אמזלג / יוסי סוכרי

ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.

זוהי מסה פילוסופית מבריקה, יצירה בשלה ובוגרת של סופר שהוא בעצם פילוסוף. אמזלג הוא מסוג הספרים שחיכיתי לקרוא בעברית ובישראל.

אמזלג, יוסי סוכרי, עם עובד, 2019

על הספר

עמנואל (מנו) אמזלג בן 51, גר בתל אביב, נשוי להדס ויש לו שני ילדים: אנה ודוד. המסה נפתחת עם התפוררות יחסיהם של אמזלג ואשתו הדס והרצון של הדס לפרק את הנישואין. כך אמזלג נקרא: בשם משפחתו ולא בשמו הפרטי. בסוף, הקורא יבין את פשר המהלך הטכני. בניית מערכת היחסים היא לאמזלג כמו בניין שעמל לבנות ועכשיו הפך "לאבק שגרגיריו אינם גדולים יותר מגרגירי האספלט שהתלחלחו מדמעותיו" (שם, עמ' 8). תיאור המרחב האורבני, הבניינים המתפוררים, השוטטות במרחב מקבילה למערכת היחסים הזו שמתפוררת.

המרחב האורבני שמתואר כמתפורר הוא בעצם משל לפגיעה בזהותו של אמזלג. וכך, במהלך המסה, אמזלג תוהה על זהותו – ישראלי, מוצא לובי, ערבי, יהודי-ערבי – כולם מערערים על הזהות שלו. מיהו בעצם? גבר מזרחי ? – גם זה מוטל בספק. כשהוא מביט במראה הוא רואה "… גבר המבקש שנאה כדי שיחוש שהוא שולט בגורלו. אדם המנסה לחמוק מהתממשות הדבר שממנו הוא ירא" (שם, עמ' 15). ומצבו של אמזלג הוא מצבה של הישראליות: מתפוררת, חולה, מפולגת וכמעט בלתי ניתנת לגישור. וכשהוא עובר ליד שלט המציין את שם הרחוב – קיבוץ גלויות הוא מסנן בכעס "זריקת טשטוש. הסתר פנים. קיבוץ גלויות בתחת שלי" (שם, עמ' 19). כשחברו של אמזלג, דניאל, מטיף לו על ההתבכיינות והמתמסכנות שלו אומר אמזלג בליבו: "רוזנצוויג לא יבין לעולם את המושג נחות, את ההרגשה של הימצאות הרחק מהמקום ומהזמן שהדברים התרחשו בו, לדעת שאתה בחוץ בלי שיהיה לך מושג איך נכנסים, איפה השער, היכן המפתחות" (שם, עמ' 32) – זוהי תחושת הזרות של אמזלג, תחושת אי הזהות: הוא לא יודע בדיוק מיהו, לאן הוא שייך ומה לעשות עם עצמו, האם הוא מזרחי, ישראלי, איפה הבית – בלוב או בישראל: עור שחור במסכות לבנות? (פרנץ פאנון). ואם הזרות היא תחושה כך כך מוחשית הרי שאחיזתו בחיים מגומגמת.

כעס בושה ובלבול

ואמזלג כועס. הוא כועס על הוריו, על אימו שתמיד ראתה בו חלש, על אביו שתמיד רוצה לרצות את כולם ומבחינתו של אמזלג הוא אדם חלש. הוא כועס עליהם שהם לא רואים אותו, שהחלישו אותו מאז היה קטן. כשהוא מגיע לבית הוריו בלוב הוא מבין שהוא לא מצליח להשתחרר מנקודת המבט האוריינטליסטית (אדוארד סעיד), מנקודת המבט המכופפת או המוכפפת, הוא מבין שכך גם התייחס להוריו בישראל – בבושה. בלוב הוא גם מבין את שורת אי השייכויות שהוא אוסף במסעותיו: ישראל, מרוקו ולוב. אבל כשהוריו הולכים לעולמם משהו בו משתנה. אז הוא מבין כמה דברים שאותם הוא מנסה להנחיל עכשיו לילדיו.

הבלבול הזה תופס את אמזלג גם ברמה הקפיטליסטית. אמזלג אוהב מאוד להתלבש, מאוד איכפת לו ממותגים, חליפות, בגדים, נעליים ואפילו גרביים. הוא אוהב להתגנדר. האופנה לדידו היא ביטוי לאהבה העצמית שלו. מצד אחד הוא צרכן קפיטליסטי, אך מצד שני הוא סולד ממנו. כמו סוכרי בעצמו, גם אמזלג הוא ד"ר לפילוסופיה, הוא מציג את אדורנו, וכועס על בנימין, מטיל בספק את הצו הקטגורי של קאנט, תוהה על פרויד, ויטגנשטיין, היידגר, לובש צורה בוחן אותה ומשיל אותה, לובש אחרת ותוהה על קנקנה. הוא אפילו מעביר ביקורת על גבריותו ומהו גבר בכלל – מי קבע שלהתבכיין זה נשי? מי קבע שקניות בזמן כעס או עצב היא תכונה נשית?

פרננדו פסואה

אמזלג מציין מספר פעמים את ספרו של פסואה ספר האי נחת, וספרו של יוסי סוכרי מזכיר אותו בכמה פרמטרים: הגבר כהלך משוטט ברחובות תל אביב (פסואה – ליסבון), גבר שמרגיש, שחושב, שחלקי מחשבות עוברות בראשו, ומתפרצות עם מחשבות אחרות, גבר שמציג עולם של חושים ורגשות, עולם של זהויות מתפצלות. וכמו פסואה גם אמזלג של סוכרי נע בין זמן למרחב.

בסופו של הרומן אמזלג יגבש את עצמו לידי מהלך חינוכי קיומי חשוב, שהלוואי שהיה קורה במציאות.

Apitaph – King Crimson

הציטוט שמצטט אמזלג-סוכרי של להקת קרימזון באחד מהשירים הפילוסופיים שלהם ושל המוזיקה בכלל, מגדיר בדיוק את אמזלג

The wall on which the prophets wrote
Is cracking at the seams
Upon the instruments of death
The sunlight brightly gleams
When every man is torn apart
With nightmares and with dreams
Will no one lay the laurel wreath
When silence drowns the screams

Confusion will be my epitaph
As I crawl a cracked and broken path
If we make it we can all sit back and laugh
But I fear tomorrow I'll be crying
Yes I fear tomorrow I'll be crying
Yes I fear tomorrow I'll be crying

Between the iron gates of fate
The seeds of time were sown
And watered by the deeds of those
Who know and who are known
Knowledge is a deadly friend
If no one sets the rules
The fate of all mankind I see
Is in the hands of fools