דוניא / עודא בשאראת

דוניא הוא רומן פוליטי וחברתי שהוא לא נוח לקריאה. לא נוח כיוון שהוא מכיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אך בעיקר מכיוון שהוא אגרוף בבטן של ישראל, של מלחמת יום העצמאות (של ישראל, הנכבה של הפלסטינים), של התהום שנפערה בחיי הערבים עם הכיבוש וגירושם מחיי השגרה הנוחה ומלאת החיים.

דוניא / עודה בשאראת, הוצאת עם עובד, 2019. תרגום: מיכל סלע

המוטו הפותח את הרומן הוא שירו של מחמוד דרוויש, מצב מצור. לא הייתי מציינת זאת לולא המסר החבוי בו. מחמוד דרוויש עצמו הוא משורר פלסטיני, שגדל בכפר בגליל המערבי. בזמן מלחמת העצמאות, הכפר שבו גדל נכבש והוא ומשפחתו נמלטו ללבנון. מצב מצור הוא שיר געגוע לביתו האהוב. עודה בשאראת, מחבר הרומן, תושב כפר יפיע, גם הוא בן למשפחה עקורה, מכפר שנהרס במלחמת העצמאות. הפתיחה של השיר, מזכירה לי, באופן אישי, את פתיחת שירו של דן פגיס, כתוב בעיפרון הקרון החתום: כאן במשלוח הזה.. שירו של פגיס מכוון לרצח הראשון אך מדבר על השואה, שואת היהודים. שירו של דרוויש מכוון לכיבוש, לגזל שנעשה לפלסטינים ולנכבה. גם הרומן דוניא עוסק בגעגוע לכפר שנכבש, לחיי "הפרא האציל" של התושבים לפני הגירוש, לחיי האחווה, השיתוף והאהבה שעל פיהם חיו לפני שהכובש גזל מהם את הנורמליות. הרומן מתרחש בזיתוניא, ממש כמו הרומן הקודם של עודה בשאראת.

דוניא היא נערה, יש לה פנים עגולות שמעידות, לדעתה, על השלמה כנועה עם המציאות. אם היו לה לחיים גבוהות קצת הייתה לה נכונות להיענות לאתגרים. מעניין איזו היסטוריה תשתנה אם היו לה עצמות לחיים גבוהות יותר: האם תוחזר פלסטין? האם ישובו הפליטים? (עמ' 9). היא עוקבת אחר ההורוסקופ כל שבוע והיא נוכחת שהתחזית היא אותה תחזית שבוע אחרי שבוע. מאז שההורוסקופ "נתקע" חייה של דוניא השתנו. היא מרבה להישאר בבית והמבט שלה נראה כאילו היא חולמת. כשתחזית ההורוסקופ חוזרת בפעם השלישית, דוניא נעלמת.

מכאן הרומן חוזר אחורה בזמן אל אבותיה של דוניא לפני מלחמת העצמאות, ומספר את חיי הפלסטינים לפני המלחמה, לפני הכיבוש, לפני הגירוש, לפני העקירה (אל הג'יג'). על הגירוש עצמו, על חיפוש העבודה, על המסע לרמלה כדי לחפש עבודה. הוא מספר על חיי הפלסטינים של יפו מול הערבים של רמלה על הפערים בין ערביי רמלה לערביי זתוניא. הוא מתאר את הגירוש הפתאומי שנעשה באבחת יד, ככה ביום אחד, מבלי אפשרות לתת למגורשים ולפליטים לקחת את חפציהם. כך, עם בדל מטלטליהם הם מחפשים את חייהם החדשים, ומי שנשאר בזז את חפציהם של המגורשים.

הרומן דוניא מתאר את הכאב, העצב, הכעס והאנדרלמוסיה שהעקורים נקלעו אליהם, הניסיון לעשות סדר בחייהם החדשים בישראל ולא בישראל, בפלסטין, שגם היא כבר לא פלסטין – אין להם לאן לחזור.. הרסו את כל הבתים, "אם רק יתנו לנו להישאר כאן נודה לאללה.. אבל יש לנו זכויות יש גם או"מ.. מגרשים מישהו מהבית והעולם שותק, הצדק הוא בידי הכוח, ואם אין כוח לקחת את הזכויות אין לך זכות לדבר.. " (שם, עמ' 71). הפלסטינים מאשימים את ישראל שהם מתנהגים כמו "פרחחים" שתופסים את הערבים בביצים. אבל הם מאשימים גם את עצמם: "אבל אנחנו הערבים, מאיתנו לא יוצא כלום, כל אחד פוחד על עצמו, הפכנו ללעג ולקלס בפני העמים" (שם, עמ' 86).

באיזהו שלב כבר שכחתי שהסיפור הוא על דוניא הנערה שנעלמה. ואז חשבתי שאולי זו המטרה: דוניא (העולם) נעלמה מהסיפור המרכזי. העולם, האנושיות, החום והאהבה נעלמו מהעולם.

ואז הרומן חוזר לדוניא הנערה והמספר מספר שדוניא מכירה את העבר של המשפחה שלה – הגירוש והריסת העיירה. יש בה כעס על כך שנגזר עליה להיות קורבן ולשאת את נטל הטרגדיה – דור שני לעקירה (רפרנס נוסף לשואה, לדור השני של השואה, שגם הפך לקורבן ונשא את נטל הטרגדיה של ההורים, של השתיקה). דוניא מבקשת להשתחרר מהעולם הרגשי ומרגישה קנאה כלפי האירופאים שפועלים על פי השכל. זו טעות, כך היא חושבת, להמשיך ולשאת את עול העבר. אבל זה מחזיר אותי אל מה שאחד מהפליטים אמר בתחילת הרומן: למה צריך היסטוריה. מה שחשוב זה היום והיום מצבם של הערבים קשה (שם, עמ' 60)

דוניא הוא רומן מיוחד ומרתק. הוא לא רק מסמך האשמה כלפי ישראל ככובשת ומגרשת ועוקרת, אלא הוא גם מסמך האשמה כלפי הערבים, על הפערים ביניהם לבין עצמם, על חוסר היכולת והרצון לפעול, על הדטרמיניזם של קבלת המציאות כפי שהיא מבלי להילחם עליה. על חוסר הכבוד של העולם כלפי הפלסטינים, כלפי הפליטים והעקורים. על כך שמצד אחד יכול להתקיים דו קיום עם הישראלים והיהודים אך מצד שני מתקיימת אפליה, נישול וגזל, על כך שקיים פער בין המצב החברתי למצב הפוליטי.

האם נפתרת סוד היעלמותה של דוניא? אשאיר את זה לסקרנותכם.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *