מדרגות איסטנבול / טיאגו סלזר

על הספר המליצה לי חברה. אבל לא צריך לשכנע אותי יותר מידי כיוון שמי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה מיוחדת לאיסטנבול בפרט וכל מה שקשור לטורקיה בכלל. על דבר אחד קטן אני מצרה, שלא הכרתי את הספר מדרגות לאיסטנבול לפני הנסיעה שלי לאיסטנבול ממש לפני כשלושה חודשים (ועליה כתבתי פוסט: כאן). כי אז הייתי מחפשת את המדרגות האלו בגלאטה, או את הארמון (שעליו לא כתוב בספר, אגב), שגם אותו לא קל למצוא בחיפוש בגוגל כי הוא כבר לא נקרא ארמון קמונדו אלא הבניין המשמש את חיל הים הטורקי.

מדרגות איסטנבול פתח בפניי צוהר לאחת המשפחות הנדבניות הגדולות באימפריה העות'ומאנית, שלא הכרתי. שהקריאה על משפחה בשם קמונדו, רפררה לי למשפחה אחרת בעיר מקודנו (של גבריאל גרסיה מרקס, במאה שנים של בדידות). סתם סיכול אותיות. כי המשפחה הזו היא משפחה אמיתית שהטביעה את חותמה על ההיסטוריה.

מדרגות איסנבול, טיאגו סלזר, כנרת זמורה, מודיעין. תרגום: ארז וולק

הספר נכתב כספר מסע, שהתחיל בשיטוט של המחבר הפורטוגלי, טיאגו סלזר, באיזור גלטה. מי שלא מכיר את חווית השיטוט באיסטנבול והגילויים של הפינות הכי נידחות, לא יבין את מהות כתיבת הספר. כי מסעו של סלזר מתחיל בגלטה היפהפיה. הוא מתאר את השכונה, את החיים בשכנות של כל הדתות, את העלייה התלולה והחוויה המיוחדת במקום שוקק החיים הזה

מגדל גלטה (צילום: מירב גולן)
העלייה התלולה המובילה אל המגדל מחוף הים

ואז סלזר נתקל במדרגות שהובילו אותו לכתיבת ספר זה, מדרגות שלא ראיתי לצערי למרות יופיים (מקור)

וכאן מתחיל הסיפור: גרם מדרגות. זה כל הסיפור.

גרם המדרגות הזה שנבנה בלב גלטה של איסטנבול בטורקיה. איסטנבול שהיא גם ביזנטיון, קושטא ולבנט, עיר בלהבות שנולדת לשפע ולשיברון (שם, עמ' 14). וגלטה הוא מגדל בבל שלה, מרכז של דתות ושפות רבות ששוקקות חיים במרכז התרבותי הזה. סלזר נתקל במדרגות האלו והסתקרן לגבי מקורן. בסוף גרם המדרגות הוא פוגש את מהטה, שמספר לו את הסיפור על המשפחה הנדבנית, המקבילה העות'ומאנית של רוטשילד, שנבדלה מהם בנטייתם לאלמוניות. הוא מספר את מקורה של המשפחה – יהודי ספרדי פורטוגזי שבשנת 1492, בעקבות גירוש ספרד, מתיישבת בוונציה. המשפחה מגיעה לאימפריה העות'ומאנית אך חצר הסולטן מורה לחיים קמונדו לצאת שטחי האימפריה תוך עשרים וארבע שעות. במאה השבע עשרה מהגרת המשפחה בחזרה לאיסטנבול, כשבראשה אברהם שלמה (סלומון) דה קמונדו. אברהם שלמה יזם רשת בנקאות גדולה שהייתה המממנת המלווה העיקרית של האימפריה העות'ומאנית והקימה קמה פרוייקטים גדולים בתקופה זו.

לבנק שביקש להקים אברהם קמונדו היה רעיון מיוחד ומקורי: הבנק יעזור בהלוואות למקימי עסקים באזור והריבית תהיה שני אחוזים. אבל מי שמצליח לסיים את העבודה לא יצטרך לשלם את הריבית, ועשירית מכל מיליון שהבנק הרוויח – יוקדש לקהילה. כך בא לעולם הסניף הראשון של בנק קמונדו בגלטה, וכך נבנו המדרגות אליו.

כשסלזר כותב שאברהם סלומון (שלמה) יושב "על הבוספורוס והביט בים הגועש בצבעי ארגמן וזהב … כיפות איה סופיה … ארמון טופקאפי בצידה של קרן הזהב … (שם, עמ' 35) – אני יכולה רק להיזכר במה שאני ראיתי, כשישבתי באותה נקודה

צילום: מירב גולן

למשפחת קמונדו היה בית (ארמון) שצופה על קרן הזהב בשכונת פנר

ארמון קמונדו כפי שצולם בין 1880-1893
הארמון כפי שהוא נראה היום

כאמור, כיום תמצאו את הארמון תחת השם וכמבנה הצי הימי הטורקי.

בני משפחת קמונדו חיים חיים שלוים ומלאי אהבה, הם חיו כפשוטי העם והונעו רק מכוח מהות הצדקה היהודית, הנתינה לשם הנתינה (שם, עמ' 39). כשאחיו של אברהם סלומון נפטר, הוא מוריש לו המון כסף ובקשה אחת: להגשים את חלומו להקים בית ספר לכל הדתות ולהוציא את היהודים מהגטאות. שם, על גדות הבוספורוס מחליט אברהם סלומון להקים קרן נאמנות לכל הרעבים, החולים, מוכי הגורל, היתומים והנטושים.

אברהם סלומון מצליח להקים בית ספר. ברחובות גלאטה התנשא בית אבן, כשברחבת הכניסה נחקקו בטורקית, ארמנית, יוונית, לטינית, ספרדית, איטלקית, צרפתית, אנגלית בפורטוגזית ועוד – "הצדיקים הם מסד העולם" (שם, עמ' 51). התנך, הקוראן, תלמוד התורה, הבהגווד גיטאה, הקאלוואלה (המיתולוגיה הפינית), ספר הזוהר – כל ספרי הקודש של כל דת כתובה בכל הזמן הגיעו לשם. אברהם סלומון אומר לכל מי ששואל שבבית ספרו מלמדים רק דבר אחד: חירות (שם, עמ' 124)

וכמובן בכל טוב יש גם רע. כי יש שהתקנאו במשפחת קמונדו והסולטן מחליט לשים מרגל בבית הספר של משפחת מקונדו. אך פריד, המרגל, רואה באברהם סלומון רק טוב לב וחוכמה. אברהם בכור מזדקן והמשפחה מתרחבת. נכדו, אברהם בכור קמונדו בונה עוד מוסדות חינוך, ובעזרת כי"ח – כל ישראל חברים – הוא בונה עוד בתי ספר. אברהם סלומון נפטר, אך נכדו, אברהם בכור עוזב את איסטנבול, כיוון שהוא רוצה להמשיך את המסורת – אבל בפריז.

(בעמוד 175 ישנה השוואה נהדרת בין צרפת לאיסטנבול, בין הסן לבוספורוס)

כך קורותיה של המשפחה עוברים לפריז, וגם הכיוונים שלה משתנים. הם הופכים לאספני אמנות ועד היום קיים בפריז מוזיאון על שמו של אחד מבני המשפחה – ניסים דה קמונדו.

את הספר קראתי בשקיקה, הן בשל התיאורים של איסטנבול שלא השתנתה כנראה מאז, של רחובותיה ומראותיה, והן בשל הכתיבה המרתקת. משפחה שאורחותיה צניעותה וכוונותיה ראויים שיישאו ויירשמו בדפי ההיסטוריה.

לקריאה נוספת:

משפחת קמונדו בויקיפדיה (הספר יתן לכם יותר)

מוזיאון ניסים דה קמונדו – ויקיפדיה

מוזיאון ניסים דה קמונדו – פרנקופילים אנונימיים

סיפורה של משפחת קמונדו, רון ניולד, הארץ

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *