יומנה של משרתת / אוקטב מירבו

יומנה של משרתת מצטרף לשורת רומנים הכתובים על ידי גבר, אך מנקודת מבטה של אישה. בהוצאה עצמאית אחרת, זיקית, יצא לאור ספרו הנהדר של ג'ורג' מור, חייו המשונים של אלברט נובס, שאף עובד לסרט טוב לא פחות. שניהם, אגב, נכתבו במאה התשע העשרה במילניום הקודם.

כשקוראים את הביוגרפיה של אוקטב מירבו מגלים פרטים ביוגרפיים השזורים ברומן יומנה של משרתת, כמו ימי התבגרותו במנזר והאונס שלו על ידי הנזירים שם.

סלסטין היא דמותה של משרתת העובדת בבתי העשירים בצרפת, הן בפרברים והן בפריז, שחיה במנזר (ההדגש במקור. בכל פעם שהמנזר מופיע ברומן הוא מודגש). גם סיפור של אונס אגרסיבי ואכזרי של קלייר, ילדה קטנה, מופיע ברומן.

יומנה של משרתת / אוקטב מירבו, תרגום: אסנת יקירה, הוצאת תשע נשמות והכורסא, 2018 (1900)

סלסטין שכותבת יומן המתאר את חייה ועבודתה בבתי העשירים בצרפת, ביומנה של משרתת, גדלה וחיה כאמור במנזר. ממנו היא יוצאת אל מקומות עבודתה, ובשנתיים האחרונות החליפה שנים עשר מקומות עבודה, והיום, בזמן תחילת כתיבת הרומן 14 בספטמבר 1900 היא מתחילה עבודה חדשה.

הסופר, אוקטב מירבו, מדגיש את התאריכים, כדי למקם את הקורא לא רק במרחב (צרפת) אלא גם בזמן: שש שנים לאחר המשבר הפוליטי שגררה פרשת דרייפוס. פרשה זו תהווה רקע לרומן, רקע לאנטישמיות הגואה בצרפת כנגד היהודים, פרשה שתגדיר את האנטישמאים ואת הדרייפוסארים. למעשה את האנטי-דרייפוסארים, כיוון שסלסטין תקשור חייה בגבר, שהוא אנטי-דרייפוסאי (והיא עצמה מרגישה אדישות לפרשת דרייפוס), אולי גם אנס ורוצח.

על מר גורלה היא קובלת כבר בהתחלה "על כל אישה מצליחה, כלומר מתחתנת עם בחור נחמד או תופסת לה זקן, על כל אחת כזאת, כמה נידונות לגורל מר…" (עמ' 6). הכוונה שלה לכתוב יומן כדי "לשפוך כאן את כל הכנות שבי, ואם יהיה צורך גם את כל האכזריות שבחיים" וכן " זו לא אשמתי שכשמסירים מהאנשים את המסיכות וחושפים אותם במערומיהם, נודף מהם ריח חריף כל כך של ריקבון". זאת הפתיחה של היומן, ועל זה בדיוק היא מתכוונת לכתוב: על מערומיהם וצביעותם של העשירים בצרפת, אלו שמנהלים סלונים יוקרתיים מבחוץ, שמטפחים את הגנים שלהם, החממות שלהם, שמפרים את אדמתם – אך לא את חייהם. על אלה שיש להם שיגעון – לא לקרוא לאנשים בשמם האמיתי (עמ' 10).

סלסטין מעידה על עצמה שהיא יפה מאוד, גבוהה, גמישה, דקה וחטובה, בלונדינית, עיניים כחולות ופה חצוף" (עמ' 13), כן, גם היא לא צנועה במיוחד, לעיתים יש תחושה שעונייה וסיפור חייה העצוב הוא סוג של התנשאות מול אותם עשירים יהירים. היא לא חפה מאותה יהירות בעצמה. היא עובדת אצל אישה לא נעימה שהכל יקר שם מאוד, בית שמבחוץ נראה מרשים אך מבפנים הכל חלול וקרתני (עמ' 18). לגבי האדון, מסייה, איתו היא בטוחה, שתגיע רחוק. הזוג לאנלר, מאדאם ומסייה, יש להם המון כסף אבל הם לא מוציאים אותו על דבר, רק חוסכים, מקצצים, מתמקחים ומנצלים.

גם על אלו שהולכים לכנסייה מתוך צביעות יש לה מה להגיד: "אני רואה מולי רק פרצופים אטומים מבורות, פיות זדוניים קפוצים בתיעוב. כולם כאן הם יצורים אומללים שבאים לבקש מאלוהים להרע למישהו" (עמ' 55), משתעלים, מזילים ריר ויורקים על סביבותיהם. התנשאותה של סלסטין, שבהתחלה נקראת כצינית, ביקורתית כלפי העשירים המתנשאים אלו שזורחים מבחוץ אך רקובים מבפנים, מתבטאת הן בתיאוריה הגדושים שאט אט הופכים את הקערה על פיה ומדגישים את יהירותה שלה-עצמה והן בהתבטאויותיה, כמו למשל: כולם פה מכוערים, מרגיז אותה להימצא בין אנשים פשוטים, הכומר מטונף וגס, דומה לעגלון. היא אוהבת להיות בין אנשים בעלי חינוך, אלגנטיים, בין דברים יפים ומבקשת שיצילו אותה מהתבהמות (עמ' 59).

מבטה המפוכח של סלסטין המשרתת, כמי שמופקדת על הביקורת כלפי העשירים בצרפת, כלפי הצביעות והנוכלות הופכת לדמות נרגנית, שיש לה תלונות כלפי כל העולם, ש"מחזיקה קצר" את מיסייה, כדי לקבל מה שהיא רוצה, היכולת שלה לקבל מה שהיא רוצה, וכבת לאם זונה ושתיינית שמגיל צעיר מאוד נאלצה לפרנס את עצמה באמצעות גופה היא מכנה את עצמה כמחונכת ונקייה שלא מסוג האנשים שמסביבה שמגעילים אותה. סלסטין ביומנה של משרתת, היא לא דמות הגיבורה הטהורה. אולי כן בהתחלה, אך אחר כך היא הופכת לדמות האנטי גיבורה, שלא בטוח שהקורא ממשיך לחבב אותה עד הסוף.

ובכל זאת, יומנה של משרתת הוא רומן שנון, מפוכח, כתוב בכישרון רב.

ציינתי לעיל שהרומן יומנה של משרתת מצטרף לשורה של רומנים שנכתבים מנקודת מבטה של אישה, אך בידיו של סופר-גבר. הניתוח הזה יכול לארוך עמודים אינספור ויכול להיות מנותח מכמה היבטים: הסיבות לכתיבה של ספר מנקודת מבטה של אישה כטכניקה או מתוך ביוגרפיה של הסופר עצמו, לתקופה, וזה מעניין מאוד בעיקר תוך השוואה לספרו של ג'ורג' מור – חייו המשונים של אלברט נובס.

שני הרומנים, שנכתבו בסוף המאה התשעה עשרה, אחד באירלנד (השמרנית אצל מור) והשני בצרפת (הליברלית יותר, אצל מירבו), עוסקים בדמותה של אישה שנלחמת כדי להתפרנס. האחת מתחפשת לגבר כדי להתפרנס השנייה מנצלת את גופה וכוחה הנשי בשביל אותו הדבר בדיוק. שני הרומנים משתמשים בדמותה של האישה כדי לבקר את החברה: אצל מור הבעיה היא שאישה צריכה להתחפש לגבר כדי להתפרנס בכבוד, אצל מירבו האישה משמשת כמשרתת כדי לשמש חשיפה. אך החשיפה כפולה היא: מצד אחד חשיפת חיי העושר (וקפיצות התחת של האנשים העשירים) ומצד שני חשיפת חיי העוני (והפתיחות והליברליות שנובעת מזה, כדי להתפרנס).

גם סלסטין וגם אלברט נובס חיו במנזר והן מגיעות לעיר כדי להתפרנס. מעניין ששני הסופרים, הן ג'ורג' מור והן אוקטב מירבו חיו בערך באותה התקופה תחילת המאה התשעה עשרה עד תחילת המאה העשרים. מור גם ביקר בצרפת וקיים קשרים עם הציירים האימפרסיוניסטים (מונה למשל) ואף עם הסופר אמיל זולא.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *