ילדי הגטו שמי אדם / אליאס ח'ורי

לא היה לי קל לקרוא את ספרו של אליאס ח'ורי, ילדי הגטו שמי אדם. אליאס ח'ורי מדבר על התליין והקורבן, הקורבן שהוא קורבן והבלבול והתעתוע ביניהם. אז מי אני בכלל?

ח'ורי ביקש לתרגם את ספרו החדש ילדי הגטו שמי אדם קודם כל לעברית, ולא בכדי. אולי לראשונה יש כאן סיפור בדיוני-היסטורי על מאורעות הנכבה, על הטבח והכיבוש של אללד, הלא היא לוד, על הגטו שגדרו אנשי הצבא בשנת 1948 פה בישראל. ולוד היא לא היחידה.

המילה גטו היא מילה שמנוכסת לעם היהודי. ראיתי במו עיניי שאנשים לא תהו לבדוק את מהות הכותרת, "אה, גטו"? אמרה לי מישהי עוד עוד לפני שהסברתי על מה הספר, "אני מאוד אוהבת את הסיפורים על השואה ועל ההתיישבות בארץ". לא הוספתי מילה. רציתי שתעמוד על טעותה לבדה והגשתי לה את הספר כדי שתרכוש אותו. לא, לא קל להשוות בין גטו זה לאחר, אבל קיראו בעצמכם את המסמך הראשון והמצמרר הזה.

אליאס ח'ורי, ילדי הגטו שמי אדם, הוצאת מכתוב, 2018. תרגום: יהודה שנהב-שהרבני.

הסיפור הוא של אדם דנון, כפי שמתברר בהקדמה, והמחבר, אליאס ח'ורי, שלמעשה טוען שלקח את מחברותיו של אדם והעתיק אותן כמות שהן לכדי רומן הבין ש"הפלסטינים והפלסטיניות שהצליחו להישאר על אדמתם הם ילדי הגטאות הקטנים שבהם קובצו, מעשי ידיה של המדינה החדשה שכבשה את ארצם ומחקה את שמה מעל פני האדמה" (עמ' 19).

אליאס ח'ורי ואדם דנון מתערבבים ביניהם ולא ברור מי המספר ומה המסופר. מה שבטוח, שאליאס ח'ורי הוא יליד לבנון וכ"אויב המדינה", כמי שהוגדר על ידיי מדינת ישראל, נאסר עליו להיכנס לישראל. ובכל זאת, זהו מסמך מפורט לפרטים קטנים של ראייה, שמיעה, דיבור ובעיקר ריח – שהצליח לתאר בתיאורים מדוייקים כל כך עד כדי שהקורא חושב שהנה הוא כאן.

אדם דנון הוא צעיר בן שלושים שחי בניו יורק. הוא פלסטיני שלומד באוניברסיטת חיפה וקיבל תואר בספרות עברית. הוא שואף לכתוב רומן על המשורר אל יאמן (התימני), והוא למעשה ההשראה שלו לתיבה, או למערה, שממנה הוא יצא. אבל לאחר הפגישה המקרית בינו לבין הסופר – כנראה אליאס ח'ורי – והדיסקורס ביניהם לגבי מהות הספר באב אל שאמס (ספר אחר של אליאס ח'ורי), הוא מגיע הביתה ומחליט ל"כתוב את הזיכרון כדי לשכוח" (עמ' 93). הוא מחליט לכתוב זכרונותיהם וידיעותיהם של אנשים שחיים עדיין את הזיכרון של גטו לוד, אללד – עיר הרפאים. אבל תוך ויכוח עם היסטוריון אדם אומר "מה הדיבור הזה הרי כל ההיסטוריה של הנכבה שלנו אינה כתובה. האם זה אומר שאין לנו היסטוריה? הנכבה לא הייתה? האם זה מתקבל על הדעת?" (עמ' 149). אדם מתפלסף על השאלה שאם ההיסטוריה של הנכבה לא נכתבה, האם ייתכן שהיא לא קרתה בכלל? והוא מחליט לכתוב אותה, דרך הסיפור שלו-עצמו.

הוא מתחיל עם סיפור נטישתו על ידי אביו "זה ברור. כך נוהגים אבות בדרך כלל, כמה מהם אף הורגים את בניהם. זו תופעה צפויה ולא מפתיעה. מאז סיפור אברהם אבינו עליו השלום עם בנו יצחק. האבות חוזרים על מעשה הרצח. האימהות לא." (עמ' 136) בדיון פילוסופי הוא מסביר את תסביך אברהם מול תסביך אדיפוס (עמ' 152), רצח האב ורצח הבן.

כן, אדם (ושמו הקמאי מוסבר לא פעם בספר) עומד לכתוב את סיפור הגטו "לא משום שהנוסטלגיה לארצו דוחפת אותו לעשות זאת, אלא בגלל הזרות" (עמ' 179). והסיפור של גטו אללד, מתחיל רק בפרק הרביעי ותתכוננו, זהו לא סיפור קל. כישראלית, לא היה לי קל לקרוא חלק זה של הספר, אבל הרגשתי חובה. כן, זו החובה שלי ושלנו כישראלים, לדעת.

מבצע דני ביולי 1948 היה החלק שפתח את פרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות, או הנכבה. שמו היה גם מבצע לר"לר שקיצור ראשי התיבות שלו הוא כיבוש לוד רמלה לטרון ורמאללה. למעשה שני היעדים הראשונים הושגו, והם הוכתרו כהצלחה גדולה. דפי ההיסטוריה גדושים בהצלחתם של האוגדות והחטיבות, את מהלך הכיבוש, אסטרטגיה ועוד. את ביקורם של יצחק רבין, משה דיין, מולה כהן ועוד ברמלה ולוד כדי לצפות בהצלחות הכבירות. אבל אף אחד מדפי ההיסטוריה לא באמת תיאר את מאורעות הצד השני – מה באמת קרה שם, איך וכיצד השתלט הצבא על הערים, כיצד "הפיל" בין-לילה (בלילה שבין ה 11 ל 12 ביולי) את העיר, טבח באנשים, והכריח את התושבים לאסוף את הגוויות אחרי שכבר זבובי המוות הכחולים והירוקים גדשו את הסביבה ואיימו לפתח מחלות. אף אחד לא סיפר לנו על הגטו, הגדרות שגודרו בהם התושבים הרובים המופנים כלפיהם, הצמא, הרעב ועוד במשך שנה שלמה. ולא רק שם.

אף אחד לא סיפר לנו. ועכשיו אליאס ח'ורי עושה זאת. אבל הוא לא מקל על הקורא הישראלי, שביקש שיקרא אותו ראשון. לא. הוא מתעמת עם בני מוריס שבספרו "בעיית הפלסטינים" "דילג" על מאורעות לוד, ותום שגב העיתונאי הבכיר, מעריך את אילן פפה כיחיד שקרא למעשים אלו "טרנספר", מוקיר את ס. יזהר ואת ספרו חרבת חזעה, שעל ידי אדם דנון מספר הסיפור כדי לחקור את הספר לעומק ולהבין שזהו סיפור אמיתי ומקדיש לו לא מעט עמודים. הוא גם מתעמת עם עמוס עוז שהשתמש באימו ובמותה כמטאפורה למותה של ירושלים, אך גם הסופר הדגול הזה "פספס" את גורלה של לוד וערים נוספות מסביב לירושלים שנפלו קורבן לשיטותיו של הצבא הישראלי. הוא נעזר בספרו באלבר קאמי, באדוארד סעיד עסאן כנפאני, אמיל חביבי מחמוד דרוויש ועוד כדי להמחיש את הזוועות, הזיכרון, ומעל הכל את השתיקה.

אדם מבכה את מותה של העיר, את המטמורפוזה ששמה עבר במרוצת הדורות והכיבושים עד שהפכה לגוויה של עיר, זיכרון של מוות.

כמה מילים על התרגום: יהודה שנהב-שהרבני מתרגם לאחרונה את ספריו של אליאס ח'ורי ולא רק. חיכיתי רבות לאחרית דבר שלו לגבי אליאס ח'ורי והכתיבה שלו, והנה זה הגיע. אחרית דבר מורחבת מתארת את הקושי בתרגום טקסט כל כך רגיש, על הדמיון וההשוואה בין ילדי הגטו שמי אדם של אליאס ח'ורי לבין ילדי הגטו של ישראל זנגוויל, על הנכבה והשואה ועל אי התכחשותו של ח'ורי לשואה ולהיפך – הוא לא משווה דבר עם השואה, והוא מתנגד חריף לכל מי שיכחיש אותה או יזיל אותה. אבל בעיקר על הדמיון האטימולוגי בין הערבית לערבית ושימו לב למילה "סבבה", ולא סתם אדם הפלסטיני מדבר על העברית כ"שפת חסד", והקריאה שלו, של יהודה שנהב ש"יתמזגו העברית והערבית אל תוך לשון הפיוס האבודה".

מופת!

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *