בית האושר / ניבה רטנר (מחברת: אורנה ליברמן)

מתוך שמונת סיפורי הקובץ "בית האושר" מאת ניבה רטנר מתבלטת ועולה, מאפילה במקצת על שאר גיבוריהם, דמות של בחורה ילדותית שנשארה תקועה אי שם בתקופת הצבא. אישה צעירה זו, על סף גיל הארבעים, חולמת על  חיים בוהמייניים (שסמלם הוא מוזיקת הג'ז) ופרסום פתאומי כסופרת  בינלאומית (נקמה על היותה תלמידה לא מקובלת ואף דחויה, אני אראה להם, לכולם), לא מתקשרת עם בן זוג מאכזב ולא מתפקדת כהלכה כאם.

ניבה רטנר, בית האושר, פרדס, 2018

תינוקת נחמדה מצמיחה פרווה

הסיפור הראשון שנתן את שמו לקובץ כולו, "בית האושר", מציב במרכז התמונה את דייזי, אם צעירה, שכמו רוב גיבורי הספר "הוזה הזיות על חיים אחרים". למרות הבית הענק והמעוצב, עם גג רעפים אדום, כמו בסיפורי אגדות, למרות התפאורה של עיירת הנופש לשפת אגם שבה הוא נטוע. חיי מותרות אינם ערובה לאושר, מראה הסיפור. חוסר תקשורת עם הבעל, חוסר סיפוק מיני, חוסר עבודה, חוסר אידאל, חוסר עניין, חוסר משמעות בחיים, כל אלה גורמים לדייזי להרגיש מנוכרת. הבית בן שלוש הקומות ועשרים החדרים רק מדגיש את אומללותה.

דייזי כבר בת שלושים ושש אבל עדיין לא התבגרה. היא לא משלימה עם סימני הליאות הראשונים, ראשית הקמטים, חוטי השיבה, בקיצור, עם איבוד קסם הנעורים. היא לא הסתגלה למצבה כאישה נשואה וכאם. היא איננה מוצאת את עצמה משום בחינה ומחפשת עדיין ריגושים מיניים אפיזודיים עם צעירים נודדים כדי לפצות את עצמה על נישואיה הכושלים וכדי לחיות באשלייה שהיא עדיין נערה. דייזי גרה בעיירת גמלאים עשירה, כלומר נידונה לחיים של זקנה בעוד שהיא בעצם ילדה. זווית הראייה של דייזי על עצמה ועל חייה צובעת את כל התמונה בחמישים גוונים של שחור.

ואז חלה תפנית מפתיעה בסיפור. פרווה שעירה מכסה בהדרגתיות את גופה של ביתה התינוקת של דייזי. האם האשמה היא בתרופה הומיאופתית נגד שפעת, עקרונית "לא מזיקה", ששמה "לקרדה"? דייזי לוקחת את התרופה וזו עוברת לביתה דרך ההנקה. ככל שהולכת ומחלימה דייזי מהשפעת שבה לקתה, סימפטום לפתולוגיה שבה היא נגועה, כך הולכת ונדמית ביתה התינוקת לקופיפה. הפרווה שמכסה את התינוקת מגלמת את הפגם שבאישיותה של אימה, המסרבת להתבגר ורואה בביתה את סמל סיום נעוריה, תולה בה את האשמה. ואולי שׂיעור היתר של הבת נמצא רק בדמיונה של האם, הלהוטה לחזור אחורה ולהשתחרר מאחריות:

"דייזי כמעט יכלה לשכוח ממנה, כמעט יכלה לחשוב שהיא לא באמת אימא, היא רק מגדלת קופיפה קטנה, כמו שאנשים אחרים מגדלים כלב. הנה היא יכולה ללכת עם הצעיר הזה בפארק, כמו שהייתה הולכת לצד מאהביה כשהייתה צעירה, ולהרגיש שאולי עוד רגע הוא יאמר משהו אמתי והיא תגיד "באמת? גם אני ככה." ואולי עוד רגע הלילה ירד והם ידברו על איך לא שמו לב שעבר הזמן, והם יתיישבו והוא יקרב את פניו לפניה ויחייך, ואולי תתרחש נשיקה ראשונה, נשיקה ראשונה בלי מחשבה על מה שבתה עושה כרגע. למי איכפת?! היא בסך הכול קופה." (עמ' 22).

הסיפור "בית האושר", שכותרתו אירונית לחלוטין, מכיל לא מעט משפטים ורמזים כפולי משמעות, המיועדים לקוראים הקשובים, למשל, תשובתה של דייזי לשאלתו של הבחור, אתו תנהל הרפתקת אהבים קצרה, התמה מדוע היא מסתובבת עם קופיף בעגלה: "זה לא קופיף, זאת קופיפה, והיא איבדה את אימה." (עמ' 18). את מחיר תרופת הפלא "לקרדה", המחזירה את נעוריה של האם, משלמת הבת. והמחיר עוד יגדל כיוון שאט אט נרקמת בדייזי המזימה להרוג את ביתה.

הסיפור השלישי "אני אמות שם במרפסת" מתכתב ישירות עם "בית האושר", למרות שאין בו אלמנטים של פנטזיה. גיבורתו חסרת השם, שחלומותיה להיות כוכבת בעלת שם בינלאומי או לפחות לאומי, נגוזו, דומה מאוד במבנה אישיותה ובתנאי חייה לדייזי, כמו גרסה פחות צבעונית שלה, וכמוה היא זקוקה למשהו חזק שיחתוך את מעטה העייפות והאבק שהעטתה עליה ההתקדמות בגיל. אך שלא כדייזי, המפנה את תסכולה כנגד ביתה התינוקת ומצמיחה לה שיער יתר, הגיבורה מראשון לציון, שאין לה ילדים, מגלה אלימות כנגד עצמה בתלישת שיערה שלה. מחווה אגרסיבית שמטרתה היא גם  למשוך את תשומת לבו של בעלה למצבה. הצמחת שיער מיותר ותלישת שיער חיוני מהווים שני ביטויים הפוכים להפרעה דומה.

הגורל מתעתע בנערה אמיצה

הסיפור השני, "קסם על ים כנרת", קודר אף יותר מהסיפור השלישי "אני אמות שם במרפסת", לא כל שכן מהסיפור הראשון "בית האושר". אם הטרגיות של הסיפור הראשון, המתרחש בחו"ל, מומתקת, במידה מסוימת, בניחוחות הזרים שבהם הוא אפוף  ובאלמנט הפנטזיה שבו, הריאליזם של הסיפור השני, "קסם על ים כנרת", לא נותן שום מפלט. יש בו אמנם רמזים לדת ולמיתולוגיה, לשדים ולרוחות, אך הכישוף פג מהר כדי להוביל למציאות של שיממון ואבדון. נס לא נעשה לנערה האמיצה. אח מיואש ואב מיואש משליכים את אומללותם על האחות והבת וסוחפים אותה אל תוך חוסר המוצא האישי שלהם למרות מאמציה להימלט.

כוח הרצון אינו מספיק. את דייזי מהסיפור הראשון יש להאשים, אך נורית מהסיפור השני מסמלת את הקרבן שנידון לגורל טרגי על אף מאמציו להשתחרר. הגורל תעתע בה כשנתן לה מתנה מורעלת של שבעה ימים של אושר לא צפוי ותקווה לעתיד וכל זאת כדי להשליך אותה לאחר מכן אל תהום, אל מוות בעודה בחיים. זהו סיפור על ניצול מיני בתוך המשפחה מתוך זווית מבט קצת אחרת מהרגיל. סיפור קשה, חזק ומחניק. ידו של האב, ככפו של אל אכזרי, שטני ומניפולטיבי, כופה על הבת את אובדנה. ובנקודה זאת מתקשר הסיפור הזה אל קודמו. התינוקת היא הקרבן של אימה דייזי, נורית היא הקרבן של אביה.

וכמו בסיפור הראשון, "בית האושר", כך גם בסיפור השני, "קסם על ים כנרת", מלאי של רמזים, טרגיים או אירוניים, מגביר את עוצמתו. כבר בתחילה נאמר שלאביהם של האח והאחות "הייתה רשימה של דברים שאנשים לא עושים, לפחות לא אנשים נורמליים" (עמ' 27). אב שדחף את בנו לנצל מינית את בתו כדי "להכשיר" לו לעצמו את הדרך, מגדיר עצמו כנורמלי, מטיף מוסר ומחוקק חוקי התנהגות ראויה!

לפנטז על חירות, לנטוש את המשפחה ולברוח לעיר זרה

הסיפור "איפה אתה כשאני כל כך צריכה אותך" מציב במרכזו שתי נשים, שתי עובדות סוציאליות, כשהמבוגרת יותר, מירי, משמשת כתמונת ראי של מקבילתה הצעירה, לירי. זו האחרונה, לירי, הצעירה בכעשר שנים ממירי, נמצאת בהיריון ראשון וחוששת מאוד שבן זוגה לא יהיה אתה כשהיא תצטרך אותו. אכזבה זו כבר נחוותה על ידי מירי, שאחרי שילדה את בנה השני, עזבה את הבעל, הילדה והרך הנולד, וברחה לחו"ל. האם תוכל להמשיך בחיים אלה עד גיל שבעים? מירי גרה בחדר חשוך במרתף, מעין קבר בעודה בחיים, מנקה שירותים מסואבים במסעדה, אך אחרי העבודה היא חופשיה וכמו כן פטורה, בעיר הזרה שבה איש אינו מכיר אותה, מהמרוץ להשגת סטטוס. למרות החירות שהיא נהנית ממנה, כנערה צעירה, הכינים שהיא פולה משערותיה ומגדלת בקופסת גפרורים מעידים על התדמית הנמוכה שיש לה על עצמה, שממנה לא תוכל להיפטר בקלות. היא מכנה עצמה פשפש ופשפש דומה לכינה. ולא רק דימוי עצמי נמוך אלא גם רגשי אשמה מעיקים כנראה עליה. הכינים הם מזכרת מביתה הקטנה שאותה עזבה לאנחות. יש לקוות שחיים אלה לא יהיו אלא אתנחתא שבה תתנקה מירי מכל הזוהמה המעיקה עליה, באותה דרך שבה היא מנקה את הסחי והמאוס של בית השימוש במסעדה שבה היא עובדת כדי להשיג פרנסה מינימלית. ומכל מקום, מירי אינה אלא כפילתה הפנטזמטית של לירי, ולירי ומירי הן כנראה כפילותיה של מחברת הסיפורים, ניבה רטנר, בשני שלבים שונים של חייה. חייה של מירי הם התגלמות הסיוט של לירי, שממנו היא מנסה להימנע. האם תעקוף את המכשולים?

גם בסיפור זה הכותבת משתמשת ביד אמן באמצעי האירוניה: דווקא נגן הג'ז, המוביל את מירי להרפתקת מין סוערת, משמיע לה בסופה אמרות חוכמה של סב אוהב וזורק מבעד החלון את קופסת הכינים מעוררת הגועל.

אם ובת משחקות יחד בבובות

בסיפור "ילדות לבדות" מופיעה שוב אישה בשם מירי, כבר בת ארבעים אך גם היא נשארה תקועה בגיל שש עשרה וגם היא מרגישה שונה מכולם, לא שייכת, עומדת בצד, משקיפה, מציצה, אכולת תחושת החמצה. במקום לחפש עבודה, מירי מרגלת אחרי ביתה. מירי משליכה את בעיותיה על ילדתה ובטוחה שהיא העבירה לה את קללת הבדידות. אך שלא כמו ברוב הסיפורים, כאן, בסופו של דבר, האם מבינה שביתה אינה בהכרח כמוה, או, לכל הפחות, אינה חשה אותן תחושות, ועליה להניח לה לחיות את ילדותה ולא להעיק עליה באובססיות הפרטיות שלה. בית הבובות המופיע בסוף הסיפור משמש כסמל לבית אמתי ושליו, "בית האושר", ומרמז על אפשרות של פתרון.

נקודת התצפית האידאלית על ביתה המתאפשרת פתאום למירי, שער גן הילדים שבאופן יוצא מן הכלל נותר פתוח,  תמונת האם והבת המשחקות יחד ולבד בגן, כל אלה מעידים על כך שמירי הבינה בסופו של דבר איך לפתוח את דלת בית הבובות, "בית האושר".

קובץ סיפורים חשוכים ומאירים כאחת

בספר זה ניתן קול צלול לדחויים, בעיקר לדחויות (יש גם דחוי אחד), לאלה ששותקים למרות שיש להם המון מה להגיד, ואולי דווקא משום כך. הם כל כך חרדים מהמוות עד שהם לא מצליחים לחיות. מוטיב המוות מופיע בסמלים רבים, מגורים ליד בית קברות, במרתף, פציעה עצמית העלולה להסתיים מאוחר יותר בהתאבדות. קופסת השרצים של מירי, קן חם לכינים שפלתה מראשה שבה היא מאכילה אותן בשערותיה ובדמה, כמו מטרימה את מות הגוף, מאכל לתולעים.

אלה שעורם לא נוצץ, מסגיר את החשכה שבתוכם, מוצאים הפוגה לסבלותיהם בעצם מעשה התמלול, הכתיבה, ההבעה, של אותן הפרעות ומצוקות. ובשלושה סיפורים מתוך הקובץ באה גם גאולה מעשית או לפחות רמזים אליה. קרוב לוודאי שלירי תמצא את בן זוגה כשתהיה כל כך צריכה לו.  מירי, האם המרגלת, מוצאת, כאמור, את הדרך אל לב ביתה ואל לב חייה. והסיפור האחרון, "ג'ז", אחרי חמישים גוונים של פנטזיה וטירוף, עלבון ובדידות, מנער את האבק, מרענן ומביא עידוד, התרה ופורקן בהומור המשחרר שלו, בנימתו הקלילה, המאזנת את נהר העצב.

לכל אלה המגלים עניין בדחויים, בעמומים, בלא שייכים, ממליצה בחום על קובץ הסיפורים המעולה של ניבה רטנר, שיש בו טרגיות והתרסה, אבק ורעננות, חשכה ואורה. הספר כתוב בלשון ישירה ובוטה, בגובה העיניים, ובהקשר זה, הערה שולית קטנטנה: בעמ' 11, למשל, נמצא המשפט "דייזי הייתה גאה בכך שבעלה הוא פיזיקאי מחונן ויזם מוצלח, אחד שיכל בקלות להיכנס לרשימת הצעירים המבטיחים באחד המוספים הכלכליים, אם לא היה כל כך צנוע". למה "יכל"? למה לא "יכול"? ובאותו עמוד, "היא הייתה הבן אדם היחיד". למה "הבן אדם היחיד", למה לא "בן האדם היחיד"? לא מדובר כאן בדיאלוג המשחזר שפת דיבור אלא בקטע המסופר בגוף שלישי, ולכן אין צידוק, לטעמי, לשפה לא תקנית. אך זו, כאמור, הערה שוליים צדדית בלבד שאין בכוונתה לפגוע כהוא זה בהמלצתי על ספר הביכורים המוצלח של ניבה רטנר, המצריך יותר מקריאה אחת כדי לעמוד על עומקו ועל רמזיו.

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *