הקריאה בספרו של טא-נהסי קואטס בין העולם וביני דורשת חשיבה רציונלית מעמיקה אך גם מכאיבה את הנפש. טוב עשו הוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה קטנה וחשובה – אדום דק, שתרגמו את הספר החשוב הזה. הספר בין העולם וביני חשוב מכמה בחינות: ראשית, הוא ממלא ואקום אידיאולוגי הגותי לגבי האדם השחור והגוף השחור ומקומו בתרבות ובחברה. שנית, הוא מנכיח את קיומו של קולוניאליזם בעולם פוסט קולוניאליזם, ובכך את בעיית הגזע והגזענות שלא נעלמת ואולי אף מתרחבת. שלישית, הוא חוזר לבעיית הגוף השחור של פרנץ פאנון. ובכך ההכרה כי הגוף האנושי אינו רק נתון ביולוגי אלא גם תוצר חברתי-תרבותי והיסטורי. רביעית, הוא מעלה בעיה מורכבת יותר: היכולת של הורה שחור להגן על בנו (השחור). כשאתם קוראים את הספר הזה, נסו לקרוא אותו בעיניים של "שחור", "מזרחי", "פלשתיני" או אפילו בעיני אישה.
את הספר תרגמה בשום שכל, זהר אלמקייס, שלקחה לעצמה לא רק את עבודת התרגום, אלא גם את עבודת הביאור, ופתיחה נהדרת של "לפני הספר". כל תרגום נוסף של טא-נהסי קואטס – הרי זה מבורך.
בין העולם וביני, טא-נהסי קואטס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. תרגום: זהר אלמקייס
Between the World and Me, Ta-Nehisi Coates, Spiegel & Grau , 2015
טא-נהסי קואטס, יליד 1975, הוא כתב במגזין האמריקאי The Atlantic, הספר בין העולם וביני, הוא ספרו השני, שיצא לאור באנגלית בשנת 2015, זכה בפרס הספר הלאומי של ארצות הברית. קואטס נולד בבולטימור, חי בניו יורק.
גזענות
אין לי כוונה להיכנס במקום זה לדיון אודות תולדות הגזע או הגזענות. למותר לציין שזהו מושג שתכליתו לסווג ולחלק. ובקצרה: התיאוריות המוקדמות אודות החלוקה האנושית התבססו על חלוקה על פי צבע עור. בתחילת שנות העשרים המושג הפך כמשקף תהליך היסטורי של הבניה חברתית. הבחנות אלו הובילו לאבחנות בין תרבות אחת לאחרת, בין תרבות "לבנה" לאחרת, בין לבן לשחור, בין בריא לחולה. אלו הובילו לתהליכי הגזעה – ייצוג והגדרה של האחר לפי קטגוריות גזעיות, ובכך גם לליבוי הפחד מפני הגוף השחור שמהווה סימון גבולות מוסריים לא רק בין פרטים אלא גם בין קבוצות. פרופ' יהודה שנהב הגדיר גזענות: ייחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה, על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפסות תכונות אלו כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה. (כאן)
פרנץ פאנון
פרנץ פאנון צרף בין גזענות, קולוניאליזם, והגזעה בכפייה של הגוף השחור. בספרו עור שחור מסכות לבנות מעמיק פאנון בבעיית הקולוניאליזם ובעיית יחסו של האדם הלבן כלפי האדם השחור, שהיא בעיה דיאלקטית. בין האדם הלבן לאדם השחור מתקיימת מערכת יחסים של כוח, דיכוי, כיבוש, יחס של אדם מתורבת מול אדם נחשל. כל זה נקבע על ידי המבט של האדם הלבן כאדם עליון ושאינו יכול לראות את האדם השחור כשווה לו. פאנון, כמו גם טא-נהסי קואטס, בספרו בין העולם וביני, טוענים שהאדם הלבן לא שונה מהאדם השחור שאבותיו היו עבדים, גם האדם הלבן היה פעם אריס, וכמו שברי סחורף שר: "כולנו עבדים" (עבדים). השחור תמיד נתפס כפרא ומכוער. ההגדרה של השחור נובעת מההגדרה של הלבן ולכן הוא תמיד יהיה נחות ו"אחר". כמו פאנון, גם טא-נהסי לא מוצא פתרון ממשי לבעיה, אלא קורא לבנו להבין את המורשת שלו, להיות גאה בכך שהוא נצר לעבדים, ושהוא מצטער שאינו יכול להגן עליו.
אבל אני מקדימה את הבאות.
על הספר
הספר, בין העולם וביני, כתוב כמכתב ארוך לבנו בן החמש עשרה של קואטס. מבנה זה מאמץ את מבנה ספרו של ג'יימס בולדווין The Fire Next Time (1963), שאותו הוא מקדיש לאחיינו. טא-נהסי מסביר את כתיבת הספר בעמ' 18: "… ואתה יודע עכשיו, אם לא ידעת כבר, שלמשטרה בארץ שלך הוענקה הסמכות להרוס את הגוף שלך … והרס הוא רק ההתגלמות העליונה של ריבונות הכוללת זכויות יתר כמו חיפוש גופני, מעצרים, הכאות והשפלות. כל זה משותף לאנשים שחורים. וכל זה לא חדש לאנשים שחורים. איש אינו נושא באחריות". את שמו של בנו הקורא יודע רק בסופו של החלק הראשון – סאמורי. שמו הוא על שם סאמורי טורה שנאבק בקולוניאליסטיים הצרפתיים על הזכות לגופו השחור (עמ' 69). הספר בין העולם וביני מחולק לשלושה חלקים (אם תרצו, השילוש המקודש): החלק הראשון עוסק בחוויותיו של טא-נהסי קואטס כאיש צעיר, השני אחרי הולדת בנו, והשלישי במהלך פגישה עם מייבל ג'ונס, אימו של חברו הטוב, פרינס ג'ונס, שנרצח על ידי שוטר ללא עדי ראייה ובלי סיבה נראית לעין. שמו של הספר מבהיר את הנושאים שעליו רוצה לכתוב קואטס: גוף ומרחב, הגוף השחור במרחב, היחס של הגוף השחור במרחב האמריקאי.
קואטס מרגיש שהקידמה של אמריקה הלבנה, או אותם אמריקאים שמאמינים שהם לבנים, מיוסדת על ביזה ואלימות (עמ' 15), ההיסטוריה האמריקאית מנעה את הזכות להבטיח את שלומו של הגוף השחור. זאת ועוד, אירופה "הפגירה" את אפריקה (עמ' 52). יתרה מכך, למשטרה בארץ הזו הוענקה הסמכות להרוס את הגוף שלך. המשטרה בחסות הממשל מנשלים את האדם השחור מגופו. כאיש צעיר "תרגלתי את תרבות הרחובות, תרבות שעסוקה בראש ובראשונה באבטחת הגוף" (עמ' 31), כי אם לא הבנת את הרחוב סימן שויתרת על הגוף שלך עכשיו, אבל אם לא הבנת את בית הספר, ויתרת על עתידו של הגוף. מקצועות כמו אלגברה, ביולוגיה ואנגלית לא היו מקצועות אלא הזדמות למשמע את הגוף. חוץ ממרטין לותר קינג, ג'יימס בולדווין, ריצ'רד רייט ועוד ועוד שטא-נהסי קואטס מזכיר אותם בלי סוף, הוא מאמין לדבריו של מלקולם אקס ובעיקר את הטענה שאם אתה שחור – סימן שנולדת בכלא (עמ' 41). הכלא של הגוף השחור.
כשטא-נהסי קואטס מגיע להווארד הוא מתייחס אליה כאל "מכה" (Mecca) כי "החתירה לידע הייתה חופש" (עמ' 53). שם הוא מקבל שיעור שהגוף השחור הוא לא נאצל כי גם השחורים סחרו בבני אדם, או אפילו לבנים שלעגו ללבנים אחרים (האמריקאים שיצרו פרוטרטים של אירים כיצורים רעבתנים, תאוותניים וקופים, עמ' 59). שם הוא גם מכיר את מי שתהיה אימו של בנו וממנה למד ש"לא כולם נשדדים מהגוף שלהם באותה מידה, שגופם של נשים מועד לביזה באופנים שלעולם לא אבין באמת. היא הייתה מהבחורות השחורות שאמרו להן בילדותן שכדאי להן להיות חכמות כי המראה שלהן לא יציל אותן" (עמ' 67).
סאמורי
בחלק הבא, נולד סאמורי. קואטס מסביר לבנו שאנשים שחורים אוהבים את הילדים שלהם באובססיביות מסויימת, מכיוון שהילדים השחורים נמצאים בסכנת הכחדה מהרגע שהם נולדים (עמ' 81). הוא מספר לבנו על השחורים שנרצחים על לא עוול בכפם, בלי מציאת גורם ממשי, אותם שוטרים שרוצחים אותם מקסימום יורדים בדרגה אבל אחר כך הם חוזרים לשירות אבל גם לסורם. הוא ממשיך ומתאר אירועים שקרו בשנות השמונים, התשעים והאלפיים – ולא בשנות השישים. זה קורה כאן ועכשיו – ובחסות החוק: בשבילנו דרום מנהטן היתה תמיד גראונד זירו, שם העמידו את הגופים שלנו למכירה (עמ' 84). חיים שחורים הם זולים, אבל באמריקה גופים שחורים הם משאב טבעי בעל ערך שאין דומה לו (עמ' 120). מול כתיבה פואטית כזו הקורא לא יכול להישאר אדיש.
בחלק השלישי, כאמור, טא-נהסי קואטס נוסע לבקר את אימו של פרינס ג'ונס, מייבלי, שנרצח על ידי שוטר כיוון שטען שהוא ניסה לדרוס אותו באמצעות הג'יפ בו נהג. את החלק הזה הוא מסיים בהצהרה טרגית שמבהירה שאין פתרון ממשי לנעשה, מה שהוא ראה בעבר עדיין קיים: "אותם גטאות שראית בשיקגו קודם לכן, אותם גטאות שאימי גדלה בהם, שאבי גדל בהם … הרגשתי את הפחד הישן (עמ' 136).
יש פתרון?
מכיוון שאין לקואטס פתרון ממשי הוא מבקש מבנו: אתה חייב להשלים עם הכאוס, אבל אסור לך לשקר. אסור לך לשכוח כמה הם לקחו מאיתנו ואיך הם הפכו את הגופים שלנו לסוכר, לטבק, לכותנה ולזהב (עמ' 72) זה מה שאני רוצה שתדע: באמריקה, להרוס את הגוף השחור זו מסורת – זו מורשת (עמ' 98).
עקרון אי ההתנגדות לרוע
מול הצהרות פאסיביות כאלו, קבלה של נישול הגוף במרחב, ההפרדה הזו שבין העולם ל"ביני", לזכור ולא לשכוח – אני תוהה מהי מטרתו של של קואטס. אז נזכרתי שקואטס מזכיר לא פעם את הסופר טולסטוי. ולא בכדי, כיוון שטולסטוי הציג את אי ההתנגדות לרוע. וזה מה שכתב שמעון לב:
התזה המרכזית בספרו של טולסטוי שיצא ב-1893 הוא הכישלון של הנצרות ליישם את "חוק אי ההתנגדות לרוע על ידי אלימות", במיוחד במה שנוגע למלחמות ואלימות המדינה כנגד הפרט. כשלון זה מוביל לצביעות שבהצדקת מלחמות בשם הנצרות ובשמו של ישו. עקרון זה הוביל את טולסטוי לשלילה מוחלטת של כל מוסדות השלטון, הצבא והפוליטיקה המפעילים כוח ואלימות על האזרח מעצם היותם קיימים. טולסטוי קרא לסירוב מוחלט לקחת חלק בפוליטיקה ובמוסדות השלטון וטען שלאדם הרוצה להיות חופשי יש רק ברירה אחת: החלטה אישית של אחיזה באמת, שכן זהו הדבר היחידי עליו יש לאדם שליטה מלאה ומאפשר לו להיות חופשי. כל השאר הוא מעבר לשליטת האדם ובהכרח גורם להפעלת אלימות כלפי הזולת. דבר זה הוביל ליצירתן של "קהילות טולסטויאיניות" ברחבי העולם שאחד מגלגולם הרחוק היה הקיבוץ הארץ ישראלי (כאן)
עקרון אי ההתנגדות לרוע קובע שאם נניח אדם מתכוון לגנוב, אל תעצור אותו, תן לו לגנוב. אחר כך הוא יחוש חרטה ואשמה על מה שעשה.
אז גם אם בצעירותו טא-נהסי קואטס מעריץ את מלקולם אקס, שבצעירותו טען להתנגדות תוך אלימות, בהתבגרותו הוא חוזר לטולסטוי (גם מלקולם אקס בהתבגרותו הניח את האלימות), זה שהתנגד ללימודיו ב"מכה" שלו והצר שאין לשחורים "טולסטוי" משלהם, וקובע שהפסיביות שלו, של בנו, האמת ולא השקר יובילו אותו ואת בנו להיות אדם טוב יותר מהאדם הלבן.
