עץ האגס הפראי / נורי בילגה ג'יילן (Nuri Bilge Ceylan / Ahlat Ağacı)

סרטו החדש של נורי בילגה ג'יילן הוא סרט איטי, לירי, פואטי, חורפי ומרגש, דרמה אנושית ומשפחתית רבת רבדים. כמו לקרוא רומן היסטורי עם רבדים, רפרורים וקונוטציות רב תרבותיים.

עץ האגס הפראי, נורי בילגה ג'יילן. טורקיה, 2018. 188 דקות

נורי בילגה ג'יילן הוא אמן. אמן קולנוע, אמן צילום, אמן הדיאלוגים, אמן התסריט, אמן הבימוי. רב אמן.

סינאן חוזר לכפר הולדתו, לאחר שיצא ללימודי ספרות בעיר הגדולה. עוד לפני שהוא יורד מהאוטובוס שמוביל אוטו לכפר נשקף מהחלון שלו הים. ההשתקפות הזו מבלבלת, רואים את סינאן באופן מטושטש ואת הים, בד בבד. ההשתקפות הזו היא גם סימן מובהק לג'יילן. ג'יילן אוהב לשחק בסרטיו בהשתקפויות, במראות. המראות בחדרים על האוטובוסים עוד ישובו ויופיעו גם בסרט הזה עוד הרבה. איך שהוא יורד מהאוטובוס, עוד לפני שהוא נכנס לביתו, הוא פוגש סוחר בזהב, שמבקש ממנו להזהיר את אביו, אידריס, שחייב לו כסף. מסתבר שרוב תושבי הכפר מכירים את אידריס, מורה בבית הספר המקומי ומהמר כבד, אך איש מלא חיים ושמחה (עם חיוך וצחוק מדבק).

מסתבר שהחזרה הביתה היא חזרה אל עולם שסינאן מרגיש שהוא "קטן" עליו. אימו, שתקנית בדרך כלל, עדיין אוהבת את אביו, ושיחותיה עם בנה הבכור הן שיחות של קובלנה על הידרדרות בעלה, כל עוד היא לא צופה בטלנובלות. אחותו הצעירה יותר היא נערה מתבגרת שעדיין לא סיימה את חוק לימודיה

חלומו הגדול של סינאן, הוא להיות סופר דגול ובעל שם. כדי להשיג מימון לספרו הראשון "עץ האגס הפראי", הוא נפגש עם ראש העירייה, עם סופר דגול אחר, וסוחר. השיחות איתם הן שיחות שכל אחת היא פסגה אחרת ביצירת האמנות הזו.

השיחות האלו מלמדות את סינאן על דחייה, קפיטליזם, אבסורדיזם ואקזיסטניאליזם. הפגישה עם הסופר הדגול, סוליימאן, בבית קפה ה(אקזיסטניאליסטי?) המעוצב, המואר באופן רומנטי והמקושט בפוסטרים של גבריאל גרסיה מרקס, וירג'יניה וולף, נזים חיכמאת, אלבר קאמי ועוד. הם מדברים על ספרות וסופרים, וסופרים מול סופרים, מאבקים, ומלחמות קיום. בסופו של דבר סינאן מצליח להרגיז כל כך את סוליימאן שהוא מבקש ממנו לעזוב אותו לנפשו ולא להציק לו. ברגעים שלא ברור אם היו מציאות או חלום, סינאן בורח בשל מעשה קטן ונפשע ומסתתר בתוך הסוס הטרויאני הגדול המוצב בכיכר העיר, אותו סוס שהצופה פגש בו בתחילת הסרט. אותו סוס שבנה אודיסאוס.

הסוס הטרויאני הזה בסרט הוא כמובן סמל. בסביבה שבה נמצא הכפר, בפאתי איסטנבול, התנהל על פי המקורות קרב טרויה, משם יצא אודיסאוס למסעו הבלתי נשכח. גם סינאן יצא למסע גדול שבסופו הוא חוזר, גם סינאן כמו אודיסאוס, מחפש את אביו. הוא מתגעגע למי שהכיר כאביו, מורה דגול, איש מלא שמחה, חכם ומכובד שכולם העריכו ואהבו.

הסביבה שבה נמצא הכפר, הכיכר עם הסוס הטרויאני, היא גם המקום שבו נערך קרב גליפולי במלחמת העולם הראשונה

השיחות על אקזיסטניאליזם לא נסתיימו. בסצינה אחרת, ארוכה מאוד (כרבע שעה), אולי אחת הסצינות החשובות בסרט, סינאן פוגש שני אימאמים: אחד צעיר השני מבוגר. הוא מוצא אותם כשאחד על עץ תפוחים והשני מתחתיו, מנסים לגנוב תפוחים ומפחדים מהילדים של הכפר שלא יתפסו אותם ויגרמו אותם באבנים. בשוטים ארוכים מאוד, המצלמה מלווה את המפגש בין סינאן לשני האימאמים ולהליכה שלהם, האיטית והארוכה, עד לכפר. בדרך, הם דנים על דת, מודרניזם, פילוסופיה, שחיתות, מוסר, אחריות אישית מול מוסר חברתי, פטליזם מול אי ציות. השיחה הזו מסתיימת בשתיית תה טורקי מסורתי בבית תה. כשצפיתי בסצנת עץ התפוח, נזכרתי בסצנת עץ תפוח אחרת מסרט אחר של ג'יילן: היו ימים באנטוליה. המצלמה עוקבת אחר נפילתו של תפוח מהעץ וגלגולו על פני האדמה, במורד תל קטן, נפילתו לואדי שזורמים במים. סצנה ארוכה, שצולמה כנראה בשוט אחד, סצנה קולנועית מבריקה.

המסורת במטפחת בין סצנה לסצנה, כמיטב המסורת הג'יילנית, סינאן נהנה מהטיולים בכפר. המראות, הנופים, הצבעים המרהיבים, וכמובן – מזג האויר. האקלים הוא דמות מפתח בסרטיו של ג'יילן. הוא נע בין הסתיו לשלהי החורף, ומזג האויר מכה: שלכת מרהיבה, גשם סוחף, שלג, הצופה מצליח להרגיש את הקור, הרטיבות, חמימות השמש החורפית. מזג האויר הוא הזמן, והוא מעיד על תקופת השהייה של סינאן בכפר והתמורות שחולפות בו-עצמו. ואי אפשר שלא לעצור את הנשימה מהנופים המדהימים שמצטלמים היטב בכל סרטיו של נורי בילגה ג'יילאן.

הזכרתי את הדת והמסורת במטפחת של אהובתו לשעבר של סינאן, ששמה אגב חדיג'ה (אישתו הראשונה של מוחמד), ואת האימאמים. באמצעותם קיבל הצופה רמזים למה שג'יילן חושב על הדת. אבל באחת הסצנות הבאות, הוא כבר לא רומז, הוא אומר במפורש. סבו החרש והמבולבל מוזמן על ידי האימאם (אחד מחבריו של סינאן מסצינת עץ התפוח) לשאת תפילה. סינאן כועס ולא מבין איך הוא לא מתבייש לעשות את זה לאדם מבוגר והכל בשביל להגיע לחתונה כדי לקבל כסף: "כיצד העולם מתקדם, והאסלם המפואר בעבר, נשאר בפיגור מאחור?"; "למה אנחנו משקיעים כל כך באתוסים של העבר כדוגמת טיפוח בית הקברות של החיילים שמתו בגליפולי? מדוע בונים מסגדים ומקדשים מפוארים? הרי מוחמד עצמו לא בנה מסגדים, האסלם מזניח את החיים שלנו כאן ועכשיו. את מצב בני האדם"

סינאן, הבחור המתבגר שיצא לעיר הגדולה ולעולם הגדול, מגיע לכפר בהתנשאות. זה נשקף בשיחות שלו עם שלוש הגברים ובעיקר בשיחה שלו עם אהובתו לשעבר, שהוא מוצא אותה עם מטפחת לראשה ועומדת להינשא לבחור אחר (עוד סצנה שמעמידה אחת מול השניה דת, מסורת ומודרניזם וקידמה). הוא בטוח בהצלחתו, גם אם חושש קצת להידמות בסופו של דבר לאביו. אביו, המהמר, מנסה לברוח מדי פעם אל כפר נידח, שבו גר אביו, ומנסה להחיות את המקום, מנסה לשאוב מים מבאר יבשה, לגדל כבשים, מגדל כלב שנעלם (אכזריותו של מי שרוצה להיות מפורסם) – הוא מנסה לחזור לטבע, לעבד את האדמה (טולסטוי? או שמא פרא אציל?).

אם בסרטו שנת חורף (עליו כתבתי כאן), ג'יילן רפרר לספור של צ'כוב (שתי אחיות), הרי שכאן הוא מרפרר לספרות עולמית אחרת. את הומרוס כבר הזכרתי עם האודיסיאה, אבל הזכרנו מהמר אחד ומתבגר אחד, הרי שהזכרנו את דוסטוייבסקי ואת שני ספריו באותו השם.

סינאן הוא אנטי גיבור, דמות שמתפתחת. לא ברור לאשורו לצופה אם עליו לאהוב אותו או לשנוא אותו, כי יש בו הכל. לעיתים הרגשתי שהגיבור עורך מסע כמו גיבורי "איזי ריידר", רק הרבה יותר מעמיק (וסליחה, כי אני ממש אוהבת את הסרט), ובלי הפסקול המשובח, או כמו סרטי מסע אחרים.

אז רק עוד דבר אחד: סינאן. קשה לי להימנע מלחשוב על סינאן אחר, מימר סינאן, אחד מהאדריכלים החשובים בטורקיה, מי שבנה את מסגד סולימנייה, בין היתר (הוא בנה למעלה מ 500 מבנים, 400 עדיין קיימים ועומדים, את מסגד סולימנייה בנה כשהוא בן 80, גיל מופלג במאה השש עשרה. הוא מת בגיל 99). סינאן שינה את פני האדריכלות בטורקיה, והוא כונה מיכלאנג'לו של המזרח, הוא היה האדריכל של האימפריה העות'ומנית. גם סינאן האדריכל היה מאוהב באישה שנישאה לבסוף למי שהעסיק אותו – רוסטם פאשה. סינאן נולד באדירנה, עיר שנמצאת בתראקיה, אותה תראקיה של אודיסאוס והומרוס, אותה תראקיה של הסוס הטרויאני.

בסופו של דבר סינאן מצליח לפרסם את הספר. הוא עובר מחנות לחנות כדי לבדוק אם הספר שלו נמכר, ומגלה כמובן שאפילו לא עותק אחד. אף אחד גם לא ממש מעוניין לקרוא אותו. חוץ מבן אדם אחד. ניחשתם? יופי! לכו לראות את הסרט, כי זה לא החלק העיקרי בו.

הסרט, וסרטיו של נורי בילגה ג'יילן בכלל, הוא למיטיבי לכת. לאוהבים אמיתיים של הקולנוע והספרות ותרבות בכלל.

על הסרט שלושה קופים.

קרדיט לצילום המופתי: גוקאן טיריאקי

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *