דוניא הוא רומן פוליטי וחברתי שהוא לא נוח לקריאה. לא נוח כיוון שהוא מכיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אך בעיקר מכיוון שהוא אגרוף בבטן של ישראל, של מלחמת יום העצמאות (של ישראל, הנכבה של הפלסטינים), של התהום שנפערה בחיי הערבים עם הכיבוש וגירושם מחיי השגרה הנוחה ומלאת החיים.
דוניא / עודה בשאראת, הוצאת עם עובד, 2019. תרגום: מיכל סלע
בית הקפה שלנו, או קושתומור (Qushtumur) בערבית, הוא הרומן האחרון שכתב חתן פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז. זהו גם התרגום האחרון של ששון סומך לפני מותו (ועידן בריר שיבד"ל).
הספר פורסם לראשונה בשנת 1988, וכמו כל ספריו של מחפוז הוא עשה גלים, כיוון שהרומאנים של מחפוז הם למעשה ביקורת פוליטית, מדינית, חברתית וכלכלית.
בית הקפה שלנו, נגיב מחפוז, מחברות לספרות, 2019. תרגום: ששון סומך ועידן בריר
ספרו החדש של יוסי סוכרי, אמזלג, הוא לא רומן במובן הטהרני שלו. אמזלג הוא מסה. מסה על זהות, זרות, על מקומו של הגבר המזרחי במרחב הישראלי ומעל הכל – זוהי מסה מבית מדרשו של אלבר קאמי: אקזיסטנציאליזם (אולי פוסט מודרני) שמעוגן בהטרוטופיה. ההטרוטופיה, מושג שטבע פוקו בספרו המילים והדברים, לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, לשלילת כוחו ולעיתים גם זהותו.
זוהי מסה פילוסופית מבריקה, יצירה בשלה ובוגרת של סופר שהוא בעצם פילוסוף. אמזלג הוא מסוג הספרים שחיכיתי לקרוא בעברית ובישראל.
אמזלג, יוסי סוכרי, עם עובד, 2019
בשנת 1988 פורסמה הביוגרפיה הראשונה על וירג'יניה וולף, על ידי האחיין שלה, קוונטין בל. זו ביוגרפיה המתארת לפרטי פרטים את חייה של וירג'יניה וולף, אישה מהפכנית שהתוותה לסופרות רבות את דרכי כתיבתן במאה העשרים. פורסמו גם פרקי יומן של האישה החשובה הזו, אבל לפנינו ביוגרפיה מסוג אחר: רומן ביוגרפי, שנכתב על ידי העורכת והיוצרת דבורה נגבי.
וירג'יניה, דבורה נגבי, עם עובד, 2019
דידיה אריבון הוא סופר, פילוסוף והיסטוריון של צרפת. שיבה לריימס הוא ספרו האוטוביוגרפי כבן למשפחה ענייה וכיצד הצליח להתקבל בחוגי האינטלקטואליים בפאריז, מחוז חלומותיו. על גב הספר נכתב שכשהוא יצא לאור בשנת 2009 הוא הוגדר "אירוע" בעולם הספרות, ואני יכולה להבין את הסיבה. או הסיבות.
את הספר הזה אפשר לקרוא מתוך פרספקטיבה של פייר בורדייה, הסוציולוג, שכפי הנראה מאוד השפיע על אריבון בשילוב תורת המרחב והשפעות מרקסיסטיות ויחסי הכוח במרחב (פוקו, מרקס). אפשר לנתח כל קטע, כל פסקה, כל משפט, תחת משקפיים אלו, ובכך הספר מורכב מאוד. הוא כתוב באופן מאוד רציונלי, ולכן המקטעים הרגשיים מועצמים.
וכן, זהו ספר חשוב, כי מעולם לא קראתי ספר אוטוביוגרפי כל כך סוציולוגי, כי הוא מרגש, ברציונליות שלו, כי הוא עוסק בניעות במרחב, ניעות מעמדית, ניעות מגדרית ובעיקר על הבושה.
שיבה לריימס / דידיה אריבון, הוצאת עם עובד, 2019. תרגום: מיכל בן נפתלי
קריאה בשניים או שלושה מספריו של סופר מסויים (במקרה זה של דומניקו סטרנונה) מחייבת קריאה השוואתית, למצוא מכנים משותפים או הבדלים שמעידים על קורפוס הכתיבה של אותו סופר.
הקריאה בספריו של סטרנונה הבהירה לי שני דברים עיקריים: את הניעות במרחבים שמרכזם נאפולי וההשוואה המתבקשת לנאפולי אחרת, זו של אלנה פרנטה
שרוכים, דומינקו סטרנונה, הוצאת כתר, 2018. תרגום: יעל קריצ'וק
תעלול, דומניקו סטרנונה, הוצאת כתר, 2019, תרגום: שירלי פינצי לב
אחלאם מסתע'אנמי היא סופרת ממוצא אלג'יראי, ילידת 1953. היא הסופרת הראשונה שפרסמה בשפה הערבית בארצה לאחר השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי.
