בגנו של עוג / לילה סלימאני

על ספרה של לילה סלימאני, שיר ענוג, כתבתי כבר בעבר (כאן). זהו אינו ספרה הראשון של סלימאני, אבל לאור הצלחתו וההתעניינות בכתיבתה גם ספרה הראשון, בגנו של עוג, פורסם עתה. עם פרסומו, מתעוררת התהייה בהתעניינותה של לילה סלימאני בדמויות הראשיות הנשיות כדמויות חריגות ומוקצנות. באופן אישי, אמתין גם לתרגום ספריה האחרים של הסופרת הצעירה (1981) ממוצא צרפתי-מרוקני, שספריה עוסקים בביקורת על היחס של הצרפתים למרוקו.

בגנו של עוג, לילה סלימאני, הוצאת מודן, 2018. תרגום: רמה איילון

אדל היא אישה יפה ומושכת בת שלושים וחמש, נשואה לרופא ויש לה ילד בן שלוש. לכאורה, הכל נראה טוב. אבל אדל רוצה להיות בובה בגנו של עוג, כלומר היא רוצה להיות אישה יפה ועצלה בבית ראוותני שכל תפקידה הוא לקבל את בעלה כשהוא מגיע מהעבודה עם ארוחה חמה. המתרגמת מוסיפה הערה בנוגע לדמותו המיתולוגית של עוג: מפלצת מיתולוגית הידועה בתאוותה לבשר, שנהגה לאכול ילדים (שם, עמ' 8). גם בתנ"ך עוג מלך הבשן מוזכר כדמות "מפלצתית" מבחינת המימדים שלו כיוון שמוזכרות מידות מיטתו העצומה. אבל הוא גם מוזכר כמי שחוץ מנוח גם הוא שרד את המבול.

בכל מקרה, אדל, נחרדת מהמחשבה שיופיה ירד לטימיון, ונפלא בעיניה "הרעיון לקבל כסף תמורת כשרונה להסיח את דעתם של הגברים" (שם, עמ' 13), כי בעצם כדי לתחזק את חשיבותה העצמית, אדל מתמכרת לסקס. בזכות עבודתה כעיתונאית (שמסקרת את המהפכה בתוניס ובמצרים) היא חופשייה לעשות כרצונה, יוצאת ובאה ככל העולה על רוחה, וכך מתחזקת את קשריה החד פעמיים. לילה סלימאני מתארת באופן גרפי פה ושם סצינות סקס, אבל זהו אינו רק ספר אירוטי. כי הסיפור הוא לא רק הסיפור השטחי של אדל הנמפונית, המכורה לסקס.

לאדל יחסים מורכבים עם אימה ויחסים מעודנים עם אביה, אב מוצא צפון אפריקני, שהיה מעריץ נלהב של ביתו. יחסים לא ברורים עם בנה הפעוט ואהבה לבעלה. ההתמכרות של אדל לסקס נובעת אמנם משיעמום אבל גם לניפוץ מיתוסים בספרות המרוקאנית, או הנשית-מרוקאנית. סקס הוא טאבו בספרות המוסלמית בפרט, ובכלל בתרבות המוסלמית. מתירנות וליברליות נחשבת פריצות וזנות. חיים כפולים, בגידה, משמעותה של מונוגמיה, ליברליזם ואיבוד השליטה עליו. אז למה היא התחתנה בכלל? לסלימאני יש תשובה, עדיין מסורתית: "היא ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה: כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת" (שם, עמ' 26).

לילה סלימאני זכתה בפרס Prix La Mamounia הצרפתי, כשמה שעמד בפני השופטים הטענה שאף גבר לא היה יכול לכתוב כמו שלילה סלימאני כתבה, אפילו לא פלובר, שרבים השוו את ספרה למאדאם בובארי.

אחד משני הציטוטים המלווים את הספר הוא ציטוט מתוך ספרו של מילן קונדרה, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום: סחרחורת היא דבר שונה מפחד הנפילה. סחרחורת פירושה שהתהום הפעורה תחתינו מושכת אותנו, מפתה אותנו, מעוררת בנו כמיהה לנפילה, שמפניה אנו מתגוננים בבהלה".

ואסיים בכמה מילים שכתבתי על ספרה הקודם של סלימאני, שיר ענוג:

מטרתה של סלימאני לא ברורה באופן ממשי, הנושאים שהיא מטפלת בהם הם סמויים, מעין משל: היא מטפלת בגזענות, סקסיזם, אימהות בעידן המודרני שצריכות לשלב בין עבודה אינטנסיבית ואימהות ואחזקת הבית מבלי להרגיש רגשות אשמה על הזנחה של אחד מהפרמטרים, שהות של בלתי חוקיים והיחס של מעסיקים אליהם, החיים בעיר הגדולה וכמובן מגוון של נושאים הנוגעים בבריאות נפשית.

זאת הסיבה שאני אוהבת כל כך את הסופרות מהמוצא הערבי: הספרים שלהם מורכבים ומטפלים בנושאים של מעמד, גזע, מין, סופרות שמתמודדות בין מסורת למודרניות, שרוצות לפרוץ את ההגמוניה הגברית והנשית של העולם הספרותי.

למרות שהכרוניקה ידועה מראש, סלימאני מספרת סיפור מהודק והקורא תוהה איך הכל משתבש וקורא את הספר בשקיקה רבה. תרגום נפלא של רמה איילון

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *