צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

למי שהתגעגע לרב מכר מסוג רודף העפיפונים, הגיע לספר הנכון!

אך הפעם: ספר עם מסר!

אמיטה טראסי (תרגום: רחלי לביא) ברומן מרשים, מטלטל, סוחף ומרגש על תעשיית מסורת הדוואדאסי – מסורת זונות המקדש. צבע השמיים שלנו הוא סיפורן של בנות-ילדות שנאנסות בשם המסורת והקסטות למסחר בזונות ילדות, לא במאה התשעה עשרה, גם לא במאה שעברה, אלא כאן ועכשיו – המאה העשרים ואחת, שמקומות כמו הודו לא קיבלו על עצמם את חוק זכויות האדם, חוק הסחר בנשים, זכויות נשים או זכויות הפרט. עולם של קסטות שאין בו התניידות.

הרומן, צבע השמים שלנו, מתחלק בין סיפורה של טארה, ילדה נורמטיבית, שנולדה לאב ואם מקסטות שונות, למרות האיסור על נישואין בין קסטות שונות, לבין סיפורה של מוקטה (חירות) שנולדה לאם מקסטת הדוואדאסי ולאב לא ידוע. כלומר, האם יודעת מיהו אביה, אך לא מוקטה. גם האב לא בטוח שמוקטה היא ביתו, וכיצד יהיה בטוח אם יש לו בת מאם-זונה?

עלילת הספר, צבע השמים שלנו, נפתחת בעבר הקרוב והשנה היא 2004. טארה נמצאת באמצע שנות העשרים לחייה ומוקטה נחטפה מהחדר שבו לנו שתיהן. טארה חוזרת לאחר שהות ארוכה בארצות הברית, שם כמעט התחתנה עם בריאן. היא מביאה איתה את האפר של פאפה שלה בכד חתום כדי לפזר על הנהר הקדוש, הגנגה (הגנגס). היא מבקשת מנהג המונית שייקח אותה לתחנת המשטרה כיוון שהיא רוצה לברר בנוגע לחטיפה מלפני אחת עשרה שנה, אביה מילא דוח כבר אז. הפרק הבא עוסק במוקטה, בכפר דמיוני שנקרא גניפור בהודו בשנת 1986. כך הפרקים נעים אחורה וקדימה בזמנים, ובין שתי הבנות.

מוקטה נחטפה מיד אחרי הפיגוע הגדול בשנת 1993 (בשרשרת של חמישה עשר פיצוצים נהרגו 257 בני אדם, ויותר מאלף נפצעו). טארה שיקרה כשמפקד התחנה שאל אותה אם ראתה את החוטף – היא עונה שלאו. אבל תמיד היא ידעה מי החוטף. אחרי ככלות הכל, היא תכננה זאת (עמ' 14). מוקטה היתה יתומה שהגיעה לביתה לחמש שנים, אביה של טארה – איש טוב לב שאהב לעזור לילדים במצוקה והכניס אותם לביתו – הביא אותה יום אחד ומאז נפשן נקשרה אחת לשנייה. טארה היתה סקרנית לגבי הילדה שסרבה לדבר, עד שהצליחה לפתוח את סגור ליבה. אז היא מספרת לה שהיא ביתה של זונת מקדש שהוקדשה לאלה ילאמה, אלת הקסטה. אימה לא מאמינה שגם ביתה תצטרך לעבור את הטקס הזה, מסרבת ומתנגדת, וכשהיא מתמרדת משהו קורה לה. אימה לא מאמינה שהיא חייבת לשמש כלי בידי הגברים שאחרי השימוש יזרקו אותה. כאמור, אביה של טארה וטארה עצמה מתייחסים למוקטה בחום, אך לא אימה של טארה. היא מתייחסת אליה בנוקשות ומטילה עליה את מטלות הבית, ואם לא הצליחה למלא אותן כראוי היא מענישה אותה קשות.

בפיגוע הגדול, בשנים עשר במארס 1993 אימה של טארה נהרגת. עם מותה משהו נשבר בחיי המשפחה וחטיפתה של מוקטה מיד אחרי הפיגוע שובר את גבם של טארה ואביה והם עוזבים לארצות הברית. גם שם האב לא מצליח לאסוף את עצמו, וטארה מגלה דברים שמאלצים אותה לחזור להודו ולחפש את הילדה היתומה, מוקטה. מאותו הרגע טארה עוברת תלאות רבות מגלה את הביבים של הודו, מקומות שלא הכירה, בתי בושת, ילדים נסחרים, סרסורים בני 10, ילדות-זונות בנות 12, סחר בילדות רכות בשנים, פחד, פשיטות משטרה על בתי הבושת שבסופן הבנות חוזרות אליהם כיוון שהבעלים מחליקים כסף לידיהם של קציני המשטרה וממשיכים בשלהם, באדישות מוגמרת למה שקורה בין הקירות האפלולים, הנוטפים, המסוגרים, קירות שרק הם מכירים את הסודות הכי קשים שבסוף הבנות מספרות לעיתונאים. עיתונאים מעבירים את המידע לעמותות שמנסות לארגן את הפשיטות ולשחרר משם את הבנות, חולות, פצועות (פיזית ומנטלית), מסוממות, אנוסות, אימהות לילדים שהן לא מכירות, שנקרעות מהם בכאב. האם חירות (מוקטה) תמצא את חירותה האמיתית?

המסר של הספר, צבע השמים שלנו, נמצא בכל אחד מעמודיו, אך בעיקר בתחילתו: "המציאות היא שבערך עשרה ילדים נעדרים מידי שעה בהודו, ויותר משבעים אחוז מהם אינם נמצאים לעולם" (עמ' 35).

המסר נמצא גם בבקשתה של המחברת, אמיטה טראסי, בסוף הרומן, צבע השמים שלנו. היא מוסרת את כתובת האתר שלה כדי להיווכח במציאותן של הילדות והילדים האלו שנעלמים בשביל מקדש הזנות, שמירה על המסורת, על הקסטות, לספק את צרכיהם של עולם שנראה שכולו טוב.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *