זיכרון הגוף / אחלאם מסתע'אנמי

אחלאם מסתע'אנמי היא סופרת ממוצא אלג'יראי, ילידת 1953. היא הסופרת הראשונה שפרסמה בשפה הערבית בארצה לאחר השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי.

זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.

זיכרון הגוף, אחלאם מסתע'אנמי, הוצאת מכתוב, 2019. תרגום: מיכל סלע, אחרית דבר: אורית ואקנין-יקותיאלי

אחלאם מוסתע'אנמי היא ביתו של אחד ממנהיגי המהפכה באלג'יריה, בעלת תואר דוקטור בתחום הסוציולוגיה, משוררת וסופרת. היא נולדה באלג'יר אך חיה בתוניס, שבה לאלג'יר לאחר השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי. הספר זיכרון הגוף (1993) הוא ראשון מתוך טרילוגיה: שיכרון חושים (או אנרכיית החושים 1998), ממיטה למיטה (או עובר מיטה 2003). כולי תקווה שגם השניים האחרים עוד יפורסמו.

על פניו זהו סיפור אהבה בין גבר לאישה, בין גבר בן חמישים לאישה צעירה – חצי מגילו. הוא יכול להיות אביה. אבל מעבר לכך, זהו סיפור אהבה לעיר קונסטנטין, לאלג'יר, זהו סיפורה ההיסטורי של שחרורה והמאבק לשחרורה מהקולוניאליזם הצרפתי.

מה שמפתיע הוא שהסיפור, שהוא סיפור אהבתו של ח'אדר לאחלאם (חלום), נכתב בגוף ראשון יחיד. אותי זה הפתיע, כיוון שאישה, האישה הראשונה שכותבת בערבית באלג'יר, כותבת על סיפור האהבה הזה מנקודת מבטו של גבר, ולא מנקודת מבטה של אישה. הרומן נפתח בהווה, כנראה סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, כשהדובר, ח'אדר, נמצא בפריז ומבכה את אהבתו – אהבה לאישה, אחלאם, ואהבתו לעיר, קונסטנטין. הוא חדור טרוף בזיכרונות ומנסה לכתוב את זיכרונותיו, את קורותיו, את מאבקיו ואת אהבתו המטורפת "הנה זאת קונסטנטין, שרגליה קרות, שפתיה לוהטות, הלוקה בהתקפי טרוף" (עמ' 11)

קונסטנטין היא העיר השלישית בגודלה באלג'יר. היא קרויה של שמו של הקיסר הרומי קונסטנטינופול ושמה הקדום יותר היה סירתא או קירתא. כשמבצעים חיפוש אינטרנטי הדבר הבולט הוא שהעיר חרוצה בגאיות ומעליהם גשרים אינסופיים. על זה מבוסס הרומן: ח'אדר הוא צייר שגלה לפאריז ושם הוא מצייר גשרים, את גשריה של קונסטנטין. חברו הטוב, זיאד, יתן לכך את המשמעות הפסיכולוגית.

הפרק הראשון מתאר את היסטורית חייו של ח'אדר, מראשוני המורדים בקולוניאליזם הצרפתי, שהצטרף אל חברו הטוב ביותר. באחת מפעולותיו הוא נורה מספר פעמים בידו השמאלית והרופא שלו נאלץ לקטוע אותה. הרופא גם ידרבן את ח'אדר ל"הקיא" את התסכול שלו בכתיבה או בציור, ח'אדר בחר בציור. הוא נשאר בקשר עם חברו הטוב, אך נאלץ לרשום את שמה של ביתו במקומו בבית העירייה בקונסטנטין. הוא גם נאלץ לשמש לה אב, כיוון שחברו נהרג, עד הגיעה לגיל חמש. אז, הוא מהגר לפאריז.

ח'אדר הכיר את האישה שאהב בתערוכת ציורים שלו בפאריז היא הסתכלה מיד על השרוול החסר שלו, הוא הסתכל על הצמידים שלה. לשניהם עולים זיכרונות הקשורים לקונסטנטין, לעיר רחוקה ספוגה מראות, מאבקים ומלחמות. הצעירה היפה מסתבר, היא ביתו של חברו הטוב, אותה ילדה שגדלה לרגליו והוא זה שרשם את שמה. אחלאם גדלה להיות סופרת שמדברת צרפתית שוטפת, אך גם כותבת וקוראת בערבית, בעיר ששבעים אחוז ממנה לא יודעים קרוא וכתוב, וכך ח'אדר אומר לה "את אינך מודעת לכך שבת מזל יוצא דופן את, כי זכית במולדת המעניקה לך הזדמנות להיות אישה צעירה משכילה, היכולה ללמוד, לעבוד ואפילו לכתוב" (עמ' 80)

האם אחלאם אוהבת את ח'אדר כמו שהוא אוהב אותה? האם אחלאם משמשת לח'אדר כזיכרון, חלום בלתי מושג? ולמה בכלל כל זה חשוב?

זה חשוב מכיוון שזו ספרות נשית, ספרות נשית מוסלמית, של זיכרון, כאב ואהבה. של אהבה לעיר למדינה, למקום ששבעים אחוז מתושביו לא יודעים קרוא וכתוב, אבל אחלאם (האישה ברומן והסופרת) הן הנשים העצמאיות שיודעות שפות רבות, שכותבות, שקוראות, שמסתובבות בעולם וחוזרות אל מקומן. ולא רק. זהו סיפור שחרור עצמאותה של קונסטנטין, אבל האם זהו שחרור ועצמאותה של אחלאם? האם קונסטנטין ואלג'יר משוחררות? האם כמו שהעיר השתחררה כך גם נשותיה, או אולי המסורת עדיין משעבדת אותן?

כמובן שהרומן הוא גם ובעיקר סיפורה של העיר "את חייבת לדעת שלעולם לא תוכלי להבין משהו מן העבר שאת מחפשת, גם לא זיכרון של אב שלא הכרת, אם לא תביני את קונסטנטין ואת מנהגיה, אם לא תתמזכי איתה" (עמ' 91)

באחד משיאי הספר, אומר ח'אדר "בכוונה תחילה רוקנתי את הנשים מן הסמלים הראשונים שלהן. מי שאמר כי יש אישה שהיא גלות ואישה שהיא מולדת, שקר דיבר. אין לנשים מרחב מחוץ לגוף. לא הזיכרון הוא הדרך המובילה אליהן." (עמ' 289)

עוד קטע שנגע לליבי מאוד, הוא מצבו של הגוף מחוץ למרחב המוכר שלו. כשח'אדר נמצא בפאריז, איש פצוע, למוד קרבות, כשבקונסטנטין הוא נחשב לגיבור מלחמה שתרם לשחרור המדינה שלו, הוא אומר "לפעמים עצוב לך, כשאתה אוחז במטרו בידך האחת את הידית התלויה לאחיזת הנוסעים וקורא על מושבים אחדים: המקום שמור לנכי מלחמה ולנשים הרות. לא! לא לך המקום שמור! … המושבים האלה שמורים ללוחמים אחרים, המלחמה שלהם לא היתה המלחמה שלך, פציעתם אולי היתה בגללך … אתה ניצב בפני דיאלקטיקה מוזרה" (עמ' 56). סיטואציה שלא רק שנובעת מכובש נכבש, דיאלקטיקה קולוניאליסטית, אלא של מלחמה בכלל.

את הספר מקדישה אחלאם מסתע'אנמי לשני גברים: למאליכ חדאד (סופר יליד קונסטנטין) ולאביה שלא הספיק לקרוא את הספר. הרומן כולו מצדיע לציירים, אמנים, סופרים ומשוררים בני התרבות הערבית והעולמית, למילה הכתובה, לחשיבותה ולציטוטים מתוך הספרות הקלאסית

קראתי את הספר כמו לקרוא שיר. כל כך נוגע לב!

הרומן הוא תרומה חשובה לתרבות בכלל ושל התרבות המוסלמית בפרט. עוד נדבך חשוב להיכרות שלנו עם מלחמות שחרור, קולוניאליזם מעיק, שבירת חיים, אנשים, עמים ומדינות.

תרגום נפלא של מיכל סלע, מעיר ומאיר עיניים, ואחרית דבר קצרה אך תורמת להבנת התמורות בעיר קונסטנטין

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *