A Woman Is No Man, Etaf Rum, Harper Collins, 2019
ספרות

A Woman Is No Man / Etaf Rum

הספר A Woman Is No Man הוא לא ספר פשוט. הוא ספר על אלימות נגד נשים, על מסורת, על התנגשויות בין תרבויות, על כוחן של נשים, על כיבוש, על השתקה וסודות שחייבים להתגלות

עטאף רום, 1989, היא סופרת פלסטינית-אמריקאית. היא נולדה בברוקלין להורים שנולדו במחנות עקורים בפלסטין. יש לה תואר ראשון בספרות אנגלית, תואר B.S. בפילוסופיה, ותואר שני בספרות ופילוסופיה אמריקאית ובריטית. ספרה A Woman Is No Man , הוא רומן הביכורים שלה. בשנת 2021 עומד לצאת לאור ספרה השני.

Etaf Rum, A Woman Is No Man, Harper Collins, 2019

עיקר עלילת הספר מתרחשת בברוקלין, ארצות הברית, אך חלק ממנה קורה בפלסטין.
עיקר עלילת הספר מתרחשת בברוקלין, ארצות הברית, אך חלק ממנה קורה בפלסטין

על הספר

ממחנה פליטים סמוך לרמאללה לדירה בבניין בברוקלין, שלושה דורות של נשים פלסטיניות שמתמודדות עם הציפיות הקלסטרופוביות שממשיכות לעצב את חייהן. באביב 1990, איסראא חדיד מקבלת הצעת נישואין שתיקח אותה לאמריקה, ליבה מלא תקוות מהאגדות. שמונה עשרה שנים מאוחר יותר, בתה הבכורה, דיה ראעד, משתוקקת ללמוד בקולג' אך שוקלת באי רצון בעלים פוטנציאליים שסבתה, פארידה, דוחפת לה. כאשר פתק אנונימי מפתה את דיה לחנות ספרים במנהטן, הסיפור שהיא יודעת על משפחתה נכתב מחדש באלימות וסודות חדשים על משפחתה ועל הקהילה מתגלים אט אט.

נשים חסרות קול

הרומן A Woman Is No Man הוא סיפור של הסתרה והשתקה, סיפור של אלימות, סיפור של המשמעות להיות "אישה". הרומן נע בין זמנים ובין שלוש נשים – שלוש דורות של נשים: איסראא (Isra, اسرء), דיה (Deya, אור – הבת שלה) ופארידה (Fareeda, החמה שלה).

הרומן מתחיל במטאפורה שממקמת את הקורא לעיקר העיקרים: נשים חסרות קול. איסראא נולדה חסרת קול. קולה נשמע בגיל מאוחר יותר. המטאפורה הזו משמשת את הסופרת לעניין השתקה של נשים, לקול שלהן שלא נשמע, שמושתק במכוון:

Where I come from, voicelessness is the condition of my gender, as normal as the bosom on a woman's chest, as necessary as the next generation growing inside her belly (p.1

ישראל ופלסטין; מעגל האלימות

איסראא נולדה בביר זית, פלסטין. אני לא יודעת להגיד בוודאות שמשמעות שמה ברומן A Woman Is No Man של איסראא, הוא קיצור של ישראל, וגם שמו של אביה הוא יאקוב (Yacov, שמו הראשון של ישראל), אבל ההקשרים מאוד רופפים. משפחתו של יאקוב פונתה מעיר ליד חוף הים אל לוד, כשהיה בן עשר בלבד, בזמן שפלסטין נכבשה על ידי ישראל. החוויה הזו, של כיבוש פלסטין, היא חוויה שחרותה בדם ליבם של הדמויות המבוגרות יותר ברומן A Woman Is No Man, והיא גורם מכונן בהתנהגות שלהן: הרצון לשמר את התרבות שלהם, לשמור היטב על הנשים שאמורות לגדל את הדורות הבאים גם אם זה מצריך אלימות קשה.

אדם, החתן המיועד של איסראא, גדל בפלסטין. הוא חלם להיות אימאם. אבל בגלל הכיבוש הוריו נאלצו לעזוב לאמריקה ועכשיו הוא אחראי על הכל – פרנסת המשפחה, להביא לעולם בנים, על אחיו. כל האחרויות מוטלות על כתפיו, ואימו, פארידה לא רק שלא מקלה עליו, אלא לוחצת עליו מאוד.

גם חאלד, אביו של אדם, מספר לנכדותיו על הנכבה. הוא גר ברמלה אבל חיילים ישראליים כבשו את המקום ושמו אותם במחנות; הם הריחו את הגוויות שנזרקו ברחובות מבלי יכולת להביא אותם לקבורה. חאלד תוהה בינו לבין עצמו מה עדיף: להישאר בפלסטין ולהילחם על הבית? אולי למות? אולי לגווע ברעב? אולי זה עדיף מלהגיע לאמריקה ולאבד את עצמו ואת התרבות?

פארידה זוכרת את האלימות של אביה כלפיה, והיא מבינה את מקומה בעולם. היא אומרת שהטרגדיה של הנכבה בוערת בורידיו. לכן, היא גם מבינה את האלימות של חאלד כלפיה, הרי איבוד הבית שבר את רוחם, שבר את גאוותם

She knew that the suffering of women started in the suffering of men (p. 116

כבר עכשיו אני רוצה לכתוב שבאופן אישי אני לא אוהבת את ההקשר הזה שבין הכיבוש לבין האלימות. אני גם לא בטוחה שהסופרת בעצמה, Etaf Rum, באמת חושבת שזו "סיבה". כי לאלימות הקשה נגד הנשים בספר יש עוד סיבות. לדעתי האישית, אין שום הצדקה לאלימות נגד נשים בפרט, ולאלימות בכלל! ולכן, ההקשר הזה רופף ביותר.

איסראא היתה עדה לאלימות של אביה כלפי אימה. היא שואלת את עצמה מתי זה ייגמר, אך האלימות הזו מופנית גם כלפיה. היא מייחלת למצוא מזור לצער שלה באמריקה, אבל גם שם היא לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה, מה גם שפארידה, אם בעלה, מצדיקה את האלימות הזו. בליל כלולותיה היא נאנסת, אבל מנסה לשכנע את עצמה זה בסדר, שכך זה צריך להיות.

איסראא לא ממש יודעת איך לצאת ממעגל האלימות, היא גם לא יודעת להסביר לשרה, אחות בעלה, שאין טעם להתלונן: מה כבר אישה יכולה לעשות בלי השכלה, בלי עבודה, בלי כסף, היא מאמינה שאישה צייתנית שווה את האהבה של בעלה

women were raised to believe they were worthless, shameful creature who deserved to get beaten, who were made to depend on the men who beat them (p. 191

ולכן, איסראא מתביישת להיות אישה.

משמעות שמה של איסראא: משמעותה המילולית היא הליכה בלילה. על פי הקוראן זהו המסע שעשה מוחמד בלילה ממכה לירושלים ואחר כך עלה לשמים (ותודה לחברי, מוחמד יונס, על ההסבר). לילה אחד איסראא מנסה לגאול עצמה מהצער וההתעללויות. לא אשתול כאן ספוילרים, אבל אם האלימות הזו נוגדת את מה שכתוב בקוראן, היא נוגדת את האיסלאם – כי בקוראן כתוב שגן העדן הוא לרגליה של האישה, היא זו שמחזיקה את כל הבית, ולכן צריך לכבד את הנשים – ואם זה נוגד את האיסלאם האם ההליכה בלילה של איסראא, דומה לזו של מוחמד?

בנות ובנים

אימה של איסראא אמרה לה תמיד שמקומה של האישה בבית, בת היא אורחת זמנית בבית הוריה, בנים ישאו את שם המשפחה בעתיד. ולכן, היא צריכה להינשא מהר. מה גם שמשפחתה של איסראא ענייה מאוד ולכן הם ממהרים לחתן אותה. היא לא ממש רוצה, אבל אין לה ברירה היא למדה בגיל צעיר שציות זו הדרך היחידה לאהבה. הוריה מוצאים לה שידוך לגבר פלסטיני שחי באמריקה, ואיסראא לא בטוחה שהיא רוצה לנסוע לאמריקה, או אפילו לחיות בפלסטין – היא לא מרגישה שייכת. אבל היא מביעה תקווה שהחיים באמריקה יהיו שונים עבור אישה.

גם דיה, ביתה של איסראא, ממתינה גם היא לשידוך הולם. פארידה וחאלד, הסבים שלה, אומרים לה שהיא חייבת למלא את חובותיה: חתונה, ילדים משפחה; אין לה מה לעשות בחיים חוץ מנישואין ומשפחה.

פארידה סבלה מאלימות של חאלד בעלה בפלסטין. יום אחד התהפכו היוצרות והיא זו שהמשיכה להוביל את המשפחה. היא מובילה את המשפחה לאמריקה ומנהלת סוג של משפחה מטריארכלית, כשהיא בראשה. היא מנהלת את החיים של כולם, מושכת בחוטים, לוחצת אבל נאמנה למסורת ולתרבות שהביאה איתה. ולמרות זאת, היא אומרת

A man is the only up in this world, even though he'll climb a woman's back to get there (p.76

שרה, ביתה של פארידה, לא אוהבת את היחס המפלה בין בנים לבנות. וכשהיא עונה לאימה, איסראא תוהה אם זו המשמעות של להיות אמריקאית:  to have a voice. גם איסראא רוצה להגיד לאימא שלה שלבנות יש ערך בדיוק כמו לבנים, שהתרבות שלהם לא הוגנת, שנמאס לה להיות מקום שני, להוות "בושה", חסרת כבוד, מנוצלת וחסרת חשיבות אלא כן יש צורך לנקות או לבשל.

להיות בת, אישה, משמעה להיות משא, נטל, דילמה. אם אישה לא תצליח להביא לבעלה בן הוא ימצא אישה אחרת שתוכל: כולנו אוהבות את בנותינו, אך אין כמו ללדת בן. פארידה אומרת לבנה, עומר, שעומד להינשא:

You need to make sure our culture survives, and that means teaching a woman her place (p. 139

A Woman Is No Man

איסראא סקרנית לדעת אם גם באמריקה הגבר קובע על הכל, מכה את אישתו ואת בנותיו. היא שואלת את אימא שלה אם היא חושבת שלנשים באמריקה יש כבוד או ערך ואימא שלה בכלל לא יודעת על מה היא מדברת. היא אומרת לה שלא משנה מה המיקום של האישה, אישה היא אישה בכל מקום, וזה לא ישנה את גורלה: אין שום דבר לאישה חוץ מהבית: נישואין ואימהות זהו הערך היחידי של האישה.

כשהיא מתוודעת אל אדם, ואדם מספר לה על חייו, היא מסתכלת עליו די המומה ואומרת לו שהיא חשבה שגברים חופשיים יותר מנשים. אדם עונה לה : I am free.

Boys are a handful, going and coming as they please. They're not like girls. You can't control them (p. 52

גם נאסר, החתן לעתיד של דיה, ביתה הבכורה של איסראא, הוא לא ממש גבר חופשי: הוא לומד רפואה כי כך הוריו רוצים, מבחינתו היה ממשיך לנהל את העסק המשפחתי או מקים עסק משלו. דיה אומרת לו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה כיוון שהוא גבר.

למעשה יש כאן דור שלישי שעושה מה שמצפים ממנו.

מוטיב הקריאה

איסראא לומדת בגיל צעיר שהיא אוהבת לקרוא, ולא משנה כמה אסרו עליה או היכו אותה, אביה אפילו קרא לה "שרמוטה", היא המשיכה לקרוא בסתר. היא חולמת שהגבר שתחיה איתו ימלא את הספריה שלה בסופרים שהיא אוהבת – רומי, חאפז, ג'ובראן. אבל אימא שלה מסבירה לה שאין מקום לאהבה בחייה של אישה רק דבר אחד היא תצטרך – סבלנות.

הספר שמוביל את הרומן A Woman Is No Man הוא אלף לילה ולילה, שאיסראא מתוודעת אליו בילדותה בפלסטין, והיא לוקחת אותו איתה לאמריקה. היא כל הזמן מעלעלת בו חולמת שגורלה יהא זהה לגורלה של שחארזדה. היא מקריאה ממנו לבנותיה בילדותן, וכשדיסני מעבד חלק מהסיפורים לסרטים, היא צופה בהם ומתאכזבת מאוד, אפילו כועסת על האינטרפרציה המעוותת.

אלף לילה ולילה מוצג על ידי איסראא כסיפור חתרני, הקול של שחארזדה היווה נשק – להזכיר את הכוח של הסיפור ואת כוחה של אישה אחת.

גם שרה וגם איסראא ימשיכו לקרוא בסתר. אסור להם לקרוא ספרים שישחיתו אותן, שיגרמו להן להראות שרמוטות. הן חוששות שיגלו אותן קוראות ויכו אותן. איסראא מצליחה להקנות לבנותיה את אהבת הקריאה.

התנגשויות בין תרבויות

דיה, ביתה של איסראא, ושרה, דודתה וביתה של פארידה, הן שתי הדמויות הנשיות שנקרעות בין שתי התרבויות: זו הערבית והמסורתית וזו האמריקאית המודרנית. שתיהן נולדות באמריקה, אך השמרנות המסורתית סוגרת אותן. דיה אחיותיה ושרה הן בנות שצריך לשמור עליהן מכל משמר כדי לחתן אותן היטב, שהן לא ייקראו שרמוטות. לכן, נאסר עליהן לצאת מהבית, נאסר עליהן לדבר עם בנים, הן חייבות להגיע ישירות מבית הספר אל הבית, והן לא יוצאות לבד מהבית, רק עם ליווי. דיה מציינת שהיא חיה בין שתי תרבויות, היא לא ערבייה אבל גם לא אמריקאית: היא לא שייכת לשום מקום.

יום אחד, כשאדם מגיע הביתה מוקדם ומוציא החוצה את איסראא כדי להכיר את המקום שהיא חיה בו, היא לובשת חיג'אב. הוא מסביר לה שאין צורך ללבוש חיג'אב באמריקה. בעיני האמריקאים החיג'אב הוא סמל של מי שלא שייך, של מי שמנודה. ואין לנו מה לעשות אלא להתאים את עצמנו.

כשהיא יוצאת אל הרחוב היא מתבוננת באנשים – כולם גרים באמריקה אך אינם אמריקאים, נשים קרועות בין שתי תרבויות ונאבקות להתחיל משהו חדש.

 

הרומן  A Woman Is No Man הוא לא לבעלי לב חלש, בגלל תיאורי האלימות הגרפיים שמצויים בו. הוא כואב, מכאיב, מעורר אמפתיה ואהדה. כקוראת ישראלית אני מוצאת שחשוב לקרוא ספרות פלסטינית ובעיקר ספרות נשית פלסטינית – קולן צריך להישמע. כפי שציינתי לעיל, ההקשר, גם אם הרופף, בין הכיבוש לאלימות המופנית כלפי נשים, די מקומם אותי. אין הצדקה לאלימות בשום מקרה!

הקריאה המטרידה ברומן היא קריאה זורמת שמתארת את חיי הנשים בעולם המוסלמי גם בפלסטין וגם באמריקה, נישואין בעולם השידוכים מבלי לראות בכלל את המיועד. הטקסט משופע מילים בערבית בתעתיק אנגלית. זוהי קריאה המדומה לקילוף בצל: לאט לאט הסודות המשפחתיים והקהילתיים מתגלים והם לא נוחים.

מה מוכנה לעשות איסראא עבור בנותיה? האם דיה ואחיותיה יצליחו לצאת ממעגל הקסמים הנשי והאלים שהכירו כל חייהן?

Facebook Comments Box

אודותMeirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *