התחלתי לקרוא את השתאות (Bewilderment בשפת המקור), אבל ריבוי המונחים המדעיים הקשה עליי ועברתי לקרוא את הספר בעברית. את ריצ'רד פאוארס הכרתי ביוצר ההדים הנפלא, והצטערתי שלא את כל ספריו מתרגמים לעברית. למרות שהוא לא פופולרי ולא קל לקרוא את ספריו, פאוארס נחשב איכותי בחומריו.
גם בספרו השני המתורגם לעברית (אך ה 13 בשפת המקור, אנגלית), חוקר פאוארס השפעות של המדע המודרני, בודק את יחסי הסביבה מול שימור הטבע, משבר זהות, חקר המוח וטכנולוגיה. בהשתאות מתווספים גם חינוך, הנזק שהאדם גורם לכוכב הלכת שלו, איכות סביבה, דמוקרטיה וליברליזם, ביוטכנולוגיה, אסטרוביולוגיה ואיך לא – בינה מלאכותית.
הספר השתאות נכנס לרשימה הקצרה של בוקר לשנת 2022.
היה קשה למצוא חושך טוב כל כך, וכמות כה נדיבה של חושך במקום אחד מילאה את השמים באור
תיאו
העלילה מסופרת מנקודת מבטו של תיאו, אסטרוביולוג שמחפש סימני חיים ביקומים מקבילים, באמצעות אטמוספרות. האטמוספרות הן חלק מתהליכי חיים, וגילוי תערובות הגזים בפלנטות אחרות יכול לגלות לנו אם הפלנטה חיה. תיאו טוען שבני האדם משוועים לחברה ולכן מחפשים חיים מחוץ לכדור הארץ. הטענה הזו תתמוסס בהמשך, כשנבין שתיאו מפקפק בבני האדם.
מוטו העבודה של תיאו הוא השערת גן החיות שעונה לפרדוקס של פרמי. הפרדוקס של פרמי מבוסס על השאלה ששאל הפיזיקאי אנריקו פרמי: אם אכן ישנם חיים תבוניים ביקום, אז היכן הם? והשערת גן החיות, המבוססת על השערתו של ג'ון בול גורסת, כי יש חיים תבוניים בסביבה, פשוט אנחנו לא מבחינים בהם כי אין לנו את היכולת (ההסבר שלו מבוסס על דימוי הנמלה: נמלה קטנה המהלכת בנתיב הנמלים, לצידה צועד בן אדם. האם הנמלה תהיה מודעת לקיומו של האדם? סביר להניח שלא, כיוון שעולמה צר ויכולת האבחנה שלה מוגבלת).
כשתיאו היה שקוע בעצמו והסתגר מפני העולם הכיר את אישתו לעתיד, אליסיה (אלי). אלי עסקה בשימור הטבע מבחינה חוקית-משפטית. היא נהרגה במהלך עבודתה.
לתיאו ואליסיה בן, רובין (על שם הציפור שהיא אוהבת), שהיה בן 7 במותה, כואב את מותה וממותו של הכלב שמת אחריה בעקבות בלבול. תיאו אוהב את בנו בעוצמה בלתי מתפשרת, אהבה מכמירת לב.
רובין
רובין, בן 9, ילד עצוב, מיוחד, מאתגר – אולי על הספקטרום (השערות אינסופיות של תסמונות), מסוכסך עם העולם, כנות חשובה לו מאוד. אביו, תיאו, שאוהב אותו בעוצמה מסרב למשטר התרופות, שנדרש על ידי השלטונות: "הוא בן תשע! המוח שלו עדיין מתפתח".
החיים הם דבר שצריך להפסיק לתקן
(עמ' 13)
רובין הוא גם ילד רגיש לסביבה שלו ובעיקר לחיות. הוא אינו יכול לסבול חיות סגורות בגן חיות, או תצוגה מלאכותית שלהם
פעם הם היו בכל מקום … לפני שהגענו אליהם. אנחנו השתלטנו על הכל! מגיע לנו להיות לבד
(עמ' 48)
המשפחה היא הרביבורית (אוכלי צמחרים) והמוטו שלהם הוא
מי יתן וכל היצורים החיים יהיו חופשיים מסבל מיותר
אין הרבה שילד בן תשע יכול לעשות, אבל רובין שואב השראה מצפייה בקטעי יוטיוב של אינגר אלדר – גרטה תונברג של הרומן הזה, הרואה ב"אוטיזם שלה את הנכס המיוחד שלה". הוא מצייר תמונות של בעלי חיים בסכנת הכחדה, בתקווה למכור אותם ולתרום את הכסף למטרות סביבתיות. הוא עומד מחוץ לקונגרס עם שלט שאומר "עזרו לי אני מת".
ככל שהתנהגותו של רובין הופכת לא יציבה וזועמת יותר ויותר, תיאו מרגיש שהוא חייב לעשות משהו.
משבר זהות, חינוך ודמוקרטיה
רובין למד בבית ספר רגיל, אבל לא תמיד הצליח להשתלב. כשרובין התנהג באלימות, מנהלת בית הספר איימה לפתוח בחקירה נגד האב אם לא ייתן סמים פסיכואקטיביים לילד. אבל תיאו, כאמור, מתנהג לכך בתוקף. לבסוף הוא מחליט לרשום את רובין לתוכנית לשינוי התנהגותי, תוכנית שמטפלת דרך נוירופידבק מבוסס פענוח. זה כמו ביופידבק אבל בתוספת דימות של פעולות עצביות שמאפשר פידבק בזמן אמת, בעזרת בינה מלאכותית. אלי, אימו של רובין, התנסתה בעבר בתוכנית הזו, והרישומים שלה נשמרו, כך הילד יכול להתחבר אל אימו ולהבין אותה ואת העולם.
הניסוי מצליח ורובין מצליח להשיג שליטה עצמית והישגים בלימודים, אבל מצד שני הוא מפתח דימיון שיש לו צוות של חברים בתוך הראש. בתוך כך, תיאו מוציא את רובין מתוכנית הלימודים הרשמית ומלמד אותו באמצעות חינוך ביתי. הוא גם מאפשר לרובין להאזין לחדשות, ורובין מאשר שזה חינוך לאזרחות טובה.
הריפוי באמצעות הנוירופידבק נעצר מסיבות פוליטיות ורובין נסוג. גם תיאו וגם רובין חשדניים כלפי בני האנוש כאשר הם נחשפים לתקשורת, למושג המשפיענים, שיתופים במדיה ומבינים מהי אופנה חולפת. הכל בחסות הליברליזם והדמוקרטיה. כשרובין מתבונן באנשים פניו ממחישים פליאה מה היא, ושואל את אביו
אתה חושב שיש חוצנים שמצאו שיטה טובה יותר מדמוקרטיה ?
עמ' 258
החינוך הביתי חייב להיות צמוד למערכת הממשלתית ומדי פעם עובדים סוציאליים ושירותי הרווחה מגיעים לבדוק שהכל מתנהל תקין אצל תיאו ורובין. תיאו לא אוהב את הרעיון הזה ומגיב
לרובין יש תיק פתוח במערכת, ועינה של המערכת פקוחה עליי
עמ' 294
הספר כמעט מסתיים בטרגדיה, אבל הבינה המלאכותית משאירה פתח לאופטימיות. אבל גם לה יש גבולות.
פרחים לאלג'רנון
במובנים רבים הסיפור מרפרר ואולי אף משחזר את רומן המדע הבדיוני הקלאסי של דניאל קיז, Flowers For Algernon (1966), שבו טכנולוגיה ניסיונית משפרת את היכולת המנטלית של עכבר ואחר כך של איש בעל מנת משכל נמוכה. בתחילה ישנה התקדמות, אך מיד לאחריה ישנה התדרדרות.
בגדול, פרחים לאלג'רנון מציג את הפער בין יכולות שכליות לבין בידוד, ומציב מראה בפני החברה – כיצד מתקבל השונה? והאם השונה הוא באמת שונה ולא החברה עצמה ? האם השונה הוא שונה כי מוגבל שכלית או שהוא גאון ?
הילד לומד אושר מהו מאימו המתה, תיאו אומר. מי שמכיר את סיפורו של דניאל קיז יכול להבין לאן הולך גם הבלבול (של רובין שלפני הטיפול ורובין שלאחרי הטיפול) בסיפור השתאות של פאוארס.
השתאות, בלבול ולימינליות
מצבי הרוח של רובין מוצגים ברגישות יוצאת דופן, והאהבה בין האב לבנו היא ברורה, אמיתית ומרטיטה את הלב. יש ביניהם סנכרון מופלא ודאגה הדדית אינסופית עד הסוף הטרגי.
למילה Bewilderment (שמו של הספר במקור) באנגלית יש מספר משמעויות: פליאה, השתאות וגם בלבול. יכול להיות שהלימינלאיות שבה מצוי רובין גורם לו לבלבול עמוק ולכן הסוף הטרגי: הבלבול בין התקפי הזעם ודיסוציאליזציה לבין הרוגע, השלווה, הריכוז, ההישגים בלימודים והרצון לעשות משהו עבור החיים על כדור הארץ; אולי זהו הגבול הלימינלי שבין הילדות לנערות שגורם לבלבול, בין השממה העצומה של הילדות לבין בניית העולם במוחו העשיר של רובין.
הפליאה מתבטאת כמובן בעירנותו של הילד לעולם ולסביבה שלו, להיותו אזרח העולם וליכולת שלו לתרום, לפליאה וההשתאות של האב תיאו בבנו החכם ושלנו, הקוראים – מרובין, מהקשר הסימביוטי בינו לבין האב, מהיכולות והרצונות של רובין ואיך העולם יכול להיהרס בהינף יד.
השתאות
השתאות הוא סיפור על מה שקריסה אקולוגית יכול לעשות למצב נפשי של ילד, וכיצד החרדה של הילד הזה עשויה לשנות את חייו של הורה נואש.
בין פרק לפרק ישנם תתי פרקים קטנים של סימולציות של חיים על כוכבי לכת חוץ שמשיים.
לעיתים הרגשתי שאני קוראת רומן טרגי, לעיתים רומן אקולוגי, לעיתים מדע בדיוני ולעיתים עתיד דיסטופי: הטרגיות הידועה מראש, הטבע המתואר ברגישות וקריסתו, טכנולוגיה מבוססת נוירופידבק מפענח, AI, דמוקרטיה מתפרקת ומיליציות פרטיות חמושות מסיירות אחר פולשים זרים לא מוגדרים; הרומן מתאר עולם שבו הנשיא שולח ציוצים היישר לטלפונים הסלולריים לפני שהוא מבטל את תוצאות הבחירות הלאומית, מתאר מצב שבו לקרוא לנשיא "חיפושית זבל" היא עבירה של מאסר; רומן המתאר מזג אוויר מוזר שבאופן שגרתית עלול לשבש נסיעה שגרתית, שריפות יער פוקדות תדיר את היבשת. יש מצב שאנחנו כבר שם!
ריצ'רד פאוארס משרטט דיוקן חריף ודיסטופי של מדינה המאבדת את דרכה. אבל יש לו מסר לעתיד לבוא: הרומן מתעב ממשלה לוחמנית, אנטי-מדעית, "מלאה בפוליטיקאים שנראו כמו אמריקה של אתמול", וחוסר תשומת לב נרחב לגבי הסכנות מעשה ידי אדם העומדות בפני הציוויליזציה שלנו.
האמת היא שרק מי שמצליח לסיים את ספריו של ריצ'רד פאוארס עד הסוף מצליח להנות באמת ולהבין את גודלו ועוצמתו של הספר והסופר.
מילה טובה לתשומת הלב המדוייקת של תרגום משובח של שירי שפירא.
מה גדול יותר, החלל החיצון או החלל הפנימי ?