זהו שיר הלל לקונסטנטין, לאלג'יר, שיר פרוזאי, או פרוזה פואטית. לא האמנתי שמישהו/י יצליח לכתוב את העיר שלו, את זיכרון גופה, את זיכרון אהבתו, באופן שאורחאן פאמוק עשה זאת לעיר איסטנבול (מוזיאון התמימות, סתירות בתוך ראשי – טרם תורגם). פואטיקה של מרחב וזיכרון, של הגירה, של שחרור ואהבה, שיר שאחרי שמניחים אותו מהידיים, נושמים לרווחה את כל הכאב, המועקה והיופי.
זיכרון הגוף, אחלאם מסתע'אנמי, הוצאת מכתוב, 2019. תרגום: מיכל סלע, אחרית דבר: אורית ואקנין-יקותיאלי
אן ברידג' הוא פסבדונים Mary Ann Dolling Sanders, או Lady O'Malley, שידועה גם בשם Cottie Sanders. היא נולדה בספטמבר 1889 והלכה לעולמה ב 1974, כתבה עשרים ושש נובלות, שמבוססים על חייה במדינות שונות כאשת דיפלומט. בשנת 1919 ליידי או'מאלי ובעלה עברו לכפר בשם ברידג' אנד בעקבות מזימה שבעלה היה חשוד בה, ומאוחר יותר השתמשה בשם כשם הפסבדונים שלה. אגב, שמו של בעלה נוקה.
ליידי או'מאלי מתוארת במחקרים כאישה חזקה פיזית, כמי שדוברת שש שפות לפחות וספריה הם ערבוב של היסטוריה, רומנטיקה, אך מעל הכל אבחנה עמוקה של חיי אדם, סימפטיה והבנה של הדילמה האנושית. היא זכתה לפרסים רבים בעקבות ספריה.
אביב באיליריה, יצא לאור ב 1935, הוא ספק נובלה ספק מסע אישי ספק מסע תיירותי בעקבות ליידי גרייס קילמייקל. מה שבטוח שבעיניי, הוא ספר פמיניסטי חשוב הרבה יותר מהסיפור השטחי שלכאורה כותבת עליו אן ברידג'.
אביב באיליריה / אן ברידג', ידיעות אחרונות, 2017. תרגום: רנה ורבין
הספר, הנערה בציור, מצטרף לשורה של ספרים שנכתבו בעקבות ציורים, כמו: אי סבירות האהבה / האנה רוטשילד, הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית, החוחית / דונה טארט, נערה עם עגיל פנינה / טרייסי שבלייה, כשניפגש שנית / כריסטין הרמל, צבעים נמלטים / ליסה בר, האישה ששמעה צבעים / קלי ג'ונס ועוד..
כריכת הספר מתהדרת בציורו המפורסם של אנדרו וואיט', עולמה של כריסטינה (Christina's World), ציורו המפורסם ביותר משנת 1948, המוצג ב MOMA. בקידמת הציור נערה בשמלה ורודה מרימה עצמה אך בקושי ומביטה אל בית בקצהו המרוחק של הציור. הצופה חש במוגבלותה של הנערה: משהו בחצי-ישיבה וההתכווננות שלה אל הבית מטריד את הצופה ומעורר את סקרנותו. ברור שהנערה בציור היא המרכז וכל השאלות נסבות אל אותה נערה: מי היא אותה נערה? למה היא לבד? מה קרה לה? למה אינה יכולה להגיע אל אותו בית שהיא מביטה אליו? האם זהו ביתה?
כריסטינה בייקר קליין הבינה שיש סיפור גדול ומעניין מאחורי הציור הזה והיא מספרת לנו אותו כרומן היסטורי שמספר את סיפורה של הנערה בציור ואת עולמה תוך עיניה של אותה נערה: עולמה של כריסטינה. ניכר בהחלט שבוצעה עבודת תחקיר מקיפה ורגישה המציירת את דמותה של כריסטינה האישה החזקה והעקשנית.
הנערה בציור / כריסטינה בייקר קליין, ידיעות אחרונות, 2019. תרגום: דלית כהן
שמעתי מהרבה מחבריי שהם מאוכזבים מספרו החדש של דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה. הסיבה העיקרית לאכזבה נבעה מכך שהדיבר בספר הוא אינו דויד גרוסמן, ספר שאינו אופייני לו, אין בו את הרבדים העמוקים שאנחנו רגילים בו, ועוד טרוניות..
בכל זאת קראתי את הספר וביני לביני החלטתי: זה בהחלט קולו וכתיבתו של דויד גרוסמן. אמנם אין בו את העומקים והרבדים שגורמים לקורא שלו לקרוא לאט, להבין, לעצור, לחשוב ולהרגיש. אבל הספר הזה, אתי החיים משחק הרבה, הוא ספר עוצמתי כשלעצמו, מרגש וסוחף ובעל ערך מוסף: הוא מספר לנו לא רק על נשים – שזה מושא ספריו של דויד גרוסמן – על המורכבות שבין נשות משפחה חזקות ועוצמתיות ואבא אחד שהוא לב אחד גדול. הוא מספר סיפור שעוד לא סיפרו לנו: השואה כפי שקרתה בסרביה-קרואטיה.
וכן, הקורא נסחף לכל דמות ודמות, כועס, חומל, מחבק, מתאכזב, מתרצה והכל חוזר חלילה.
דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה, הקיבוץ המאוחד, 2019
