הצמה / לטישיה קולומבני

ההגדרה המילונית למונח צמה היא: שם עצם נקבה. מקלעת של שלוש קווצות שיער, שזורות זו בזו.

(אוגוסט רנואר, הצמה)

כך בנוי גם הרומן הצמה. מקלעת של שלושה סיפורים השזורים זה בזה ומאגדים אותם לכדי רומן אחד שלם, שקצותיו מתחברים בסופו של דבר.

הצמה, לטישיה קולומבני, מאנגלית: אביגיל בורשטיין, מחברות לספרות, כנרת זמורה ביתן, 2018

לטישיה קולומבני כותבת בפרולוג: הסיפור הזה שלי, אך הוא אינו שייך לי (שם, עמ' 12), אך משפט זה אינו מהווה אוקסימורון. לטישיה קולומבני אכן מחברת וכותבת רומן על שלוש נשים בשלוש יבשות בעולם, מרוחקות זו מזו בכל מובן אפשרי, אך בסופו של דבר לשלותן מכנה משותף: השאיפה לחירות. שאיפה זו היא שאיפתו של כל המין האנושי, אך של המין הנשי בפרט. ואם להיות ספציפית יותר: זהו סיפור אקזיסטניאליזם נשי. נדוש? אולי! אבל חשוב להמשיך ולכתוב את זה, כי לצערי האקזיסטנציאליזם הנשי עדיין מקרטע, מדדה ועדיין צריך להילחם עליו.

הסיפור הראשון הוא של סמיטה, אישה צעירה בת לקאסטת הדלאית בהודו. זוהי הקאסטה הנמוכה ביותר במדרג הקאסטות בהודו, שתפקידה לאסוף את הזבל האנושי בבתי העשירים. זוהי כת המוקצים אלו ה"חיים מחוץ לקאסטה, מחוץ למערכת, מין טמא שחי בשולי האנושות, והוא מפנה צואה של אחרים בידיים חשופות (שם, עמ' 13).

הסיפור מתחיל כשביום אחד מוקדם בבוקר סמיטה מתעוררת עם החלטה שביתה, לליטה, לעולם לא תעשה מה שהיא עושה. סמיטה מעוניינת לשבור את שרשרת הגורל ולהועיד לביתה את אותה עבודה מחליאה שהיא עושה, היא מייעדת את ביתה ללימודים בבית הספר. אבל, המורה בבית הספר, הברהמין, שלוקח מסמיטה ומבעלה כסף כדי ללמד את לליטה, בכל זאת משפיל אותה מול כולם, וכשלליטה לא נענית לו הוא מכה אותה ומשאיר סימנים מפוספסים על גבה הצעיר. סמיטה מתרגזת ומחליטה לברוח

הסיפור השני, הוא של ג'וליה והוא מתרחש בסיציליה. אביה של ג'וליה הוא בעל בית מלאכה, הוא אוסף שיער ומשביח אותו ליצירת פאות – קסקטורה – המנהג הסיציליאני העתיק של שמירת השיער הנושר, או הנגזז, לצורך יצירת פאות לנשים ולגברים (שם, עמ' 22). אבל, גם לג'וליה משהו קורה באותו בוקר ממש. משהו קרה לפאפא היקר שלה שמונע ממנו להמשיך ולנהל את בית המלאכה. ג'וליה מקבלת רעיון כיצד להמשיך ולנהל את בית המלאכה, משנה כיוון, ולמרות ההתנגדות הנמרצת מבית היא מצליחה להביא את בית המלאכה למקום אחר, ולנצח.

ג'וליה מחליטה לנטוש את הרעיון של שמירת השיער הנושר והנגזז האיטלקי ומחליטה לייבא שיער מהודו ולייצא אותו לשאר העולם.

הסיפור השלישי הוא של שרה כהן והוא מתרחש בקנדה. שרה נישאה פעמיים התגרשה פעמיים ויש לה שלושה ילדים. היא שותפה במשרד היוקרתי ג'ונסון לוקווד, עו"ד, היא מצליחנית שאפתנית ויש לה קריירה משגשגת. אבל כמו אלפי נשים ברחבי המדינה, שרה כהן הייתה חצויה, היא הייתה פצצה מתקתקת (שם, עמ' 35). משהו קורה בחייה שמערער על הכוח המדומה ששרה חשבה שהיא מצויה בו והיא נדחית מהמערכת באלימות שיש לה שם ששרה מתקשה לבטא: אפליה. אבל כששרה נדחית מהמערכת הזו בעל כורחה היא מגלה את החירות האמיתית שלה. פתאום היא לא בצד של מקבל ההחלטות ומוציאה אותן לפועל אלא מגיבה למה שהוחלט, היא מרגישה נבגדת כמו אישה עקרה (שם, עמ' 158). שרה כהן מוקצית מהחברה, אבל היא חושבת, החברה כולה צריכה טיפול. החלשים שצריכים הגנה וליווי מקבלים כתף קרה (שם, עמ' 162)

החלק הזה של הספר, הסיפור של שרה כהן, מזכיר לי את ספרו של אלבר קאמי, הנפילה. גם שם הגיבור הוא עורך דין מצליחה, בעל שם וכבוד אבל משהו קורה בחייו שגורם לו להבין שהוא רק חשב שזהו מצב החירות שלו.

הסיפור של שלוש הנשים, כאמור, קלוע כמו צמה ויש לו מוטיב משותף: השיער. השיער הנשי, הרך הארוך מהווה כאן מטאפורה לכוח. כשלשמשון הגיבור נגזז שיערו בניגוד לרצונו הוא מאבד את כוחו. אבל שלוש הנשים הללו, גזיזת השיער היא כוח ועוצמה, שמלווה אותן לקראת עתיד שונה – עתיד מלא חירות.

לספר מוטיב נוסף שבה דווקא מפיה של בתה של שרה כהן. היא אומרת לאימה שהיא אמזונה. למעשה שלוש הנשים בספר או בצמה הקלועה, הן אמזונות כולן. כי האמזונות היא שבט של נשים בלבד שהיו לוחמות, אך גם חסרות שד. הן כרתו את השד הימני שלהן כדי שיוכלו להיות בעלות מיומנויות גבוהות בשימוש בקשתות והשד הימני הפריע להן. לעיתים הן נלחמו תוך כדי הנקה. הן היו לוחמות אמיצות ונועזות הן נחשבו גם כנשים בעלות כבוד, יושר והגינות. הן היו מוכנות לסכן את חייהן כדי להציל בשעת צרה את חברותיהן. אורח חייהן של האמזונות כלל מלחמות, ציד וחקלאות. כל גבר אשר חי בקרב קהילה זו היה במעמד נותן שירות בלבד (מתוך: ויקיפדיה)

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *