הרחק מעצי התרזה / יונתן ברג

לפני כחודש וחצי מעדתי ליד תחנת אוטובוס. מעדתי באופן כזה שלא הצלחתי להתרומם יד ימין וברך ימין שלי דאבו לאין ערוך.. גררתי עצמי לשפת המדרכה, מתיישבת לאט ומנסה להבין מה קרה. לאחר שבועיים יסתבר שיש לי שבר במרפק וחבלה בברך. מה שהפתיע אותי איך זה שאף אחד לא ניגש אליי, אף לא שאל אם אני בסדר ואולי צריכה משהו. לאן נעלמה החמלה שלנו? החמלה שכל כך מאחדת אותנו, הישראלים, מכל מקום אחר בעולם.

ההקדמה הזו היא הכנה לחמלה שאבדה והחיפוש אחריה בספרו החדש של יונתן ברג, שעל ספרו הקודם, עוד חמש דקות, כתבתי כאן

 

הרחק מעצי התרזה, יונתן ברג, עם עובד, 2018

 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה" פתח טולסטוי את הרומן אנה קארנינה. יונתן ברג מערער על קביעה זו ומגלה שגם המשפחות האומללות דומות זו לזו.

יעקב הוא בן למשפחה דתית, נצר לאבות רבנים, סטודנט בברלין שבגרמניה, יש לו בת זוג שאינה יהודיה. באותה תקופה תוצאות הבחירות מודפסות בעיתונים מתחת לתמונתו של היטלר הצועד בחברתו של גרינג. עוד באותו ערב משפחתו מחליטה, למורת רוחו, לעבור לישראל, שחשש שכל מה שעמל עליו ייעלם בארץ המדברית. הוא ואחיו, נפתלי, נפגשים באקראי על האונייה. נפתלי שם פעמיו למאה שערים ואילו יעקב עולה להר הצופים ונרשם לאוניברסיטה. בהמשך, גם הוריו ויתר משפחתו מצטרפים אליהם. אבל ירושלים בשביל יעקב היא כמו קבר (שם, עמ' 33) והוא מרגיש את "עליבותה של החברה הירושלמית" (שם).

בפרק שלאחריו הקורא עד ליעקב המבוגר שיש לו ארבעה בנים: אמיר, צבי, אלכסנדר ואיתמר. כמו קוראת מיומנת חיפשתי את הקשר לארבעת הבנים מההגדה, יכולתי למצוא בקלות את התם ואת זה שאינו יודע לשאול אבל התקשיתי בלהכריע מי החכם ומי הרשע. כך ארבעת ילדיו מוצגים בתמצית, אבל מידע רב יותר הקורא ימצא עם קילופי השכבות והעמקת הקריאה, כמו קליפות בצל. בפרק זה יעקב מוצג בעליבות זקנתו ודפיקות רמות של השכנה, בר, מעירות אותו, כי הוא לא עונה לטלפון ובנו מבקש לדעת לשלומו. כשבר (שמקצרת את שמה מברכה, שברחה מאשדוד וממשפחתה אל תל אביב, עיר החופש) מתוודעת אל שכנה המבוגר היא מגלה אליו אמפטיה והמון חמלה. היא מבינה את הקשר הרופף בין יעקב לבניו ומנסה לאחד את המשפחה ומכריזה לא פעם שהמשפחה היא ערך עליון ואין לנו דבר בלעדיה. תוך כדי מסעם של בר ויעקב (ישראל?) ברחבי ישראל לאיתור בניו ולהעמקת הקשר ביניהם, בר עצמה תוהה על חוסר הקשר שלה עם משפחתה. תוך כדי הקורא לומד שיעקב הוא איש אקדמיה, פרופסור, מומחה בתחומו למצב היהודים בגרמניה שבין שתי המלחמות. יעקב למד ושקד, ונלחם על מקומו. אבל המלחמה על מקומו באקדמיה באה על חשבון מערכת יחסיו עם משפחתו, על חשבון האנושיות שבו. ברקע מתרחשת חטיפת חיילים ישראליים על ידי חיזבאללה כך שהקורא מבין שזמן התרחשות העלילה היא שנת 2006, השנה שבה פרצה מלחמת לבנון השנייה. ותוך כדי ניסיון פתירת הסכסוכים המדינתיים מתקיימים הנסיונות לפתרון משפחתיים. וכמו המלחמות המדינתיים כך גם המלחמות המשפחתיות, הן לעולם תתקיימנה. בר מכריזה בפני יעקב שהם ממש עשו את חוצה ישראל, ובכך מגדירה את מהות הרומן: זהו רומן על ישראליות, על וריאציות שונות של היהדות, סכסוכים, אומללות, הדימיון באומללות בין המשפחות למרות ההגעה ממקומות שונים בעולם, על מדינת ישראל כמדינה של מהגרים, אך מעל הכל – על חמלה. על אותה חמלה שאיבדנו, החמלה שתאחד את כולנו. חמלה על יעקב המבוגר שחייבים לסלוח לאדם כזה אחרי שעבר מאה כזו, מאה עקובה מדם. אבל, כל החמלה הזו, מתגבשת, מתווצרת ונפרצת כל עוד יש נשים ברקע. כי בר היא זו שחומלת על יעקב ועל בדידותו ומקרבת בינו לבין בניו. באמצעותו היא מבינה גם את הבדידות שלה-עצמה ועושה מעשה לקראת הגאולה שלה-עצמה. בר היא זו שהובילה את המשפחה למפגש במסעדה, מפגש שבו יעקב יישא נאום שכולו סליחה של טעויות גם של הורים שעושים אל מול ילדיהם, ושתמיד כנראה ייעשו: "אם למדתי משהו מהעיסוק בהיסטוריה הרי זה הדבר: שרוב הטעויות שנעשות, טעויות שעמים שלמים סובלים מהן, בדרך כלל הן קורות כמעט באקראי, לא בזדון. כל כך הרבה כוחות דוחפים לכאן ולשם ומורים לך כך ואחרת, ללכת לכאן או לשם, ומי יכול לדעת מהי הדרך הנכונה.. מה לא עובר עלינו, דם ואש ותימרות עשן, קיצים וחורפים, כמעט בלי שהכוננתי החיים האלו עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים, אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אות מפה לשם ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו" (עמ' 237-238)

מילה על הכותרת: בעמ' 247 יעקב מסביר: תחת עצי התרזה זה המקום שממנו אני בא, אונטר דן לינדן. התרזה (או עץ הטיליה) הוא שמו של עץ הגדל בעיקר במזרח אירופה, זה המקום שממנו בא יעקב. וזהו שמה של אחת השדרות הידועות ביותר רחובה הראשי ההיסטורי של ברלין, אונטר דן לינדן. התרזה מופיעה גם בתנ"ך והיא גם שם שירו של ביאליק (תרזה יפה): תִּרְזָה יָפָה וַעֲבֻתָּה עַל הַיְאֹר עוֹמֶדֶת מֻטָּה; כָּל-הַיּוֹם בַּמַּיִם צוֹפָה, חוֹשְׁבָה: מַה-יְּהֵא בְסוֹפָהּ? ונדמה שליונתן ברג יש תשובה לשאלה זו: חמלה. חמלה היא זו שתהפוך את המשפחות האומללות למאושרות.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *