את הספר המקסים והמרגש הזה, אמריקנה, קראתי בשפת המקור (אנגלית) כשיצא לאור בשנת 2013. בשנת 2015 הוא תורגם לעברית לעילא ולעילא על ידי גיל שמר. ולמה נזכרתי לכתוב עליו עכשיו?
אני לומדת תואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. נרשמתי לקורס "סוגיות במעברים ובמגעים בין תרבויות" וכשקיבלתי את חומר הלימוד בדואר שמחתי לראות את הספר בין חומרי הקריאה לקורס. כשנשאלתי מה הספר הזה קשור לקורס – צהלתי וקראתי שאין כמוהו להיות קשור לקורס שמדבר על מעברים ומגעים בין תרבויות. כמה כיף שמתקיימים הקשרים תרבותיים ומממשים תיאוריות יחד עם מוצרים תרבותיים, כמו ספרים וסרטים.
אז כשאתה קורא בפעם השנייה ספר, ולאחר פרספקטיבה של זמן לא מועט, ולאחר לימודי תרבות – הקריאה בספר הנהדר הזה היא קריאה שונה, אתה מבין אחרת ומיישם תיאוריות שלמדת.
זהו ספרה השלישי של הסופרת והפמיניסטית, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה, שכותבת באנגלית.
אמריקנה, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה, מחברות לספרות, שוהם, 2015. תרגום: גיל שמר
Americana, Chimamanda Ngozi Adichie, Alfred A. Knopf, 2013
במה הקריאה שונה? הקריאה התמקדה בסוגיות של מרחב, ניעות במרחב, שפה, זהות. הקריאה הראשונה היתה קריאה שאמנם הבחינה במושגים הללו, אך ההתעמקות היא שונה ומבחינה בפרטים אחרים.
כותרת הספר
כותרת הספר, אמריקנה, מתייחסת לקריאת לעג של ניגרים על ניגרים שחזרו לניגריה אחרי שהות ממושכת באמריקה, ושדבק בהם גינונים אמריקאיים. עלילת הספר מתפרשת על פני שלוש יבשות. איפֵמֵלוּ ואוֹבּינזֶה, תלמידי תיכון בלאגוס, מתאהבים. איפמלו — יפה ובוטחת בעצמה — נוסעת ללמוד באמריקה. היא חווה מפלות וניצחונות, מוצאת ומאבדת מערכות יחסים וקשרי ידידות, ולאורך כל אותה תקופה רובץ עליה עולו של משהו שמעולם לא חשבה עליו במולדתה: גזע. אובינזה קיווה להצטרף אליה, אך אמריקה שלאחר אסון התאומים מסרבת להעניק לו אשרת כניסה, והוא שוקע בחיים מסוכנים כשוהה לא חוקי בלונדון. בחלוף השנים הוא איש עשיר בניגריה הדמוקרטית זה מקרוב, ואילו איפמלו נוחלת הצלחה ככותבת בלוג פוקח עיניים על גזע באמריקה. איפמלו חוזרת לבסוף לניגריה ופוגשת באובינזה שוב.
ביוגרפיה?
את הספר הנהדר הזה בחנתי, כאמור, תחת כמה פרספקטיבות, דמותה של איפמלו, גיבורת אמריקנה, היא מקור הניתוח שלי. כשסוקרים את הביוגרפיה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה, נדמה שהביוגרפיה שלה ושל איפמלו די דומות: שתיהן בנות איגבו, למדו בנסוקה, עברו לארצות הברית, ושתיהן כותבות ומדברות באנגלית. חשוב לציין שהן איפמלו והן אובינוזה דמויות שמתפתחות, שתיהן ליברליות והאהבה והאחדות ביניהם (גם אם לא תמיד פיזית) פורחת ועוצמתית בשל הדמיון ביניהן, בשל החופש שאובינוזה מאפשר לאיפמלו, ההתעניינות הבלתי פוסקת שלהם אחד בשני, והשיח הפורה והמפרה ביניהם. במובן מסויים ניתן לומר שאובינוזה הוא פמיניסט שאין לו בעיה לבשל, למרות שההנאה מהבישול נגזלת ממנו על ידי אישתו.
מעגליות.
איפמלו ואובינוזה חיים בלאגוס שבניגריה. איפמלו מרגישה שהיא יכולה להתפתח ולהמשיך ללמוד לתואר שני והיא מקבלת אשרת כניסה לאמריקה. אובינוזה לא מקבל אשרה. איפמלו עוברת לאמריקה, שם היא עוברת מפלות, אפליות, ניצול מיני, משבר זהות גם בשל גזענות וגם בשל מגדרה. בסופו של דבר ואחרי התלבטויות רבות, היא בוחרת לחזור לעיר הולדתה לאחר שלוש עשרה שנים באמריקה.
אובינוזה מקבל אשרה כסטודנט מחקר בזכות אימא שלו ומגיע אל לונדון. גם הוא חווה משברים, ולאחר שנגמרת האשרה שלו הוא ממשיך לשהות בלונדון כלא חוקי, ובכך הוא מסכן את עצמו. גם הוא חוזר ללאגוס.
מרחב.
הרומן נפתח בשהייתה של איפמלו בפרינסטון, "לכל עיר יש ריח אבל בפרינסטון אין ריח". כאן איפמלו יכולה להעמיד פני מישהי אחרת. זהו ההווה. אחר כך, הרומן חוזר לנקודות שונות בעברם של איפמלו ואובינוזה. ההיכרות של איפמלו עם אמריקה היא עם הנקניקיות כשהיא מטגנת אותם עבור בנדודה דיקה והוא נגעל מזה, או כשהיא אוכלת בננה עם בוטנים שזה אופייני למה שנהגה לאכול כקינוח בניגריה. כשהיא עוזרת בלימודיו של דיקה היא נדהמת לגלות שילדים בכיתה א' של אמריקה לא יודעים חילוק.
אבל מה ששבה את ליבה של איפמלו באמריקה היו הפרסומות "ליבה יצא אל החייים שהוצגו בהן, חיים מלאי אושר, שלכל הבעיות היו בהן פתרונות נוצצים…" (שם, עמ' 121)
בעברה, איפמלו חיתה בפילדלפיה כדי ללמוד, שם היא הרגישה את אמריקה האמיתית. "לפילדלפיה היה הריח של שמש קיץ, אספלט שרוף, של בשר רוחש מקונות אוכל.." (שם, עמ' 130) ובמקום אחר: "העיר שאחזה היסטוריה בלפיתתה הרכה" (שם, עמ' 216)
בולטימור, לעומת פילדלפיה, משמימה וחסרת חן "הבניינים חוברו זה לזה בטורים נפולים דהויים, ובקרנות רחוב עלובות השתופפו אנשים בז'קטים תפוחים, והאויר סביבך התאבך מרוב עגמומיות" (שם, עמ' 216)
בלונדון, מחריד ומבהיל את אובינוזה הקור "ייבש את נחיריו, העמיק את חרדותיו, אילץ אותו להשתין תכופות" (שם, עמ' 239). הוא הבחין שהאנגלים הולכים מהר "כאילו יש להם יעד דחוף, תכלית לחייהם" (שם, עמ' 240). כדי לקבל את הדרכון שלו כדי להתקבל באנגליה הוא רוצה להתחתן כדי לקבל את הניירות ואז להתגרש. הוא מבחין גם בין אירופה לאמריקה בעניין הגירה: באירופה מתבססים על הדרה באמריקה על הכלה (שם, עמ' 287)
ניגריה: הבעיה של המדינה הזו היא לא שחיתות אלא שיש כאלה שלא יודעים ללקק, איך ולמי. או שהם לא רוצים (שם, עמ' 84). במדינה הזו יש כלכלה של ליקוק תחת.
כשאובינוזה הופך להיות איש עשיר הוא רוכש בתים ומגרשים. הוא עוסק בנדלן. הוא חושב לעצמו שהיה רוצה לרכוש בתים ישנים ולשפץ אותם. לא להרוס ולבנות מחדש, אלא רק לשפץ אותם. הוא היה רוצה לשמר את מה שיש בניגריה, ולא להרוס ולחדש. גם איפמלו אוהבת את הבתים והמרחבים בניגריה. בארצות הברית היא מצליחה לרכוש דירה, בניגריה היא מצליחה לרכוש בית, יש לה מרחב גדול, ומול ביתה יש טווסים: שתי נקבות וזכר אחד. את מחול החיזור שלהם היא מצליחה לראות רק לקראת סוף הרומן, ושם זה מקבל משמעות מיוחדת.
כשאיפמלו חוזרת לניגריה היא חושבת כמה לא יפה היא לאגוס "כבישים מלאי מהמורות, בתים צצים בלי תכנון כמו עשבים שוטים" (שם, עמ' 403). היא חשה "נפילה לתוך האדם החדש שהפכה להיות, נפילה לתוך המוכר המוזר" ; חברתה מכנה אותה אמריקנה "את רואה דברים דרך עיניים אמריקאיות. אבל הבעיה היא שאת אפילו לא אמריקנה אמיתית. לו לפחות היה לך מבט אמריקאי" (שם, עמ' 401). אבל שם היא חושבת לעצמה ש"אני באמת בבית" (שם, עמ' 426), כאן היא מרגישה כאילו "ירדתי מהמטוס בלאגוס והפסקתי להיות שחורה" (שם, עמ' 492)
כשאיפמלו ואובניזוה נפגשים שוב לאחר זמן רב הפגישה מתרחשת בחנות ספרים, הם מספרים אחד לשני שניגריה הפתיעה אותם, היא מפתיעה בזה שהם חשבו שהיא חיכתה להם, אבל הכל המשיך לנוע "זאת עיר עסקית … עסקית עד דיכאון. אפילו היחסים כל כך עסקיים" (שם, עמ' 447). היא מתקדמת מהר מאוד כיוון ש "בני העולם השלישי מביטים קדימה, אנחנו אוהבים שדברים יהיו חדשים, כי הטוב ביותר עוד לפנינו, ואילו במערב הטוב ביותר מאחוריהם והם צריכים לסגוד לעבר" (שם, עמ' 454)
שפה.
כשאיפמלו מגיעה לארצות הברית היא מדברת אנגלית ניגרית. בהתחלה היא מתאמצת להישמע אמריקאית, עד שהיא מחליטה להישמע כמו שהיא צריכה להישמע – כמו עצמה. זה קרה בעקבות מוקדן טלמרקטינג ששאל אותה כמה זמן היא בארצות הברית וכשאמרה שלוש שנים הוא אמר לה שהיא נשמעת ממש אמריקאית. היא ענתה לו "תודה" אבל אחר כך חשה בושה. למה, זו מחמאה או הישג להישמע אמריקאית..?
בניואנסים של האנגלית היא מבינה מאין כל אחד מגיע – כי יש אנגלית של גאנה, של טנזניה, של סנגל – היא לומדת להבחין.
אבל בשפה לא מדובר רק באיזו שפה מדברים. אלא מה מותר ומה אסור להגיד. למשל, אסור להגיד שחור או לבן בהקשר של בני אדם – אתה אמור להעמיד פנים שאתה לא רואה את זה.
לאמריקאים יש נטייה לדבר בסימן קריאה: גדול! נהדר! מגניב!
באמריקה איפמלו לומדת שהזמנה לארוחה זה אומר שכל אחד משלם על עצמו וטיפ – זה תשלום שדומה לשוחד. היא לומדת על גבולות הכנסת אורחים (אמריקאי שמראה לך את ביתו הוא יראה לך גם את חדר השינה שלו, בלי מבוכה). היא גם לומדת על לבוש – מימוש עצמי אמריקאי מתבטא בזלזול במחווה החברתית של ניהול רושם. והלימודים – קלים: מיטלות נשלחו בדואר אלקטרוני, כיתות ממוזגות, מרצים מגישים לבחינות מועד ב' (דברים שלנו, המערבים, נראים טריוויאליים). אבל הבעיה הגדולה היא בעיה של "השתתפות" – סטודנטים היו צריכים לדבר ולהשתתף בשיעור, או רואים סרטים בכיתה, כותבים התרשמות ומקבלים 90 ומעלה "האמריקאים האלה לא רציניים" (שם, עמ' 145)
על השפה הקורא לומד לא רק דרך המעבר בין ניגריה לאמריקה ועל ערב השפות שם, כי גם ניגריה עצמה חצויה: יש את האיגבו ויש את היורובה. בינם לבין עצמם הם מדברים אנגלית ניגרית, עם ביטויים בשפת האיגבו. המעבר בין איגבו לאנגלית מקבל משמעויות שונות בהתאם לסיטואציות (באיזשהו מקום גם נאמר שאיגבו מתחתן רק עם איגבו, הם לא מתערבבים)
זהות.
משמעות שמה של איפמלו – עשויה בזמנים טובים או עשויה להפליא, את משמעות שמה הקורא מגלה דרך עיניה של אימו של אובינוזה, אישה אינטילגנטית חוקרת ספרות, היחידה שמתעניינת במשמעות.
אחת מההבחנות של איפמלו באמריקה היא ש" … כולם מסוכסכים, משבר זהות כזה … (שם, עמ' 228). שם, באמריקה, חווה איפמלו התקפות, מיניות, אך בעיקר מילוליות והערות שנזרקות לעברה ולעבר הניגרים, כמו: תחזרו למקום שממנו באתם, אימא שלך לא חיבקה אותך כשהיית בן שלוש, יש לכם מחלה מדבקת, רופאים אפריקאים צריכים להישאר באפריקה.
איפמלו היא כותבת בלוג "בלוגזע נחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאיים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא אמריקאית". קטעים מתוך הבלוג משולבים ברומן.
היא גאה בצבע עורה, היא גאה בארץ מוצאה, ומפרידה עצמה כשחורה בין שחורים אחרים (סנגל, גאנה, אנגולה, קניה, אתיופיה, טנזניה). למשל, שאיפמלו פוגשת את המטפלת של דיקה, בן דודה, היא מתארת אותה כ"אישה שעורה חיוור ופניה יגעים ושעה השחור אסוף בזנב סוס שמנוני. אם איפמלו היתה פוגשת את אלמה בלאגוס, היא הייתה רואה בה לבנה, אבל היא תלמד שאלמה היא היספאנית, קטגוריה אמריקאית שהיא למרבה הבלבול גם אתניות וגם גזע" בעתיד היא תזכיר את אלמה כשתכתוב בלוג תחת הכותרת "מילון אמריקה לשחורים הלא אמריקאיים: מה פירושו של היספאני" (שם, עמ' 113)
אחד המשפטים המהדהדים שאומרת איפמלו שבה את ליבי: בניגריה "לא ראיתי עצמי שחורה, ונעשיתי שחורה רק כשהגעתי לאמריקה" (עמ' 304)
לחדשים באוניברסיטה באמריקה מתקיים סיור מודרך: אתם באמריקה! אל תצפו לארוחה חמה בצהריים; אל תזדעזעו מהמגע בין זוגות אמריקאיים בפרהסייה; לא להתבלבל בין אפריקאים אמריקאים לאפרו אמריקאיים ('אחים ואחיות שאבותיהם היו עבדים') (שם, עמ' 148)
התקבלות
איפמלו מתייחסת בציניות להתקבלות שלה באמריקה ולהערות שספגה. למשל "את יפה כל כך … נשים אפריקאיות הן מדהימות, במיוחד האתיופיות" (שם, עמ' 178); זוג שנסע לטנזניה אומר ש"היה לנו מדריך נפלא ועכשיו אנחנו מממנים את החינוך של ביתו הבכורה" (שם, שם)אבל אמריקה היא לא עיוורת צבעים כמו שחושבים. בפרהסיה הם יעידו שהם לא גזענים אבל אז הם יתחילו לדבר על כמה הם אוהבים את אפריקה בגלל הספארי בטנזניה. בפועל כשזוג מעורב יוצא למסעדה, המארחת תשאל אם השולחן לסועד אחד; בסלון יופי יעירו שלא עושים גבות מתולתלות; הם יגידו כמה הם מעריצים את מנדלה, את הארי בלפונטה
השיער מקבל משמעות מיוחדת ברומן. השיער הוא חלק מהגוף וחלק מהזהות וההתקבלות של איפמלו באמריקה. כשהיא לא מוצאת עבודה זמן רב, ומנסה להתקבל לעבודה משמעותית היא מקבלת עצה להחליק את שערה. היא מחליקה אותו ומתקבלת לעבודה. כשהיא מחליטה להיות היא עצמה ולגדל את האפרו שלה היא מתפטרת מהעבודה. לאט לאט היא גם מתאהבת בשיער שלה מחדש ונוסעת מרחקים ארוכים כדי לקלוע אותו לצמות בסלון יופי מיוחד לזה. שם היא מגלה שהקולעות צופות בסרטי נוליווד, סרטים שבניגריה נמנעה מהם – מדובר בתעשיית הקולנוע הניגרית שהחלה בסוף המאה התשע עשרה. התפתחותה של התעשייה מסווגות לארבע תקופות עיקריות אשר השפיעו עליה: התקופה הקולוניאלית, תור הזהב, עידן סרטי הווידאו והקולנוע הניגרי החדש
כפי שכתבתי לעיל כשאיפמלו מגיעה לניגריה היא כבר הפסיקה להיות שחורה. שחורה היא הרגישה רק באמריקה. מה שמעניין הוא שהדבר הראשון שהיא מתעדכנת בו כשהיא מגיעה לניגריה הוא המוזיקה.
