אלי סמית היא סופרת סקוטית, ילידת 1962, כתבה עד כה ארבעה קבצי סיפורים, אחד עשר רומנים, ארבעה מהם תורגמו (הוצאת ידיעות אחרונות, הוצאת בבל). רוב ספריה היו מועמדים ברשימה הסופית של פרס מאן בוקר אך לפחות זכו בפרסים מקומיים אחרים. הרומן האחרון שלה, סתיו (Autumn), 2016, הוא הראשון מבין ארבעה (כנראה על פי עונות השנה, כי הספר Winter, חורף, עומד לצאת לאור גם הוא) שעומדים לצאת לאור כסדרה. גם סתיו נכנס לרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר לשנת 2017.
Autumn, Ali Smith, Hamish Hamilton, 2016
צ'ארלס דיקנס
הרומן מתחיל בפרפראזה לאחד מהמשפטים הידועים בספרות העולמית: It was the worst times, it was the worst times (עמ' 3), שזה כמובן, מרפרר לספר של צ'ארלס דיקנס A Tale of Two Cities: It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity, it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair. המשך המשפט יובא גם הוא בעריכה שונה בהמשך הסיפור.
ספרו של דיקנס, בין שתי ערים, מתרחש בימים שלפני המהפכה הצרפתית בין לונדון לפריס. אלי סמית סיפרה בראיון עימה, שאת הרומן סתיו היא כתבה כארבעה חודשים לפני היפרדותה של בריטניה מהאיחוד האירופי – והיפרדות זו והחששות ממנה, כמו גם ההפגנות, מופיעים בספר. יש גם רפרור למקורותיהם של שתי הדמויות הראשיות: האחד, דניאל גלוק, בן המאה ואחת מלונדון, ואליזבת דמנד (Demand) שדניאל מסביר לה ששורשיה הם צרפתיים ומשמעות שמה הוא "של העולם", או "עבור העולם", "עבור האנשים". ספרו של דיקנס עוד יופיע במהלך הרומן, כמו גם רומנים קלאסיים אחרים.
על הספר
העלילה מתחילה בזמן לא ידוע, כשדניאל גלוק ישן במיטה ומחשבות חולפות בראשו: Thank you for having me, death. Please excuse me, must get back to it, life (עמ' 5) ובהמשך: He must be dead, he is surely dead, because his body looks different from the last time he looked down at it, it looks better, it looks rather good as bodies go … But pure joy! He’d forgotten what it feels like, to feel (עמ' 6-7). כלומר, דניאל חולם.
מיד לאחר מכן, בפרק הבא, הסיפור חוזר לשגרה היומיומית – שבה כולם מוגדרים על ידי מספרים וקטגוריות, אל אליזבט דמנד בת ה 32, מרצה להיסטוריה של האמנות: It is a Wednesday, just past midsummer. Elisabeth Demand – 32 years old, no-fixed-hours casual contract junior lecturer at a university in London, living the dream, her mother says, and she is, if the dream means having no job security and almost everything being too expensive to do … has gone to the main Post Office in the town nearest the village her mother now lives in. אליזבת ממתינה בתור ארוך בבית הדואר כדי לחדש את הדרכון שלה, ותוך כדי היא קוראת, די בהתרסה, את ספרו של האקסלי עולם חדש מופלא (ספר שביקר את הקפיטליזם, את הריכוזיות, את הניסיון לשלוט שליטה מלאה בחיי האזרח), היא מצטט מתוכו את המשפט הידוע: “COMMUNITY, IDENTITY, STABILITY”. בראש הדרכון יש סימון EU, סימן של האיחוד האירופאי. בקשתה לחידוש הדרכון נדחית על ידי הפקיד בדואר מכיוון שהראש שלה לא בגודל הנכון ולא עומד בדרישות התקן. מאוכזבת וכועסת היא הולכת לבקר את דניאל גלוק, והקורא מגלה שהם היו חברים קרובים מאז שאליזבת ילדה. דניאל מבלה את ימיו בשינה עמוקה the increased sleep period שקורית כש when people are close to death.
פאולין בוטי
הפרקים הבאים נעים בין פלאשבקים של אליזבת לעבר לבין שגרת היומיום, וכך אנו מגלים כיצד אליזבת ודניאל הכירו בשנת 1993 כשאליזבת בת שמונה. באותו הזמן לדניאל יש אוסף של arty art ובעיקר של אמנית הפופ ארט פאולין בוטי (שמתה בגיל 28).
בוטי סרבה להיכנע לקונבנציות חד גוניות לגבי מה נשים צריכות לעשות באמנות. בוטי נחשבת למייסדת תנועת הפופ ארט בבריטניה. גם אליזבת כילדה נהגה להתעלם מבקשתה של אימה להתרחק מדניאל Ignored. Lost. Rediscovered years later. Then ignored. Lost. Rediscovered again years later. Then ignored. Lost. Rediscovered ad infinitum. פאולין בוטי נהגה לצייר גם את כריסטין קילר (Keeler) דוגמנית ידועה שהרומנים שלה איימו על הביטחון הלאומי ומוקדשים לה עמודים נכבדים גם בספר.
תמיד לקרוא
דבר נוסף שאליזבת לומדת מדניאל הוא תמיד לקרוא ספר. ביום הראשון שהם נפגשים הוא שואל אותה איזה ספר את קוראת, וכשהיא עונה לו שהיא לא קוראת דבר, הוא עונה לה, שתמיד להיות במצב של משהו לקרוא, גם אם אין לך ספר ממשי ביד:“‘Always be reading something,’ he said. ‘Even when we’re not physically reading. How else will we read the world? Think of it as a constant.’ ‘A constant what?’ Elisabeth said. ‘A constant constancy,’ Daniel said.”
עוד ספרים שמוזכרים ברומן: מטמורפוזות של אובידיוס וגם ספרו של באלזאק La Peau De Chagrin. הכל קשור אחד לשני. מטמורפוזות מדבר על שינויים שאנשים עוברים, ובאלזאק – תרגום שמו של הספר הוא: עור האבל, וזה מרפרר לזמן הלימינאלי, הלימבו, שנמצא בו דניאל גלוק.
כך, הרומן סתיו נע בין זכרונותיה של אליזבת להיכרותה הפורה עם דניאל, בין דמיונו של דניאל השוכב על ערש דווי לבין השגרה של אליזבת בבית הדואר, עד שהיא מחליטה עבור הפקידים ומבקשת לשלוח את הדרכון כמות שהוא, ואכן היא מקבלת דרכון חדש. עבר, הווה ואיזשהו זמן לימינאלי, חוסר-זמן, לימבו שנמצא בין שניהם. ללא ספק סתיו כמשל לעגמומיות שהוא מביא איתו, האבלות והעצבות, סיומו של קיץ והתחלתו של החורף.
הרומן סתיו מתחיל סדרה של ספרים העוסקים בעונות השנה. עונות השנה מסמלות את מעגליות החיים, את מקצב החיים, ו"איך שהזמן עף" – דימוי שאפילו דניאל ידגים לאליזבת בת האחת עשרה, כשהם הולכים בטיילת והוא מעיף את השעון אל מעבר לגשר ישר לים. עונות השנה, הסימבוליות שלהן כמעגל החיים הופכים להיות הדמות הראשית הן ברומן, וכנראה הן בסדרת הרומנים שאלי סמית עומדת לפרסם. הרומן מספר את סיפורו של הזמן, בין ארבע עונות (כפרפראזה לבין שתי ערים). למעשה סדרת הרומנים מתארת את בריטניה לאחר ה Brexit = בריטניה+אקזיט. לאחר היציאה מהאיחוד האירופאי