קטגוריה: ספרות

טארה וסטאובר פותחת את הביוגרפיה שלה, משכילה, בהערה: זהו אינו ספר על מורמונים וגם לא על שום קבוצה דתית אחרת. נכון, למרות שניתן בקלות לחלץ כאן ביקורת על המורמונים, הספר הזה הוא על טארה וסטאובר ועל משפחתה. וסטאובר ומשפחתה מאמצים בחום את פתיחת הספר אנה קרנינה של לב טולסטוי:  "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". בפרולוג, וסטאובר מציינת את העובדה הבאה: מה שהופך את המשפחה שלה למשפחה שונה מכל המשפחות זאת העובדה שהם לא לומדים בבית ספר (שם, עמ' 11).

משכילה, טארה וסטאובר, הוצאת שוקן, תל אביב, 2020. תרגום: אורה דנקנר

להמשיך לקרוא משכילה / טארה וסטאובר

לפורלו משקיף על בית הקומנדטורה בזמן שאדונו, דון ג'ובאני, מתגנב פנימה במטרה לפתות את דונה אנה. דונה אנה מופיעה רודפת אחרי דון ג'ובאני המחופש, והיא זועקת לעזרה. אביה, הקומנדטורה, מופיע ומזמין את ג'ובאני לדו קרב,תוך כדי שדונה אנה ממהרת להזעיק עזרה. ג'ובאני דוקר את הקומנדטורה למוות, ובורח ללא שתיוודע זהות. זוהי סצינת הפתיחה, גינת בית הקומנדטורה, של האופרה הידועה דון גובאני, של וולפגנג אמדאוס מוצרת. הסצינה הזו היא המוטו של ספרו החדש של הסופר היפני הרוקי מורקמי, Killing Commendarore.

הרוקי מורקמי שקצת התקשינו לעכל בצוקורו טזאקי חסר הצבע חוזר ובגדול. הסופר היפני -שהנרטיבים בספריו נעים בין מודע לתת מודע, בין העולם בהווה ליקום אחר, בין זיכרון לריאליזם, הניעות בגבולות הללו, ובגבולות ממשיים אחרים – מתרגל את הקוראים הפעם במושגים השאולים מהספרות בתוך הסיפר עצמו: רעיון, מטאפורה ודאבל מטאפורה.

כשהספר יצא לאור בסין הוא סווג כ"מגונה", ואסור היה להפיץ אותו מתחת לגיל שמונה עשרה. אחרי עתירה של ציבור הקוראים, הספר חזר למדפים לאחר שהורד ממנו לקראת יריד הספרים בהונג קונג.

להרוג את המפקד (Killing Commendatore) / הרוקי מורקמי, 2019

להמשיך לקרוא Killing Commendatore (להרוג את המפקד) / הרוקי מורקמי

צריך לאהוב את הסגנון המיוחד של סלמאן רושדי: הביקורת, הסרקיזם המושחז יטיבו להכיר את הכתיבה. הספר בית גולדן, הוא פרפראזה מודרנית להאחים קרמזוב של דוסטוייבסקי, ואולי לסדום ועמורה המודרני, שמבוססת על ארמון הזהב הרומאי.

בית גולדן / סלמאן רושדי, הוצאת כנרת זמורה, 2020. תרגום: ארז אשרוב

להמשיך לקרוא בית גולדן / סלמן רושדי

מאת: אורנה ליברמן

הרומן הקצר "מר ואלכה" של גדעון הרן הוא השלישי בטרילוגיה, אחרי "מר עכבר" ו-"מר למפל". כל אחד מהרומנים ניתן לקריאה כיחידה עצמאית, אף על פי שמר עכבר ומר למפל נוכחים כדמויות חשובות בביוגרפיה של מר ואלכה.

גדעון הרן, מר ואלכה, פרדס, 2020

להמשיך לקרוא מר ואלכה / גדעון הרן

שם שם היה בין המועמדים הסופיים לפרס פוליצר לשנת 2019 ולא בכדי. מחברו, טומי אורנג' בן ה 38, נחשב לכוכב העולה החדש בשמי הספרות האמריקאית. אורנג', בן לאב יליד אמריקה ואם לבנה, נולד באוקלנד שבקליפורניה, שם מתחוללת גם עלילת הספר.

שם שם / טומי אורנג', הוצאת ידיעות ספרים, 2019. תרגום: שרון פרמינגר

להמשיך לקרוא שם שם / טומי אורנג'

שלג, הוא ספרה הבהחלט האחרון של הסופרת האהובה עליי, רונית מטלון. מטלון כתבה את ספריה בקפידה, כל מילה, כל משפט, כל סימבול מונח במקומו. לכל דמות מטרה, לכל עלילה מבנה מיוחד שלה. אפילו המרחב שבו פעלה העלילה שבו נעו הדמויות נבחר בקפידה. את שלג, כך נכתב גם בפרולוג וגם באפילוג, רונית מטלון התחילה לכתוב בשנת 2002. היא כתבה, הניחה, כתבה שוב והניחה. כתבה עוד טיוטא ועוד שתיים. ארבע טיוטות לרומן שלא סגור עד הסוף. הנובלה שהתפרסמה היא אחת מהטיוטות שנבחרה על ידי העורך וחברה הקרוב של מטלון, דרור משעני.

ניגשתי אל קריאתו בחרדת קודש. למעשה לקח לי זמן לגשת אליו. זהו, רונית מטלון לא תכתוב יותר. אז מה רצתה מטלון להגיד לנו בנובלה שלא השלימה?

שלג (נובלה לא גמורה מן העזבון) / רונית מטלון, הוצאת עם עובד, 2019

להמשיך לקרוא שלג / רונית מטלון

אם כל זה היה בבחינת מנהרת ייסורים שאלוהים אילץ אותה לזחול בתוכה,

מי שתגיח מתוכה לא תהיה האישה החלשה שהיתה פעם

(הממזרה מאיסנבול, 2008, עמ' 42)

מבוא

במאמר זה אני מבקשת לצאת למסע אינטרדיסציפלינרי אחרי מרחבי הקיום הנשי, האישי והתרבותי, המאפיינים את ספריה של הסופרת אליף שאפאק. את הדיון בספריה של אליף שפאק, ובעיקר את הדיון בנושא הניעות במרחבים, אבחן באמצעות מאמרה החשוב של גלוריה אנזלדואה (Anzaldúa )  "המסטיסה החדשה", תוך התמקדות בשלושה מספריה של הסופרת אליף שאפאק: הממזרה מאיסטנבול[i] (2007), כבוד (2012) ו Three Daughters of Eve (2016)[ii]. בספריה, אליף שאפאק מערערת על המסע הבינארי-ליניארי של הדמות ההגמונית הפטריארכלית ומציגה מסע נשי מעגלי שיוצר דמות מסטיסטית חדשה, היברידית[iii], כפי שאציג בעבודתי, שמכילה בתוכה מרחבים שונים ללא הגדרות מכריעות ומגבילות.

להמשיך לקרוא תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק

את הספר המקסים והמרגש הזה, אמריקנה, קראתי בשפת המקור (אנגלית) כשיצא לאור בשנת 2013. בשנת 2015 הוא תורגם לעברית לעילא ולעילא על ידי גיל שמר. ולמה נזכרתי לכתוב עליו עכשיו?

אני לומדת תואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. נרשמתי לקורס "סוגיות במעברים ובמגעים בין תרבויות" וכשקיבלתי את חומר הלימוד בדואר שמחתי לראות את הספר בין חומרי הקריאה לקורס. כשנשאלתי מה הספר הזה קשור לקורס – צהלתי וקראתי שאין כמוהו להיות קשור לקורס שמדבר על מעברים ומגעים בין תרבויות. כמה כיף שמתקיימים הקשרים תרבותיים ומממשים תיאוריות יחד עם מוצרים תרבותיים, כמו ספרים וסרטים.

אז כשאתה קורא בפעם השנייה ספר, ולאחר פרספקטיבה של זמן לא מועט, ולאחר לימודי תרבות – הקריאה בספר הנהדר הזה היא קריאה שונה, אתה מבין אחרת ומיישם תיאוריות שלמדת.

זהו ספרה השלישי של הסופרת והפמיניסטית, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה, שכותבת באנגלית.

אמריקנה, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה, מחברות לספרות, שוהם, 2015. תרגום: גיל שמר

להמשיך לקרוא אמריקנה / צ'יממננדה נגוזי אדיצ'ה

אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה שמצוטטת כמוטו של הספר, מפיו של מקס פריש: "האם תהיו מסוגלים להבין את בני ארצכם אם רובם ינשלו אתכם יום אחד מזכויותיכם, במטרה להגן על זכויותיכם?"

שאלה קשה, כמה שלא הפכתי בה לא הצלחתי לענות עליה. גם כשסיימתי את הספר. וגם אחרי ששאלתי את עצמי את השאלה, שכמעט מובנת מאליה: מה תעשו אם יום אחד מישהו ירצה לבנות מסגד במקומו של בית הכנסת במקום מגוריכם?

לא משנה כמה ליברליים תהיו, לא משנה כמה אנושיים ולא גזעניים תהיו, כמה חסרי דעות קדומות אתם – בואו נהיה כנים בינינו לבין עצמנו: האם באמת ובתמים, עמוק בתוך ליבכם, אתכם מוכנים שהמורשת שלכם תמחק לטובת מורשת אחרת?

מודה. קשה לי לענות על השאלה הזו.

בכך עוסק הספר הנפלא של עאישה מאליק, ארצנו הירוקה והנעימה. כותרת אירונית. ולא רק. האם "ארצנו" היא באמת ארצנו – של כולנו? והאם ארצנו היא הבית שלנו? מה זה בכלל בית?

ארצנו הירוקה והנעימה, עאישה מאליק, הוצאת ידיעות ספרים. תרגום: תומר בן אהרון

להמשיך לקרוא ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק

איזו שמחה, התרגשות והפתעה!

34 שנים אחרי מעשה השפחה, מפרסמת מרגרט אטווד את הסיקוול לספר הבלתי נשכח, עדויות. הספר כתוב הרבה יותר טוב, פחות אניגמטי, הרבה יותר סוחף ומרגש.

לא בכדי הוא זכה בפרס פוליצר לשנת 2019 (במשותף עם ברנרדין אוואריסטו, לספרה Girl, Woman, Other, שמסקרן אותי גם כן..)

עדויות / מרגרט אטווד, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2020. תרגום: קטיה בנוביץ.

להמשיך לקרוא עדויות / מרגרט אטווד (The Testaments)