להתראות פליני,רירי סילביה מנור, הוצאת פרדס, 2020

 להתראות פליני / רירי סילביה מנור

לא, זאת לא מסה על סרטיו של במאי הקולנוע המיתולוגי, פרדריקו פליני, זוהי אוטוביוגרפיה של רופאת עיניים (עטורת פרסים) וכותבת (משוררת, מתרגמת וסופרת), פרופסור רירי סילביה מנור, הנעה בין שתי ארצות, רומניה וישראל, ישראל ורומניה. רירי סילביה מנור חזרה אל רומניה, ארץ הולדתה, אחרי שלושים שנה ומיהרה להביט בפח האשפה בחצר הבניין בו גרה כילדה. הזבל הניב יהלומים – מוטיב חוזר וחשוב בספרה ובחייה (וגם מיתוס אוניברסלי בתרבויות רבות).

מאת: אורנה ליברמן

 להתראות פליני / רירי סילביה מנור, הוצאת פרדס, 2020

פדריקו פליני
פדריקו פליני

פליני מוזכר בשמו בתחילת הספר ובסופו וכך כותבת רירי סילביה מנור בעמודים הראשונים:

"לפני חודש צפיתי בסינמטק תל אביב בסרט רומא, סרט שכבר ראיתי בעבר. היה שם קטע שבו קבוצת פועלים חושפת חדר תת קרקעי שנשמר אטום כאלפיים שנה. על הקירות היו מצוירות דמויות בצבעים עזים ומדהימים. כשהמבט אחז בהן, הדמויות כאילו זזו, עוררו סקרנות, גרמו לצופה להשתוקק לגלות את סודותיהן שהיו כמוסים במשך אלפיים שנה. אבל פתאום, עוד לפני שהצופה הצליח לראות בבירור את פניהן, תנועותיהן, בגדיהן, הן נעלמו, כאילו לא היו שם אלפיים שנה ועוד דקה אחת: הדקה הארוכה שבה חייכו אליי. פשוט לא היו עוד. פריצת האוויר הצח והאור החזק גרמו לפרסקות לאבד את צבעיהן. לאחר אלפיים שנה הדמויות נמוגו באחת, מלמעלה למטה, כאילו גל הרסני שטף אותן. מוות שני. הפעם סופי. ירדתי במרוצה במדרגות הסינמטק. הקטע המזעזע של מחיקת הדמויות המשיך להדהד במוחי, כאילו ציפור ענקית התיישבה על ראשי וניקרה אותו, אבל אחרי שבוע, כשכבר חשבתי שהדברים שבו למקומם בשלום, הכתה אותי שוב, כמו ברק משמיים, תמונת החדר התת קרקעי והדמויות המרשימות שנמחקו מלמעלה למטה והפכו לצבע לבן, חסר משמעות. על כל פנים, לבן הוא תמיד משעמם. (עמ' 8-9).

גם בספר הילדים האהוב על רירי, הכולל טקסט ואיורים, נוצרו דפים לבנים, דהיינו, משעממים, שנועדו למילוי, כאשר הרימה הילדה את הציורים עד לנקודת הדבקתם. התמוטטות משטרו של צ'אושסקו סיפקה לרירי סילביה מנור הבוגרת את ההזדמנות המתאימה לחזור לבוקרשט בתקווה לנכס שוב לעצמה את שש שנות ילדותה האבודות שנמחקו מזכרונה. בבוקרשט ראתה את המצב הנורא של רפואת העיניים שבו היה אשם שלטונו של העריץ והחלה לפעול למען שיפורו. עשרות עיוורים חזרו לראות הודות לשיתוף הפעולה בין ישראל לרומניה, היחסים בין הארצות התהדקו וכל זאת הודות לפועלה המבורך של רירי סילביה מנור.

המפעל המקצועי הפך גם את חייה האישיים של הכותבת. היא החלה לתרגם שירים מרומנית וקנתה דירה לא רחוק מבניין ילדותה. בשלב מוקדם זה של הספר, חוזרת רירי סילביה מנור לאחור כדי לספר על משפחתה. אבא עשיר והדור, איש העולם, שהמשיך לשגשג גם עם נפילת הדמוקרטיה, אימא שתלטנית, שלא הבינה את הצורך לכבד את אישיותה של הילדה, ואכפה עליה להיות כמוה. אימא סחטנית רגשית וקרבנית, אביה של האם שגר אתם בבית עד יום מותו ושסבל מהתעמרות חותנו. רירי הילדה שאהבה מאוד את הסבא שלה. הדינמיקה המשפחתית ברורה מאוד תחת עטה של הכותבת, וגם מעניינת. לספר יש ערך רב מבחינת התובנות הפסיכולוגיות שהוא מאיר. איך לשקם עצמו נוכח אם רעילה – שיעור החיים שמעניקה רירי סילביה מנור לקוראיה יקר מפז.

כלוב בבית וכלוב בחוץ: עדות היסטורית ועדות אנושית

הנזקים שגרמה האם לא אם לבת הרגישה, כה שונה ממנה, ניגודה המוחלט, מקבילים, במידה מסוימת, לעוולות שהסב המשטר הקומוניסטי לנתיניו. האם ניסתה למנוע מרירי להיות היא עצמה, אילצה אותה להעמיד פנים, הרסה חלק מחייה וכך עשה המשטר שגרם לאנשים כה רבים לכלוא את טבעם האמיתי. רירי סילביה מנור בנתה עצמה כנגד הדיקטטורה של האם כפי שבנתה עצמה כנגד משטר הטרור של גאורגיו-דז'. לא לכולם היה המזל, כמו לה, להינצל מגלגליו השוחקים.

לא לכולם היה המזל, כמו לה, לא להיפגע מאימי ההיטלריזם. לספר ערך רב בהארת הקונטקסט ההיסטורי ממקור ראשון, והוא מגלה לקהל הרחב פרטים חשובים על התקופה הקודמת לעליית העריץ גאורגיו-דז'. משפחתה של רירי הצליחה לא להיפגע יחסית מהשואה והזמנים הנוראים עברו על רירי הילדה באופן פרדוקסלי די בנעימים, בחיק הטבע, תחת חסותן של משפחות נוצריות נוטות חסד. רירי סילביה מנור מספרת על החיים הכפריים בזהות בדויה מנקודת מבטה של הילדה שהייתה, ותיאוריה מלבבים ואף משובצים בהומור.

רירי סילביה מנור מיטיבה לנתח לאחר מכן את מנגנוני המשטר הקומוניסטי שכפה עליה פיצול אישיות מעיק, רירי א ורירי ב, האחת מעמידה פנים של חסידה צייתנית והשנייה מייחלת לרגע בו תוכל לעזוב את המדינה. סבלות היהודים שביקשו היתר עליה לארץ, הווי הסטודנטים שנאלצו לספוג תעמולה בלי סוף, הדברים מקבלים משמעות מוחשית, מובנים בבהירות, למי שלא מכירים את רומניה ולא מצוים בהיסטוריה.

העליה לארץ זרה ללא ידיעת השפה ואותיותיה, הצריף בקרית חיים, ההתקדמות, רירי סילביה מנור מקבלת הכול באהבה, בהכרת תודה, מתמודדה עם הקשיים, כמו שעשתה תמיד, באופן מעורר הערצה, עולה לגדולה, עושה חיל כרופאת עיניים מצטיינת ואנושית, חולה נכנס אליה כמספר בתור ויוצא ממנה אדם שקיבל יחס אישי. כפי שהדגישה רירי סילביה מנור בראיון שנתנה לנילי ליבוביץ ברדיו קול הכינרת, כרופאה ידעה להיכנס לעורו של החולה כמו שכסופרת היא יודעת להיכנס לעורן של דמויותיה (ניתן לשמוע את הראיון המרגש בקישור הנמצא בפייסבוק של הספר, הקלידו: להתראות פליני – רומן מאת רירי סילביה מנור).

משום אילוצי החיים ברומניה הקומוניסטית, רירי סילביה מנור החליטה ללמוד רפואה בעוד שמגיל צעיר נמשכה במיוחד לאמנות וספרות, אך, במרוצת הזמן, כפילות כפויה זו הסתברה כמבורכת. חייה של הכותבת רצופים צירופי מקרים מפתיעים, שזורים בגורל מרתק של דמויות אחרות – כל זה מתואר בספרה, והמסכת הארוגה היטב הביאה אותה לעיסוק משמעותי גם בספרות. תחום המדע ותחום האמנות, שעל נקודות ההשקה ביניהם עומדת רירי סילביה מנור בספרה, מזינים את חייה בהרמוניה. בסופו של דבר, רופאת העיניים ידעה להפיק את המירב משני התחומים ויצאה נשכרת.

נקודות שיא מכוננות

בגילוי לב אמיץ ונחוץ חושפת רירי סילביה מנור בספרה "להתראות פליני" את חייה הפרטיים, נישואים, גירושים ומה שאחריהם, והדברים מרתקים, מרגשים, מלמדים, מתגמלים. הקורא הולך מהפתעה להפתעה, מסוחרר מכל צירופי המקרים, מההצטלבויות ומהפגישות, האקראיות והמתוכננות.

הספר בנוי סביב מספר נקודות שיא מכוננות שביניהן זריקת ספריה האהובים של רירי הילדה לפח הזבל של בניין מגוריה, עונש אכזרי ולא מידתי שהענישה אותה אם אטומה על איחור בהחזרת תמונה לבעלתה. נקודת שיא נוספת, לאחר שנים, קשורה גם היא לאישיותה האנוכית של האם. כשרירי מודיעה לה שהחליטה להתגרש, תגובתה של האם מצדיקה בהחלט את התפרצות הזעם של הבת.

שנה לאחר מכן, התפרצות בכי נוספת במכונית של אדם זר,  כמעט בן שישים, נראה מבוגר מגילו, שהרגיש שהחמיץ את חייו. "איך את מתמודדת עם כל כך הרבה הצלחה בחיים?" שאל את רירי והיא פתאום לא ראתה יותר את נקודות האור כי אם רק את הצללים, החורים השחורים. אך למחרת, בלונדון, כשנתקלה רירי במקרה בבניין תיאטרון שבו הוצג "השחף" של צ'כוב, זכתה במתנה שהקימה אותה על רגליה. צ'כוב תמיד היה שם בשבילה וגם פליני חש לסייע.

לתשומת לב הוצאת פרדס

לרירי סילביה מנור הגיעה עריכה מוקפדת ואיכותית של ספרה אך לא הוענק לה, לטעמי, שירות ראוי. הספר יוצא לשוק כיהלום גולמי למחצה, המלוטש רק בחלקו. שני השלישים הראשונים של הספר לא ערוכים כהלכה, השליש האמצעי במיוחד. לאן נעלמה העריכה? קריאת טיוטא פוגמת קשות בהנאה. השליש האחרון של הספר מפתיע מאוד משום השיפור הפתאומי בכתיבה אך בשורה הסופית, ההוצאה פרסמה מוצר בלתי מוגמר שרמתו אינה אחידה, וחבל.

לסיום

ספרה של רירי סילביה מנור, שפורסם ברומנית ובעברית, הפך ברומניה לרב מכר. גם בישראל הוא מעורר עניין רב, שפע תגובות וסקירות. ולא בכדי. מומלץ בחום לקרוא את האוטוביוגרפיה, לקחת דוגמה ולשאוב עידוד, לזכות ולהכיר את האדם מאחוריה, רירי סילביה מנור, אישה מעוררת השראה ופורצת דרך, אוהבת חיים ואדם, צעירה בת 85.

קריאת הספר היא חוויה אנושית מעצימה, הפורטת על הרמה הרגשית והשכלית כאחת, המעוררת מחשבות עמוקות על מובן החיים ועל אופן צליחתם הנכון, המוצלח, עונה על הסוגיה מהי באמת הצלחה. אוטוביוגרפיה שהיא מדריך לחיים טובים ואותנטיים: להיות מי שאנחנו באמת, "לחיות את עצמנו". במאבק על זכות בסיסית זו עמדה ועומדת רירי סילביה מנור בגבורה והקורא לומד מנסיונה.

ב-9 למרץ שנה זו, בגיל 85, הפסיקה פרופסור רירי סילביה מנור, בעל כורחה, את עבודתה כרופאת עיניים כדי לא לסכן את עצמה בזמנים אלה של מגיפה. בהצלחה רבה בספרים הבאים ועד מאה ועשרים!

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *