אפירוגון הוא לא ספר קל לקריאה ולעיכול, גם לליברליים שבינינו. הוא מחטט בפצע מוגלתי ענק שהולך ותוסס, פצע שלא רוצה להגליד. פצע שאנחנו לא עושים דבר כדי לרפא אותו: הסכסוך הערבי-פלשתיני. קולום מק'קאן לא מתכוון לשים פלסטר ולעצום עיניים: הוא חופר עמוק, מטפל כמעט עד השורש. ויש לו פתרון כיצד לרפא את הפצע הזה. לא פתרון שאנחנו לא יודעים עליו, אבל כשמסיימים לקרוא את הספר יש רצון עז לקום ולעשות משהו.
Apeirogon, Colum McCann, Random House
קולום מק'קאן הוא סופר שישראלים אוהבים ומשבחים. כמה מספריו תורגמו לעברית: מכתבים אל סופר צעיר (עם עובד, 2018), יסתובב לו העולם הגדול (עם עובד, 2013) וזולי (כנרת זמורה, 2009). אבל הספר הזה לא יתורגם.
הספר (הרומן? העלילה?) בנוי ממקטעים, פרגמנטים, שנראים כלא קשורים. אין מבנה ליניארי מובחן של עלילה. המקטעים ממוספרים באופן כרונולוגי עד מספר 500, מקטע שמספר את סיפורו של רמי אלחנן. אחר כך הוא עובר למקטע מספר 1001 שמתחיל במילים Once Upon a Time, ושוב פרק 500, שמספר את סיפורו של באסאם ארמין, ואז המקטעים הממוספרים ממשיכים אבל בסדר יורד. הם רק נראים כלא קשורים, כיוון שבסופו של דבר הכל קשור להכל. אפילו יש קשר בין שתי הבנות התמימות, סמדר אלחנן ועביר ארמין – סמדר נהרגה באותה שנה שעביר נולדה: felt as it the rubber bullet had been traveling a hole decade (p. 133.
1001 המקטעים הם על משקל סיפורי אלף לילה ולילה –
One Thousand and One Nights a ruse for life in the face of death p. 443
בסוף הספר, בחלק של התודות, מק'קאן קורא לסיפור שלו Hybrid Novel: הוא ערבוביה של המצאה, זיכרונות, עובדות ודימיון. הוא נאסף מחברים ומכרים מכל העולם. ניכר שקולום מק'קאן ערך עבודת תחקיר מקיפה ועמוקה, עבודת תחקיר מרחבית בהיסטוריה, מיתולוגיה, ארכיאולוגיה הן היהודית והן המוסלמית. היכרות עמוקה עם ההתנהגות הישראלית והערבית, המניירות והפרטים של חיי היום יום – כאילו הוא חי כאן בינינו כל השנים הללו. הוא גם שילב מילים בעברית ובערבית בתעתיק.
כותרת הספר Apeirogon
בואו נתחיל דווקא מהסוף. מה זה בכלל אפיירוגון?
A shape with a countably infinity Countably infinite being the simplest form of infinity. Beginning from zero, one can use natural numbers to count on and on, and even though the counting will take forever one can still get to any point in the universe in a finite amount of time (p. 82)
רמי אלחנן הרגיש (אפירוגון) שיש בתוכו תשעה או עשרה ישראלים נלחמים:
The conflicted one. The shamed one. The bereaved one. The one who marveled at the blimp's intention. The one who knew the blimp was watching. The one watching back. The one who watched to be watched. The anarchist. The protester. The one sick and fired of all the seeing (p. 33-34)
From Greek: apeiron: to be boundless, to be endless. Alongside the Indo-European root of per: to try, to risk As a whole an apeirogon approached the shape of circle, but a magnified view of a small piece appears to be straight line. Anywhere is reachable. Anything is possible p. 417
רקע
4 בספטמבר 1997 שלושה מחבלים מבצעים פיגוע התאבדות ברחוב בן יהודה בירושלים. חמישה אנשים נהרגים, ביניהם שלוש בנות ארבע עשרה. סמדר פלד, שיצאה עם חברותיה כדי לרכוש ספרים לבית הספר, נהרגת בו במקום. סמדר היא נכדתו של מתי פלד ז"ל – אלוף בצה"ל, מושל עזה, ממקימי גוש שלום, מתרגם ספרים מערבית (חכמי האפלה של נזים חכמאת); ביתה של נורית אלחנן פלד, פרופסור לשפה וחינוך, כלת פרס סחרוב לשנת 2001, ממקימי "טריבונל ראסל על פלסטין" ומתרגמת. משמעות השם סמדר מהמקורות היא פריחת הגפן, ענבים קטנם שטרם בשלו.
15.1.2007 עביר ארמין יוצאת מחנות המכולת ליד בית הספר שבו למדה, בכפר ענאתה שבאיזור רמאללה. במקום יש התפרעויות. עביר נקלעת למקום האירוע ונפצעת באורח קשה בראשה, יש הטוענים מירי ויש הטוענים מהתפוצצות רימון הלם, מתוך ג'יפ של כוח מג"ב. מונית שעוברת במקום מבהילה את הילדה לבית החולים, בשל פקקים וחוסר תשומת לב של אנשי כוחות הביטחון לוקח זמן עד שהיא מגיעה לבית החולים, ועוד זמן, הרבה זמן, עד שאמבולנס שמתעכב גם הוא למעלה משעתיים במחסום מבהיל אותה להדסה, שם היא מוצאת את מותה. היא היתה בת עשר. משמעות השם עביר בערבית עתיקה, הוא הריח של הפרח.
היורה היה בן שמונה עשרה בלבד, שמו מוזכר בראשי תיבות. חיילים מבצעים פקודות. גם הוא קורבן.
במשפט אחד: הספר הוא סיפורם של רמי אלחנן ובאסאם ארמין, אבותיהם של שתי הילדות, הקשר הבלתי אמצעי ביניהם, החם והאוהב. אבל לא רק.
באסאם ארמין
באסאם ארמין בן 48, נולד במערה בסביבת בית ג'אלה. בגיל שבע עשרה הוא נתפס מיידה אבנים. הוא נכנס לכלא ומעונה קשות. בהתחלה הוא היה צורח על המענים והכולאים שמגיע להם מה שעשו הנאצים, מגיעה להם השואה. אבל יום אחד הוא מבין לעומק את מה שהוא אומר ונתקף חרדה. איך זה יכול להיות שעם שלם נכנס לתאי גזים מבלי למחות? הוא מתחיל לקרוא ספרים על השואה, פרימו לוי, אדורנו, סוזאן סונטאג, אדוארד סעיד, הוא צופה ברשימת שינדלר, ומרחיב את ידיעותיו וכשהוא יוצא מהכלא בגיל עשרים וארבע הוא נוסע לאנגליה ללמוד באוניברסיטה תואר שני בלימודי שואה, התיזה שלו The Holocaust: The Use and Abuse of History and Memory:
One of the things I have learned is that nobody wants to be expelled from history … I am not interested in denying the truth (p. 120)
באסאם לא שונא יהודים וגם לא את הישראלים. מה שהוא שונא is being occupied, the humiliation of it the strangulation, the daily degradation, the abasement (p. 123
רמי אלחנן
הוא מעצב גרפי שמעצב פרסומות לצד השמאלי של המפה וגם לצד הימני. הוא דור שביעי בירושלים, דור שני לשואה (מצד אביו ההונגרי). חתנו של מתי פלד, נשוי לנורית פלד אלחנן. כחייל לחם במלחמת יום כיפור, הוא ראה את חבריו פצועים קשה, או מתים מול עיניו. הוא יצא מהמלחמה חבול, פגוע, זועם, מריר וציני. בשבעה על ביתו, סמדר, רמי פוגש את יצחק פרנקנטל, בנו נחטף ונרצח על ידי החמאס. לאחר מותו מקים יצחק פרנקנטל ארגון להורים שאיבדו את הילדים שלהם בסכסוך אבל בכל זאת רוצים שלום. בהתחלה רמי כועס ולא מבין איך האיש מעז להגיע אליו הביתה בימי השבעה ומנסה לגייס אותו, אבל אחר כך הוא מבין ומצטרף בעצמו.
ירושלים, בית ג'אלה
כביש מספר אחת הוא הנקודה שבה נפתח הספר. רמי אלחנן, בן שישים ושבע, משקיף ממנו בנקודה הירושלמית, אל העמק. הוא משקיף אל קאלוניה, כפר ערבי ששכן ממש בנקודה המחברת את הכביש בין ירושלים לתל אביב. הוא נכבש במבצע נחשון, 11 באפריל 1948. על הריסותיו נבנתה מבשרת ציון.
Road Number One stands above the ruins of Qalunya: All history piled here (p.3)
בית ג'אלה היא עיירה פלסטינית נוצרית בפאתי בית לחם. יש הטוענים שמיקומה הוא מיקום העיר המקראית גילה. על אדמותיה נבניתה חומת ההפרדה, שהפרידה את העיירה מהשטחים החקלאיים שלה. רבים מתושביה היגרו לדרום אמריקה.
בסמוך לבית ג'אלה נמצא מנזר כרמזין, שנבנה על חורבות מנזר ביזנטי במאה השביעית לספירה, בשנת 1883. באיזור זה מתקיימת נדידת ציפורים עניפה, והוא המקום העסוק השני בעולם של הגירת הציפורים. בית הספר טליתא קומי משמש תחנה לטיבוע (טבעות) ציפורים.
באסאם נולד במערה בסביבת בית ג'אלה וחי בענאתה. הכפר נקרא ככל הנראה על שם האלה הכנענית ענת, הוא מצוי תחת שליטה של עיריית ירושלים, והוא קרוב לשועפט, המוקפת על ידי חומת ההפרדה. אבל צריך אישור מיוחד כדי להגיע אל ירושלים. נסיעה של 20 דקות, אבל לאמבולנס שבו עביר נמצאת לוקח שעתיים.
המפגש
במלון אוורסט בבית ג'אלה מתקיים המפגש בין ישראלים לפלסטינים שמבקשים להידבר. כשבאסאם מצטרף למפגשים, רמי אלחנן כבר היה שם. הם מקיימים הרצאות בבתי ספר ומסתובבים בעולם כדי לספר את הסיפור האישי שלהם וגם המשותף: "רק אנחנו יכולים להיכנס לכיתה של ילדים בני שבע עשרה, ולהגיד להם שבשנה הבאה, כשיהיו חיילים, יהיה קשר בין ההתנהגות שלהם במחסומים לבין קורבנות הפיגוע הבא" (כאן)
יתרה מכך, באסאם, כמי שלמד את השואה ורמי כבן לניצול שואה מקיימים מסע משותף בגרמניה; ישראלי שהוא נגד הכיבוש ופלסטיני שלומד על השואה, שם הם מדברים עם הקהל במסעדה ורמי אומר
All the walls destined to fall, no matter what (p. 401
מוטיב הציפורים
הציפורים הוא מוטיב שחוזר על עצמו בספר פעמים רבות בוריאציות שונות. הספר נפתח בעצם עם תיאור של פרנסואה מיטראן אוכל אורטולן באופן "מסורתי" מספר ימים לפני מותו. הסעודה האחרונה שלו. אורטולן היא ציפור שיר קטנה. על האורטולן (גיבתון הגנים, בעברית) נאמר שבה מתגשמת נשמתה של צרפת. כדי להכין את המנה צריך לתפוס את הציפור בחיים, לכסות את העיניים שלה או להכניסה לקופסה אטומה לאור, ולפטמה בכוח בדוחן, ענבים ותאנים. לאחר מכן יש להטביעה בארמניאק ולבשל אותה. צורת האכילה היא איומה לא פחות – צריך להכניס את כל הציפור (האפויה) לפה ולהשאיר את הראש משורבב בחוץ כשאת ראשו של הסועד מכסה בד. הסיבה לכיסוי היא השארת הארומה סביב אפו של הסועד, או כדי להסתיר את המעשה מאלוהים.
הוא ממשיך עם טליתא קומי, מנזר כרמזין, ומוזכרים גם פיליפ פטי, אל פלרמו, פאבלו פיקסו ומחמוד דרוויש בהקשר של אמנותם בהקשר של יונים. גם התנ"ך, הקוראן, יז'י קושינסקי, שמעון פרס, קונסטנטין ברנקוזי. קטע מנאום של עראפאת, שכתב דרוויש חוזר על עצמו כמוטו בספר
Do not let the olive branch fall from my hand
באופן כללי קולום מק'קאן משלב המון משפטים, פרגמנטים, שחוזרים על עצמם כמוטו. הוא גם מצטט הרבה את בורחס שביקר בארץ, מפרט על חוק הקבורה היהודי לעומת חוק הקבורה המוסלמי, מדבר על (אי) החזרת גופות המפגעים, מפרט פירוט יתר על פעולותיהם של אנשי זק"א במקום הפיגוע. אבל הספר הזה, שמספר בנקודות כמעט אובייקטיביות על שני מקרי הרצח, ועל המשפחות של שתי הצעירות שחייהן נלקחו באיבן, לא מספר על חטיפת גלעד שליט, חטיפת שלושת הנערים, מעשי המתנחלים בכפרים או הלינץ'. זה לא המקרה. הספר מתעקש להתעמק בדברים שדומים ומקשרים בין שני הצדדים, התעמקות בכאב אחד של השני, הכאב המשותף one story becoming another (p. 447. הסיפור של רמי אלחנן ובאסאם ארמין הוא סיפור של שני אבות שאיבדו את בנותיהן, סיפורם של קורבנות, סיפור דומה אחד שיכול להראות שלשני הצדדים יש כאבים דומים, והגיע הזמן להתאחד מהמקום הזה כדי להפסיק את זה.
It will not be over till we talk
בחלק של התודות, בסוף הספר, מק'קאן קורא לתרום תרומה לאותו מעגל שרמי אלחנן ובאסאם ארמין שותפים לו, Parents Circle Family Forum.
