מרחק ביטחון / סמנתה שובלין

הנובלה הקצרה של סמנתה שובלין, סופרת ממוצא ארגנטינאי, הוא אליגוריה על החיים: הורים וילדים, מתי משחררים את הגוזלים מהקן ומאפשרים להם עצמאות, איכות הסביבה, מיסטיקה, מוות ובעיקר – משל על מה שקורה לכפרים רבים בארגנטינה.

מרחק ביטחון היא נובלה שלא תשאיר אתכם אדישים, אולי אפילו קלאוסטרופוביים שמתחיל באיטיות והולך ומתעצם עד הסוף. כל כך קלאוסטרופוביים שכל מה שתרצו זה לקום ולנשום אויר צח!

מרחק ביטחון, סמנתה שובלין, תרגום: אדם בלומנטל, עם עובד, 2018

כל כך הרבה נושאים בנובלה קצרה למדי – 112 עמודים. הכיצד?

הנובלה למעשה מספרת את סיפורם של אמנדה ודויד. אמנדה שוכבת על ערש דווי ומנסה להבין על ידי דויד, ילד בן עשר, מה בעצם קרה, איך הגיעה לשם. דויד, שאינו בנה, שואל אותה שאלות כדי למקד אותה, לגרום לה להתמקד בנושא ולא לזוז ממנו מילמיטר.

והנושא הוא סיפור מיסטי, על טבעי, על דויד שכשהיה ילד, שתה מים וחלה בנגע שפושה בתושבי העיירה. שכנתה, שנמצאת ב"בית הירוק", מציעה לאימו של דויד, להחליף את נשמתו בנשמתו של ילד אחר כדי שימשיך לחיות, והיא לעולם לא תדע באיזה ילד מדובר. אותה שכנה מכנה את ההחלפה "הגירה" – להעביר את הנשמה לגוף אחר כדי שהרעל יתחלק בין שניים (עמ' 24), ואז יהיה קל יותר לטפל בנגע ואולי אפילו להשאיר את השניים בחיים. אימו של דויד מסכימה, רק כדי שלא ימות, אך לאחר שנים אינה בטוחה שעשתה את המעשה הנכון.

כך, אמנדה ודויד יושבים ומתמקדים בנגע שהדביק את כל אנשי הכפר, סיפור שהוא סיפורם האמיתי של הרבה כפרים בארגנטינה, שאף אחד לא מכיר ולא מטפל בבעיות איכות הסביבה שפוגעות בכפרים וגורמות למוות של אוכלוסיות שלמות.

אז למה מרחק ביטחון?

כך אמנדה מסבירה לדויד: "אני קוראת לזה 'מרחק ביטחון', כך אני קוראת למרחק המשתנה הה שמפריד ביני לביתי, וכל היום אני עסוקה בלחשב אותו, אם כי אני מסתכנת יותר מהראוי" (עמ' 19).  זהו מרחק הביטחון שהורים משאירים בינם לבין ילדיהם כדי שמצד אחד ישמרו על ילדיהם ולא יסירו עיניהם מהם, אך מצד שני, יהיו מספיק רחוקים כדי לתת להם מרחב עצמאות. זו שאלת פריחת הילדים מהקן, עד כמה הורים יכולים באמת לשחרר את ילדיהם מהקן.. בהמשך הנובלה, הנושא הזה נדון שוב ושוב בין אמנדה לדויד, היא אפילו תשאל אותו, כילד צעיר, ממרומי אימהותה אם מרחק הביטחון חשוב מספיק, והוא יענה לה ש"חשוב מאוד". כלומר, גם מצידו של ילד חשוב שהורים יהיו בסביבה, אך עם זאת רחוקים: "חוט סמוי שקושר ביננו נמתח שוב, נוכח אבל מתירני, והעניק לנ לרגעים עצמאות מסויימת" (עמ' 32). בהמשך, דויד שואל את אמנדה אבל למה אימהות עושות את זה כל הזמן – "להקדים כל מה שעלול לקרות, העניין של מרחק ביטחון – והיא עונה לו: כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נוראי" (עמ' 79)

כך הנובלה בנויה: שאלות ותשובות בין אמנדה לדויד, אך כפי שציינתי לעיל זוהי אליגוריה מלאה ורבודה.

רוצו לקרוא!

ואיך שלא יהיה, תוך קריאה בנובלה ריחף תמיד השיר הנפלא הזה של יהונתן גפן:

על שפת נחל בערב
שמה איש לא יפריע
שם הרוח נושבת
תלטף ותרגיע
שם אכתוב לך במים
שיר שאיש לא יטביע.

ילד ירוק

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *