בית הקפה שלנו / נגיב מחפוז

בית הקפה שלנו, או קושתומור (Qushtumur) בערבית, הוא הרומן האחרון שכתב חתן פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז. זהו גם התרגום האחרון של ששון סומך לפני מותו (ועידן בריר שיבד"ל).

 

הספר פורסם לראשונה בשנת 1988, וכמו כל ספריו של מחפוז הוא עשה גלים, כיוון שהרומאנים של מחפוז הם למעשה ביקורת פוליטית, מדינית, חברתית וכלכלית.

 

בית הקפה שלנו, נגיב מחפוז, מחברות לספרות, 2019. תרגום: ששון סומך ועידן בריר

כאמור, הספר פורסם בשנת 1988, שזוהי שנת זכייתו של נגיב מחפוז בפרס הנובל הספרותי, בו זכה בעיקר בעקבות הטרילוגיה הקהירית, שמבחינת העולם הערבי הוא ספר מאוד מייצג את העולם הערבי במאה העשרים.

מבחינת קורפוס הכתיבה של נגיב מחפוז יש המחלקים אותה לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הראשונה, ההיסטורית, שבה כתב על מצרים העתיקה, התקופה השנייה, הריאליסטית, שבה כתב על מצרים על כל חולייה החברתיים. בתקופה זו פרסם את הטרילוגיה הקהירית (שתורגמה על ידי סמי מיכאל). והתקופה השלישית, האקזיסטנציאליסטית, שבה כתב על האינדיבדואל ומערכת היחסים שלו עם עצמו, עם הזולת ועם הסביבה. את בית הקפה שלנו, הייתי ממקמת בין התקופה השנייה לשלישית, כסאגה חברתית-פוליטית-היסטורית הנעה מתחילת שנות העשרים ועד סופה, תוך תיאור החברה המצרית על כל רובד שכבותיה החברתיים והפוליטיים.

נגיב מחפוז מתמקד בספרו בית הקפה שלנו בשכונת אל עבאסייה, שכונה בלב קהיר שעברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה של קיומה, כמקום המסמל גם את השינויים שחלים במצרים בכללה. מחפוז מתאר את החלק המזרחי, שבו קיימים ארמונות דמויי מבצרים שמאפיינים את מצרים הישנה, ואילו החלק המערבי הוא החלק המודרני, שהם בונים בתים חדשים, ואותו חוצה רכבת חשמלית.

הרומן מתחיל בשנת 1915, ומספר את סיפורם של חמישה חברים – ארבעה ששניים מהם מאל עבאסייה המזרחית ושניים מהם מאל עבאסייה המערבית. החמישי הוא המספר. הם חברים מגיל חמש והם גדלים תוך קבלת עצמאותה של מצרים מהשלטון האנגלי. בהתחלה המפגשים שלהם נעשים תחת עץ הדקל במרכז השכונה, העץ שמסמל עבורם את החיבור בין שני חלקיה של השכונה. לאחר מכן הם יעברו אל בית הקפה קושתומור, שאותו יכנו – בית הקפה שלנו "בית הקפה ליווה אותנו מאז נפרדנו מהילדות וצעדנו את צעדינו הראשונים בעולם הגברים" (שם, עמ' 95).

הם מתבגרים אל תוך שנת 1924 שאז הם משתתפים לראשונה בהפגנה לאומית. הם מדברים רבות על מפלגת הוופד, מתלבטים אם להצטרף אליה, חלקם ימשיכו לדבוק במפלגה, חלקם לאו ויאמרו כי "מצרים ראויה לאהבה, אבל עוד לא מצאה מי שיאהב אותה כמות שהיא" (שם, עמ' 42). לפני מלחמת העולם השנייה המשטר הדיקטטורי נופל וקושתומור הופך לנערים האלו מולדת שנייה. מפחגת הוופד תיפול ותעלה שוב בשנות השמונים והחברה מבית הקפה ידברו על שחיתויות

עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה כשגרמניה פולשת לפולין מצרים הכבושה עומדת להיכנס למלחמה. בשכונה נסלל כביש חדש והמודרניזציה פולשת לשכונה, מוחקת שדות, בונה בניינים רבי קומות, חנויות חדשות. השכונה הישנה שהייתה למשפחה – נבלעת. בינתיים מצרים מחליפה שוב שלטון ובינם לבין עצמם אומרים החברים כי כל מי שעומד בראשם בוגד בהם.

החברה גדלים ומקימים משפחה, אחד הופך להיות עשיר, אחד משורר חבר בעיתון, אחר איש דת, אחר חילוני. בני הדור החדש נאמנים לאחים המוסלמים, למרקסיסטים ומצרים הצעירה. תוך כדי סיפור גדילתם הקורא לומד גם על מערכות היחסים בין גברים ונשים, הפערים ביניהם, ציפיות של גברים מנשים, איסורים וטאבויים (כמו האיסור על נשים ללמוד באוניברסיטה), הקורא לומד על יחסם של החברה אל מותו של גיבור מלחמת ששת הימים, היחס לביגמיה, פוליגמיה, כבוד הגבר, דת וחילונית, מסורת מול מודרניזם.

הרומן בית הקפה שלנו הוא קינה על מה שאבד, אובדן המשפחתיות, החמולה, הכלכלה, המסורת "הזמן החולף כמו מורח על פנינו שכבות על גבי שכבות שמחוללות בנו שינוי" (שם, עמ' 167) והתהייה האם סוף החיים היא חזרה לבערות של ימי הילדות (שם, עמ' 187). הרומן הוא שיר קינה לשכונה שאיבדה את האחווה שלה את השורשים המצריים שלה ושיר קינה למצרים.

מומלץ בחום בעיקר למי שלא יליד מצרים. אני שמחה שעוד ספר של נגיב מחפוז תורדם ופורסם בישראל כדי שהקורא הישראלי יוכל להכיר תרבות שהיא כל כך קרובה אלינו פיזית, אבל מרחיק אותה במחי יד. אולי מפחד מהלא נודע אולי מגישה אליטיסטית-אוריינטליסטית.

תרגום פואטי של ששון סומך ועידן בריר. בעבר פרסם סומך רשימה על הקשר האינטנסיבי בינו לבין נגיב מחפוז, רשימה שכדאי לקרוא.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *