שלוש סופרות דרומיות (קת'רין אן פורטר; קרסון מק'קלרס; פלנרי או'קונר) ואיובאמי אדבאיו אחת

רומן אחד, שני ספרים, שלוש נובלות, ארבע סופרות. וקשר אחד ארוך ומתמשך: ספרות נשית (שקראתי אחת אחרי השנייה בשבועיים האחרונים), פורה ומפרה.

שלוש סופרות דרומיות של עם עובד (בתרגומם של משה רון ודבורה שטיינהרט) מאגד שלוש נובלות (אולי שתיים ועוד רומן) של שלוש סופרות שחיו בדרום ארצות הברית והסיפורים שלהם מתרחשים באותם המקומות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שתיים מהן אפילו קשורות אחת לשנייה. לכל אחת מהנובלות יש אחרית דבר מאירה ומסכמת. תישארי איתי של איובאמי אדבאיו (בתרגומה של דנה טל) ממוצא ניגרי, מתרחש בחלקו במחצית השנייה של המאה הקודמת ובחלקו בתחילת המאה הנוכחית.

שלוש סופרות דרומית, עם עובד, 2019

תישארי איתי, איובאמי אדבאיו, אחוזת בית, 2019

שלוש סופרות דרומיות, עוסק כאמור, בשלוש סופרות לבנות שנולדו באזורים כפריים בארצות שבדרום ארצות הברית: טקסס וג'ורג'יה, והסיפורים המאוגדים כאן גם מתרחשים באזורים אלו. מה שמשותף לשלושתן היא כתיבה גותית.

נהוג לשייך ספרות גותית לספרות אימה. אני לא בטוחה שהנובלות המאוגדות כאן עוסקות באימה כמו הספר פרנקשטיין, אלא בפחדים האפלים שלנו, כבני אדם. מחייה הספרות הגותית נחשב ויקטור הוגו, שבספרו הגיבן מנטורדאם, הקצין את דמותו הגרוטסקטית של הגיבן. ספרות גותית עוסקות בגרוטסקה, בפערים שבין טוב ורע, חיים ומוות, והדמויות בסיפורים הללו הן דמויות מורכבות מבחינה פסיכולוגית. לעיתים יש בהם גם שימוש ביסודות מיסטיים.

אם תרצו לקרוא מאמר מעניין בנושא הזה אני מפנה אתכם למאמרו של יעקב עיון כאן.

סיפורה של קת'רין אן פורטר, יין צוהריים, מתרחש בחווה קטנה בדרום טקסס, בין השנים 1896-1905. איש זר מפתיע את מר וגברת תומפסון בצהרי יום. הוא אינו מקומי, הוא טוען שעבד לפני כן בצפון דקורה והוא מחפש עבודה. תמורת שבעה דולרים בחודש כולל לינה ואוכל הוא מתחיל לעבוד בחווה. אט אט מתגלה שהזר הוא ממוצא שוודי והוא מנגן על מפוחית – תמיד אותה מנגינה. הזר היה שתקן אך ידע לבצע מלאכתו נאמנה, ובזכותו המשק פרח. בני המשפחה מתחילים להתרגל אליו ואפילו לחבב אותו. יום אחד, מגיע זר אחר, בעל צחוק מוזר עד גרוטסקי שמר תומפסון חושד בו. הזר בא לחפש את הזר השוודי. הסיבה לא ממש ברורה, אך ברור למר תומפסון שהוא מגיע להרע לזר שגר אצלו כמעט עשר שנים והיה טוב אליו, וזה מתסיס את שלוותו.

הסיפור השני שייך לקרסון מק'קלרס, הבלדה על הקפה העצוב. מי שמכיר את צייד בודד הוא הלב (שגם עובד לסרט מופת) או חומרי האחרים, יודע כבר למה לצפו: האנשים הפשוטים (השקופים) שנמצאים בשולי החברה, בעלי מוגבלויות, אלכוהוליסטיים, שחורים, עניים.

אם סיפורה של פורטר מתחיל מהחווה, מהמרחב הדומסטי, הרי שמק'קלרס מפנה את מבטו של הקורא, כאילו הוא צופה בסרט, מהחוץ – עיירה מבודדת, משמימה, עצובה – אל בניין סגור ומסוגר, שפעם היה בית קפה "אחד ואין שני לו מרחק מיילים רבים סביב" (שם, עמ' 78). הבניין סגור, אבל עודנו זכור. זה ההווה של הסיפור, והסופרת חוזרת אחורה בזמן ונכנסת פנימה אל הבניין, שגרה בו אמיליה, שהייתה בעלת הקפה. אמיליה היא אישה גבוהה וכהה, פוזלת. היא היתה אשת מעשה מצליחה אבל רק בחברת בני האדם לא הרגישה בנוח. כשאמיליה היתה בת שלושים התחיל הסיפור המרכזי: יום אחד נכנס זר אל ביתה, בטענה שהוא הדודן שלה, אבל אמיליה לא הכירה אותו. הוא היה איש קטן, גיבן, בעל רגליים עקומות. באורח מפתיע אמיליה מאפשרת לו להיכנס אליה לביתה ואף משכינה אותו למעלה בין חדריה. הגיבן מעלה את האפשרות לפתוח בית קפה, והמקום פרח. אמיליה והדודן שלה התחברו הן פיזית והן מנטלית. הם אחד את השנייה, והדודן הלך אחריה לכל מקום שהלכה אליו כשאמיליה נושאת אותו על גבה. עד שיום אחד מופיע בעלה הראשון של אמיליה וטורף את הקלפים ואת השלווה.

הסיפור השלישי, הארוך מבין כולם, הוא הרומן של פלנרי או'קונור, האלימים ישאוה. הרומן עוסק בשלושה דורות של גברים, הזקן שהסיפור נפתח במותו כשהוא בן 84, רייבר המורה, פרנסיס הנער, ובישופ הילד רפה השכל שהוא בנו של המורה, כולם עוסקים בעיצוב דמותו של הילד. גם הרומן הזה מתרחש במרחב דומסטי, אך בינו לבין העיר הגדולה יש יער אפל. הזקן, שחטף את בישופ בהיותו ילד מרביץ בו תורה (נצרות) ומבקש ממנו לקבור אותו כראוי. תוך כדי ביצוע משימתו על הצד הטוב ביותר הנער מתוודע לשולחן ארוך שמסבים אליו לארוחת הבוקר הוא והזקן. אבל עוד קול מתפרץ והוא הזר, ואולי הד קולו הפנימי של הנער. הזר הזה, שלעיתים בישופ מכנה אותו הידיד, יש לו תפקיד כפול, לעיתים הוא הטוב ולעיתים הוא הרע, והוא עובר עם בישופ מסע. יתרה מכך, מתקיימת ניעות תמידית בין הבקתה המבודדת לעיר הגדולה. הרומן הזה מסופר לעיתים מפיו של הילד ולעיתים מפיו של המורה.

כפי שאנו רואים הכתיבה הגותית מאפיינת את כתיבתן של שלוש הסופרות הדרומיות. דמות גרוטסקטית (הזר הצוחק, הגיבן, הילד רפה השכל שדמותו מתפצלת), העיסוק בין הטוב והרע, יצרים אפלים, ומעל הכל – בדידותו של האדם. בדידותם של אלו המוחרגים מהחברה. שלושה סיפורים נפלאים, שקובצו להם יחדיו בתבונה וברגישות. טוב עשו בעם עובד שקיבצו שלוש סופרות שנמצא להן מכנה משותף, ושלא חילקו אותם לשלושה ספרים מופרדים.

את החלק הזה אני רוצה לסכם במילותיה המאפיינים כל כך של קרסון מק'קלרס: "האנשים החריגים ביותר יכולים לעורר אהבה" (שם, עמ' 104)

ספרה של איובאמי אדבאיו, תישארי איתי, עוסק בסיפורה הגרוטסקי של אישה בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת.

איובאמי אדבאיו היא סופרת ממוצא ניגרי, כמו הסופרת בת ארצה צ'ימננדה נגוזי אדיצ'יה. ועתידה כסופרת פמיניסטית מובטח, כפי שכתוב בגב הספר. אני לא יודעת לגבי זה, מה שבטוח שזה עוד ספר שמאוד אהבתי.

הסיפור מתחיל כשהווה שלו הוא דצמבר 2008, כשיג'ידה, בעלת מספרה עשירה, אך גרה רחוק מבעלה מזה חמש עשרה שנה. היא רוצה לראות אותו, היא מתגעגעת אליו מאוד, ויש לה סיבה: מותו של חמה, אבי בעלה. אחר כך הסיפור חוזר אחורה לשנת 1984 ומספר את סיפור אהבתם המיוחד של יג'ידה ואקין. הסיפור גם מסופר משתי נקודות מבט: של יג'ידה ואקין (בעלה) לחילופין.

יג'ידה ואקין הכירו עם פרוץ המחאות באוניברסיטה להחלפת השלטון, הפגנה שקטה שהופכת לאלימה וסטודנטים נהרגים בה. הם התאהבו מיד, למרות שבאותו זמן שהם נפגשו כל אחד היה עם בן זוג אחר. יג'ידה, שהחליטה שהיא לא נישאת עד שהיא מסיימת את לימודיה, מתרצה ונענית להצעת הנישואין של אקין, אולי בגלל האלימות שהייתה עדה לה. הם נישאו, אך יג'ידה לא הצליחה להרות. אימו של אקין, שהיא אישתו השנייה של אביו, לא מפסיקה להציק לה בעניין הזה. עד שיום אחד היא מחליטה להביא אל ביתם של יג'ידה ואקין אישה שתהפוך לאשתו השנייה ותצליח להביא לו ילדים. גבר שהוא בלי ילדים לא נחשב גבר על פי המסורת ועניין הילודה חשוב לאילן היוחסין ולגברותו של אב המשפחה. יג'ידה  היא ביתה של אם שמתה מיד עם לידתה, אך היתה מנודה על ידי נשותיו של אביה. היא מבינה את משמעות הבאת אישה שנייה לבית והיא מתנגדת לכך נחרצות. כדי לסלק את האישה השנייה היא עושה הכל כדי להרות.

יג'ידה ואקין הם זוג אמיד, אקין הופך לבנקאי עשיר ויג'ידה היא עצמאית שמצליחה בכוחות עצמה להקים רשת מספרות והיא סוחרת בזהב. ולמרות שהם נחשבים עשירים ומשכילים ואולי קצת מערביים כיון שהם גרים באזור "נחשב" עם תשתית רחבה ואפילו קווי טלפון, אינם מצליחים לעמוד מול המסורת. למשל, כשבני משפחתו של בעלה מגיעים לבקר היא נאלצת לכרוע ברך ולהציע להם את המאכלים שצריכים להגיש כשבני משפחה מגיעים ("יאם"). ובעיקר, כשהם נאלצים למסורת הפוליגמיה כשילד בושש מלהגיע למרות כל הקמעות והכישופים, האלילים והנביאים. הכנסה של אישה נוספת לחיים של כל זוג בניגוד לרצונם ובהתאם למסורת הנכפית עליהם לא מבשרת טובות אך בעיקר לזוג כמו אקין ויג'ידה שאוהבים אחד את השנייה מאוד.

בדרך לא דרך, יג'ידה מצליחה להרות וילדיה מתים זה אחרי זה בשל פגם גנטי. מהילדה השלישית שנולדת לה היא מתרחקת כיוון שהיא פוחדת, ובחלק האחרון של הרומן היא כל הזמן מבקשת-דורשת "הישארי איתי". וזה מביא אותי להגיד כמה מילים על הכותרת: יש הבדל בעברית בין "הישארי" שמכוון לציווי ולבין "תישארי" שמכוון לבקשה. בתוך הרומן כתוב "הישארי" ובכותרת "תישארי", אני לא יודעת אם זה מכוון או מה הסיבה לכך, אבל כדאי שהמתרגם / העורך יחליט.

תישארי איתי הוא רומן שחושף את הקורא לחיים בניגריה, לחיים תחת מסורת אך בעיקר לדמותה של אישה בחיים פטריארכליים שהמונח פוליגמיה הוא בעוכריה. הכבוד למשפחה ולמסורת מונע מיג'ידה להמשיך לחיות כאישה עצמאית. כל זה קורה שברקע תהפוכות בשלטון: הנשיא נופל, עולה שלטון צבאי, ושוב על ידי כת. איובאמי אדבאיו מדגישה את הרקע ההיסטורי המקביל לחייה המסורתיים של יג'ידה – עשרים שנה של תהפוכות שלטוניות ואף אחת מהמהפכות אינה מהפכה דמוקרטית. העייפות והייאוש מונע ממנה ומאקין למרוד במוסכמות ולחיות את חייהם כזוג אוהב ומכבד.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *