיבית. העלילה הראשונה עוסקת בג'ולס אפשטיין, פילנטרופ ועורך דין בן שישים ושמונה, שחי בניו יורק לאחרונה נעלם בישראל. אפשטיין גר שלושה חודשים בתל אביב לפני שנעלם. בתיקו נמצאים המונוגרמה שלו, דברים של מאיה – ביתו, ודברים שמחזקים את הסבירות לטרנס-סובסטנציאציה. בדת הנוצרית טרנס סובסטנציאציה עוסקת בשינוי המהות (ההפיכה של הלחם לבשר, דם ויין), שינוי זה יגיע בכמה וריאציות בהמשך שתי העלילות. שאפשטיין מגיע לכנס ורב יהודי מסב את תשומת ליבו ששמו מצביע על שורשים מלכותיים – הוא צאצא ישיר של דוד המלך. ג'ולס אפשטיין מגיע לישראל, ובטיסה הוא פוגש "במקרה" את אותו רב (קלאוזנר). בישראל, הרב ממשיך "לרדוף" אחריו ומבקש ממנו להגיע לצפת לתפילה מיוחדת. שם, אפשטיין עורך סקירה של החלל הפנימי של ה"ישיבה" ובית הכנסת. המקום שהוא לן בו נקרא "גלגול" (ביהדות הוא גם סוג של טרנספורמציה). "גלגול" הוא גם שמו של החלק השני של הספר. כשאפשטיין מבלה בתל אביב הוא חולם על הליכה ביער אפל (עמ' 180) ומחליט שעליו לתרום בארץ יער של עצי אורן, ובוחר לעשות זאת במדבר של הרי יהודה. המקום שהוא גר בו הוא מכנה "חתיכת חור מגעיל" (עמ' 206).

העלילה השנייה והמורכבת יותר (רעיונית) עוסקת בסופרת אמריקאית ששמה ניקול, שיום אחד מגיעה הביתה ומבינה שהיא "כבר שם", "פשוט כך". תוך כך גם היא תוהה על הטרנספורמציה של בני האדם ועל הפוטנציאל לשינוי ומכריזה שהיא "שונאת את דקארט" (עמ' 48). בספרו מאמר על המתודה מנסה דקארט להבחין בין האמת לשקר וממשיל את משל החלום: הוא מדמה את החיפוש אחר האמת לחוויית אנשים התועים ביער לאחר שאיבדו את דרכם, כשהם פונים נבוכים פעם לצד זה ופעם לצד האחר. ניקול, שכותבת את סיפורה בגוף ראשון, כותבת על כך, שהיא "לא מבינה מדוע יש לתת אמון באקסיומה שלו כבסיס מוצק לכל, ככל שהוא מרחיב את הדיבור על הליכה בקו ישר כדי לצאת מהיער, כך קוסם לי יותר ללכת לאיבוד ביער הזה, שפעם חיינו בו מתוך פליאה והבנו אותה כדרישת קדם למודעות אותנטית להוויה ולעולם … עכשיו אין לנו ברירה אלא לחיות בשדותיו הצחיחים של ההיגיון…" (עמ' 48). ניקול, אם הסופרת-מחברת הספר ואם הסופרת-הדמות בספר, מתנגדת לרציונליזם של דקארט, מבחינתה חיפוש האמת והשקר מצוי ברגש, וכך היא גם עומדת לבחון אותו, גם היא תתעה ביער אפל משלה.

ניקול חוזרת למלון הילטון בתל אביב, שם הרו אותה אחרי מלחמת יום כיפור אך נולדה בניו יורק. אבל אחרי שנה שבו להילטון ומאותו רגע חזרו כמעט מדי שנה למלון, ולכן המקום בעיניה "נושא הילה מיסטית" (עמ' 50). ניקול מתארת בפרוטרוט את המבנה הארכיטקטוני של מלון הילטון, היא מציינת את המילה שפרויד השתמש בו unheimliche, (האל-ביתי) המאויים: משהו שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר, והתוצאה של כך היא תחושה של זרות לא-נוחה. היא מכנה את מבנה המלון "מכוער" (עמ' 108). אבל לא רק רוחו של פרויד (ושל ינטש, שהביא את המושג לראשונה), כי אם גם רוחו של פוקו. צילומים של המלון מופיעים בעמודים 53-55 הם מדגישים את ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו. ניקול כותבת "רוח אפוקליפטית שורה על המקום כולו, גושי בניינים, צחנת שתן, מבנה בטון שנראה כמו בית כלא גרוע" (עמ' 78). ומי שמכיר את הפילוסופיה של מישל פוקו מיד מרפרר בין בתי כלא ל"פנאופטיקון" אותו מרחב שתפקידו ל"משמע" ו"לנרמל" את האזרחים הסוררים. ולאו דווקא.

ניקול מתבקשת להגיע עם אליעזר פרידמן, איש מוסד וחוקר ספרות, למקום מיוחד שישפיע עליה אחר כך. הם מגיעים לרחוב שפינוזה ("היהודי הראשון שטען שהחומש לא ניתן בידי אלוהים וניתן בידי משה, אלא חובר בידי בני אנוש", עמ' 81-82) ומתארת את הרחוב כ"כיעור של בתי מגורים". פרידמן מספר לניקול את סיפורו של מקס ברוד, חברו של פרנץ קפקא שהגיע לישראל עם כתבי קפקא ובכך הציל את כתביו, וכתביו שנמצאים עכשיו בידיה של חוה הופה שעד היום מתנהל מאבק משפטי בינה לבין הספריה הלאומית לירושת הכתבים. תוך כך היא מקבלת הצעה להשלים מחזה שכתב קפקא אך לא סיים. ביתה של חווה מתואר גם הוא בעמוד 154 ואף מצורף צילום: הסורגים שסוגרים את הבית, ההזנחה. פרידמן מספר את סיפור חייו "האמיתי" של קפקא לאחר המוות בישראל, ואולי להשלים סיפור – הסיפור האמיתי של קפקא כ"גלגול" בכבודו ובעצמו. כלומר, כמישהו שעובר מטמורפוזה, טרנספורמציה מדמות אחת למשנתה. ופרידמן מסביר: "ליהודים המטמורפוזה תמיד הייתה סיפור לא על השתנות מצורה אחת לאחרת, אלא על המשכיות הנשמה במציאויות חומריות שונות (עמ' 173). ניקול נושאת עימה את הספר "משלים ופרדוקסים" לאורך כל העלילה, וכדאי לתת על זה את הדעת.

גם ניקול וגם אפשטיין עוסקים במרחב ושניהם, לקראת סופו של תהליך, מגיעים למדבר, למקום שהמרחב בו הוא אינסופי, מטפיזי, חסר צורה ממשית, שהזמן בו אין לו צורה – מעין כרונוטופ – מקום שבו הזמן והמרחב מתערבבים בו לאוטופיה. תוך כדי מטמורפוזה של שניהם מתקיימת גם טרנספורמציה של הטבע "כי הטבע יוצר צורה אבל גם הורס אותה, והאיזון בין השניים הוא שטוען את הטבע בשלווה כזאת (עמ' 126). ה"גלגול", ספרו של קפקא, מופיע כאן כטרנספורמציה וכמטמורפוזה הן של הדמויות והן של הטבע אך בעיקר כמסגרת שמהדקת את העלילה.

שתי הדמויות בשתי העלילות מגיעות למרחבי הטרוטופי זהה – מלון הילטון בתל אביב, שתי דמויות שנולדו בניו יורק, שתיהן בעלי שורשים ביהדות, מגיעות לתל אביב ולאותו מלון. שתיהן מתארים את ישראל ומהי ישראליות, על היהדות ומהי יהדות וגם על מיסטיפקציה.

שאלת הקיומיות: מוות, מקומה של היהדות, מקומה של ניקול בעולם הספרות, בעולם הספרות היהודי, מקומה של הציונות, חיים ומוות תוך כדי "גלגול". אקזיסטנציאליזם.

ספר חכם!

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *