דומניקו סטרנונה: קריאה ב"שרוכים" וב"תעלול"

קריאה בשניים או שלושה מספריו של סופר מסויים (במקרה זה של דומניקו סטרנונה) מחייבת קריאה השוואתית, למצוא מכנים משותפים או הבדלים שמעידים על קורפוס הכתיבה של אותו סופר.

הקריאה בספריו של סטרנונה הבהירה לי שני דברים עיקריים: את הניעות במרחבים שמרכזם נאפולי וההשוואה המתבקשת לנאפולי אחרת, זו של אלנה פרנטה

שרוכים, דומינקו סטרנונה, הוצאת כתר, 2018. תרגום: יעל קריצ'וק

תעלול, דומניקו סטרנונה, הוצאת כתר, 2019, תרגום: שירלי פינצי לב

על הקשר בין סטרנונה לפרנטה עמד באריכות אלעד זרט במאמרו בווינט, לכן, אתמקד בשוני ובדומה בשני הספרים הנפלאים שתורגמו ושהזכרתי לעיל: שרוכים ותעלול.

שרוכים, שנכתב (גם בשפת המקור) ותורגם קודם לתעלול, מתוחכם במבנה העלילתי שלו, שמחולק לשלושה חלקים. הוא נפתח בסיפורה של ונדה, אישה ננטשת על ידי בעלה למען בחורה בת 19 ומבקשת ממנו לחזור הביתה, ואם לא לחזור אז שלפחות יסביר לה. כך היא ממשיכה וכותבת, ולמרות שדבר לא מוזכר הקורא מבין שכתיבת המכתבים הזו מתרחש במשך ארבע שנים מהרגע שהגבר עוזב ועד הרגע שהם מתגרשים. ונדה בעיקר מטיחה בפניו של אלדו שהוא לא אבא טוב ושהוא נטש לא רק אותה אלא גם את הילדים שלהם. החלק השני מספר את הסיפור מנקודת מבטו של הבעל, אלדו. בנקודה זו הם בני למעלה משבעים. אלדו קורא את המכתבים לאחר ארבעים שנה שוב, וזכרונותיו מספרים את הסיפור מנקודת מבטו-שלו. אלדו תוהה בעיקר איזה אבא הוא (בו בזמן שונדה בטוחה לגמרי באימהותה), תוהה במורכבות היחסים בין הורים לילדים, בין הורים גרושים לילדים והתחושה שהוא פושע. החלק השלישי, שוב בלי כותרת של זמן ומקום, מספר את נקודת מבטם של שני ילדיהם של ונדה ואלדו, איפשהו בנקודת הזמן שבין סיפורה של ונדה האם (כשהם בני שלושים וארבע) לבין סיפורו של אלדו האב (כשהם בני למעלה משבעים), ואיך הם ניצבים בנקודה הבינמיית הזו, שבין אם ואב גרושים. כמו שאנה אומרת: "ההורים שלנו חייבים לנו פיצויים על הנזקים שהם גרמו למוח שלנו, לרגשות שלנו.." (עמ' 192)

בין שלוש נקודות המבט נשזר סיפור אחד שמהווה נקודת מגוז של כולם: סיפור השרוכים. הוא מרומז בסיפורה של ונדה, אך הוא חלק עיקרי וממשי בסיפורים של האב והילדים. בשלב כלשהו, אלדו מבקש מונדה לראות את הילדים. הוא מבקש להיפגש איתם בבית קפה, ועדיף שזה יהיה בלעדיה. הם נפגשים והאב נזכר בסיפור שכנראה מאפשר לאנה, הבת הצעירה, לחפש בעזרתו הוכחה לכך שהוא לא סתם אחד שעליה לייחס לו את תפקיד האב, אלא משהו שהוא יותר מזה. אנה מבקשת מאלדו ומאחיה הגדול שילמדו אותה את הדרך מיוחדת שאב ובנו שורכים את שרוכיהם. האב מבין שאותה פעילות של קשירה ופרימה חיברה ביניהם מחדש, או לפחות מצמצמת את הפער ביניהם.

הסיפור של שרוכים מתרחש בנאפולי, שם החלו חייהם של הזוג הצעיר ונדה ואלדו, וממשיך לרומא, לשם עוזב אלדו לטובת אישה אחרת. עלילת הספר תעלול חוזרת לנאפולי, עיר הרפאים של גיבור הספר דניאל מלירקו.

כשקוראים את הספר המרגש הזה אין מצב שלא עובר בראש המשפט Trick or Treat וכנראה זה אחד הרבדים העמוקים של הספר, ריטואל טקסי בחג ההאלווין, שבו ילדים עוברים מבית לבית מקישים על הדלת ושואלים Trick or Treat, כשהכוונה למשהו מאיים או ממתק (במקומות מסוימים במקום הממתק מחלקים כסף).

דניאל מלירקו בן יותר משבעים, נשוי לעבודה שלו מאז שהתאלמן. הבת שלו צריכה לצאת לכנס בן ארבעה ימים והוא צריך לשמור על הנכד שלו, מריו, בן הארבע. הוא גם אמור לחלוק עימו את החדר. לשם כך, הוא צריך להגיע לנאפולי, לבית הישן שירש מהוריו. הוא מקבל הסבר קצר מביתו מה הוא צריך לעשות, ומבין שמריו, אמנם בן ארבע, אבל הוא יודע לעשות הרבה דברים שאסורים לילד בן גילו לעשות, כמו להתעסק עם הגז, ויש לו גם דעות נבונות ומתריסות.

הסב חייב להוציא עבודה בהקדם והוא מצייר בעיקר את רוחות הרפאים מההווה ומהעבר. הוא נזכר במרפסת שהיתה הפחד הגדול ביותר שלו. הייתה והינה. זאת ועוד, ביתו מבקשת ממנו לא להיכנס אליה כיוון שאי אפשר לפתוח אותה מבחוץ, ומבפנים אפשר לפתוח אותה רק בדרך מאוד מסויימת, שדורשת כלי עבודה.

הסב לא יודע מה לעשות עם הנכד היחיד שלו, אז הוא מסתובב איתו ברחובות נאפולי, שם הוא קונה לו שקית ממתקים (Treat), הם חוזרים הביתה, נחים, אוכלים, צופים בטלויזיה. אבל הסב לא יודע איך לבדר את בן הארבע, ולא בטוח שהוא מעוניין לעשות זאת. הוא ממשיך בעבודתו ומראה למריו הילד את הציור, אך הילד מעיר לו הערה ביקורתית חכמה ומתריסה. מריו בעצמו מצייר נהדר, וכנראה שהסב נתקף בפרץ של קנאה כשהוא מצייר לו ציור שלו. התעלול (Trick) קורה כשהילד משחק עם הסב, הסב יוצא אל המרפסת אך הילד נועל את הסב. תעלול שמעיר את השדים ממש כמו באלווין דיי.

הספר תעלול הוא סיפור על הורות בין דורית, יחסי סב-נכד (וגם הורה-ילד), סיפורו של מריו הילד הבוגר שהוא בעצם שיקוף של הסב עצמו שבעזרתו ובעזרת התעלול הסב חוזר אל רוחות הרפאים של העבר ומתמודד איתן. ולא מדובר רק עם דמויות שדים מן העבר, אלא גם עם הרוחות שלו-עצמו. על זה הסב אומר "רוח הרפאים שאני מחפש היא מריו, היא היתה תחת עיניי מהרגע שהגעתי" (שם, עמ' 203). הוא מבין בעצמו שמריו הוא רוח הרפאים, השד, שיצא מהבקבוק ובא לעזור לו להשתחרר מהמשא.

גב הספר מתאר דו קרב בין שני יריבים שאותו דם זורם בעורקיהם. דו קרב מרפרר לקרב מהמאות הקודמות שאחד עומד מול השני והראשון שישלוף ויירה מהר יותר הוא זה שימשיך לחיות. אין כאן מוות, גם לא מטאפורי. יש כאן תחייה והבנה של העבר כדי להמשיך לחיות. אין כאן דו קרב כי אם תהליך צמיחה שגם (ואולי רק) ילד קטן בן ארבע יכול לגרום לו.

כאמור, שני הספרים נעים בין שני מרחבים: הבית שנמצא בנאפולי והבריחה אל מקום אחר. בשני הספרים יש חזרה לאותו מקום, אל נאפולי, ששם השדים והרוחות מתפרצים אך גם ממשיכים לפרוח הלאה בלי לאיים, אלא כדי להתרפא.

אני מניחה שאת הקשר לאלנה פרנטה בעניין זה, תעשו כבר לבד.

נותר לי לקוות שכתר יתרגמו גם את ספריו האחרים של הסופר המרתק דומינקו סטרנונה!

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *