ארמון הקרח / טאריי וסוס

לפני מספר ימים חיפשתי ספרים שיתאימו לתכנית הרדיו הקרובה שאני רוצה להקליט ושתעסוק בספרי חורף. ספרים שמזכירים את החורף, ספרים שעוסקים בחורף או סתם ספרים שהותירו רושם עז ושנקראו בחורף. הופניתי לספרים רבים, רובם כבר קראתי בעבר. אבל ספר אחד קטן וישן מאוד משך את תשומת ליבי, ספר שהמליצה לי חברתי הטובה רבקה קופלר, בעלת הבלוג: אוספת אוצרות

ניגשתי מיד לחנות הקרובה, רכשתי אותו ואפילו מיד התחתי לקרוא בו.

ארמון הקרח, טראיי וסוס, עם עובד, 1977(1963), תרגום: אידה צורית

על פי הפתיח בספר, טראיי וסוס נולד ב 1897 בנורווגיה. הוא נחשב מגדולי הסופרים הסקנדינביים והספר ארמון הקרח זיכה אותו בפרס המועצה הנורדית, הוא אף היה מועמד לפרס נובל בשנת 1964. הספר, מסופר באופן כל כך פיוטי, שאני רק מצטערת על כך שרק עכשיו התוודעתי אליו.

הספר מתחיל בעונת הסתיו, ופותח בהליכה של סיס אל און בחוש ובקור, שתיהן בנות אחת עשרה, ולאון אין הורים. מיד אחר כך עובר המספר יודע-כל לספר לנו את הסיבה להליכה זו ולחשיבותה. סיס היא ילדה מקובלת, מה שנקרא "מלכת הכיתה". חבריה אוהבים אותה מאוד, מתאספים סביבה ומחשיבים מאוד את דעתה. יום אחד מתוודעת סיס אל און ומנסה להזמין אותה למעגל החברים. און מסרבת. משהו באון פורץ את ליבה ומבקש את קרבתה.בכיתה, סיס מוצאת פתק מאון שמבקשת ממנה להפגש איתה, סיס מסכימה והן מחליטות שסיס תגיע אל און הביתה. המסע של סיס אל און ואל ביתה הוא מלא חששות. זהו מסע למען היכרות עם ילדה שאינה יודעת עליה דבר, חוץ מהעבודה שהיא מאוד רוצה להכיר אותה. היא יודעת שאין לה הורים, שאימה מתה ואביה לא נודע והיא גרה עם דודתה. המסע של סיס נערך בחושך וסיס מאוד קשובה לרחשיו: ל"צריחת" השלג ששנשבר, לקולות הפיצוח, לאורות המתעתעים ולקולות היער. היא מאוד חוששת מהלא נודע: הן מהחושך והן מההיכרות המתקרבת.

כשסיס מגיעה אל און ודודתה, און נועלת את שתיהן בחדר ושם מתרחשים דברים שסיס לא רוצה לדבר עליהם אחר כך. אני לא בטוחה שאלו דברים סודיים כל כך אבל סיס רוצה להשאיר אותם בליבה לנצח. שתיהן מאוד מתרגשות מהמפגש וקשר עז נרקם בחדר הקטן והנעול. כשסיס מחליטה שדי לה היא חוזרת הביתה בריצה והוריה מעידים שהיא קצת מוזרה.

למחרת בבוקר שתי הילדות מתכוננות לצאת לבית הספר: סיס מתרגשת וסקרנית מאוד מהפגישה עם און לאחר ההיכרות האינטימית ביניהן. גם און מתרגשת, אך במקום לבית הספר היא יוצאת למסע מרוגש משלה. מלאת שמחה היא מחליטה לצאת לארמון הקרח, ארמון שנוצר בעקבות התווצרות שלג שהופך לקרח. כך נוצרים בו חדרים, אולמות, "חדר דמעות", כפי שאון מכנה אותו, קרני אור המשתברים בו. און יוצאת אל המסע הזה מרוגשת ושמחה, היא קוראת בליבה לסיס לראות את ארמון הקרח שביקרה בו בעבר, זה שליד מפל הנהר. סקרנית ומלאת התלהבות היא נכנסת לארמון עסוקה כל כך במראות שהיא לא יודעת בכלל שקר לה. להיפך, ההתרגשות מחממת אותה וכשמתחיל להיות לה קר היא מנסה למצוא דרכה חזרה ומחפשת את דרך היציאה.

שני מסעות עיקריים יש בספר: האחד של סיס אל און והאחר של און שמחליטה לברוח מבית הספר. שני המסעות הללו מנוגדים מכמה בחינות. המסע של סיס אל און הוא מסע שמטרתו היכרות עם האחר, או האחרת במקרה זה. הוא מלא חששות באופן טבעי, סקרנות אך פחד. המסע של און הוא מסע מרוגש, חם והיא חוזרת כמה פעמים על המשפט "לא לחשוב על האחר". תוך קריאה בספר והקור הניבט ממנו, תיאורי השלג, התפתחות הקרחונים, הבוץ, קרני השמש הארוכות אני מנסה לחשוב שאם און כל כך שמחה לפגוש את סיס, כל כך רצתה להיות חברה שלה למה היא כל הזמן אומרת את המשפט הזה, לא לחשוב על האחר. הרי בשביל חברות צריכה להיות התחברות, צריך להיות "אחר". המסע של סיס הוא בשביל התקרבות ואילו של און הוא של בידוד, ריחוק. המסע של סיס הוא מלא חששות, פחד מן החושך ומהקרח, ואילו המסע של און הוא מלא שמחה והתרגשות, מחמם, שמח מלא גילוי עצמי. אבל יחד עם זאת, המסע של סיס הוא חברותי, המסע של און הוא מסע א-חברתי, אולי אפילו אגואיסטי, מסע של בריחה והוא קופא ותם.

און קופאת כמובן בארמון הקרח. וכך גם ליבה של סיס. היא מסרבת לספר בכל תוקף את מה שקרה בפגישת ההיכרות ביניהן. היא יוצאת לחפש את און איך הסביבה מרפה את ידיה כשהיא שואלת שוב ושוב ועל ידי כך מגבירה את העצבות בליבה של סיס. סיס מבטיחה הבטחה בליבה, הבטחה שהיא הפוכה מקריאתה של און: היא נשבעת לא לשכוח את און לעולם. היא גם לא מבינה איך החיים יכולים להימשך ואיך כולם ממשיכים בחייהם כאילו שכחו ממנה. חבריה מנסים להחזיר אותה למעגל החברים ובסופו של דבר, באביב, ליבה מפשיר..

אני מוקסמת מתיאורי הטבע, לא רק הציוריים אלא את אלה שאפשר לשמוע, לראות, להריח, לחוש..

 

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *