חלומו של הקלטי / מריו ורגס יוסה

מריו ורגס יוסה הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010. הספר המופתי, חלומו של הקלטי, יצא לאור ב 2012, בהוצאת אחוזת בית. תרגום נפלא של: עינת טלמון.

רוג'ר קייסמנט, דמות אמיתית בהיסטוריה של אירלנד, הוא דמות נערצת, אהובה וחקרנית, שיוצא לחקור את אפריקה בעקבות ליווינגסטון וסטנלי, ומגלה למגינת ליבו שהחוויות המסופרות רחוקות מהמציאות הכואבת ומלאות תאוות בצע של הקולוניאליזם.

ורגס יוסה, מספר את סיפורו של קייסמנט ומחלק את הספר לשלושה חלקים, שהם גם שלוש נקודות ציון חשובות בחייו: קונגו, אמזוניה ואירלנד.

להמשיך לקרוא חלומו של הקלטי / מריו ורגס יוסה

אהבה מסותרת / חנה טואג

אהבה מסותרת הוא הרומן השלישי של הסופרת חנה טואג.

הכותרת המאתגרת מובילה לפרשנויות שונות שיכולות להעיד על תוכנו של הספר. האחד, אהבה מסותרת – שיש בו מן הסתירה, השני, היא האהבה הפנימית שיש בכל אדם יהודי אל אלוהים ושאל לו להתרחק ממנה, והשלישי – מבוסס על פסוק מספר משלי, פרק כ"ז, פסוק ה': "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת". זהו פתגם בשבחה של קבלת דברי תוכחה.

כל הפרשנויות האלו שזורים באופן לירי בספרה הפואטי של חנה טואג.

להמשיך לקרוא אהבה מסותרת / חנה טואג

מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

עלאא אל אסוואני, סופר ממוצא מצרי, יליד 1957, פרסם את ספרו הראשון ב 2002, בית יעקוביביאן. הספר תורגם לעברית ב 2016. וזכה להצלחה רבה,  הן בשל פרסומו של סופר מצרי בישראל והיכרותו של הקורא הישראלי עם שכנתו, והן בשל הביקורת על מצרים.

ספרו, מועדון המכוניות של מצרים, הוא ספרו השלישי (קדם לו: שיקגו) והוא יצא לאור במצרים ב 2013, לאחר מחקר שערך אל אסוואני החל משנת 2008. הספר, באופן כללי, עוסק בחברה המצרית של שנות ה 40 "רגע" לפני מהפכת הקצינים, על רקע תהליכי מודרניזציה שהגיעו למצרים… מועדון המכוניות של מצרים הוא ספר חובה, ואני מפצירה בקורא הישראלי לקרוא בו הן בגלל מה שכתבתי לעיל (היכרות עם שכנתנו) אך בעיקר בשל הנושא הקרוב והרגיש כל כך לעניינינו: קולוניאליזם, כיבוש, מרקסיזם ועוד. ללא ספק לא תרגישו בנוח כשתקראו את הספר!

הספר תורגם על ידי ברוריה הורוביץ (ישירות מהשפה הערבית).

להמשיך לקרוא מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

איך להיות לבד / ג'ונתן פראנזן

מסתבר שקל יותר לקרוא את המסות של ג'ונתן פראנזן מאשר את הספרים שלו. כשהוא מפרסם את ספר המסות איך להיות לבד מאחוריו כבר שני רומנים (שטרם תורגמו לעברית), לפניו התיקונים, חירות וטוהר, ספרים שעוסקים בעיקר בתא המשפחתי, מורכבותו התפרקותו, איחודו ומשמעותו תוך כדי "טיפול" במרחב הציבורי: איכות הסביבה.

להמשיך לקרוא איך להיות לבד / ג'ונתן פראנזן

כחוט השני: ספרות מינורית פמיניסטית

 פתח דבר

במאמר זה אני מבקשת לבחון את ספרה של חווה עציוני-הלוי, כחוט השני, כספרות מינורית, תוך בחינת מעשיהן של בנות צלפחד כאקט פמיניסטי, עוד לפני שנושא הפמיניזם עלה לדיון. כדי לבחון את ספרה של עציוני-הלוי כספרות מינורית אגדיר בקצרה את נושא הפמיניזם כדי להבהיר את מהותה של הספרות המינורית כפי שמשתקף בספר, אגדיר מהי ספרות מינורית ואנתח את הרומן תחת משקפי מודל זה.

 

מבוא

סיפורן של בנות צלפחד מצויין בספר במדבר (פרק כ"ז). בחמישה פסוקים בלבד מתואר אקט שמאפשר נקודת מבט אחרת על תרבות שהיא פטריארכלית בתקופת ימי קדם, ימי התורה, בה שלטה ההגמוניה הגברית.

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן." (במדבר, כ"ז)

להמשיך לקרוא כחוט השני: ספרות מינורית פמיניסטית

Julian Barnes / The Noise of Time

Art is the whisper of history, heard above the noise of time (עמ' 91)

כדאי להדגיש שג'וליאן בארנס אינו סופר עממי ואינו כותב להמונים, ולא חשוב לו אם ספריו לא יהיו רבי מכר. ספריו הם מסע עומק, לעיתים פילוסופי, שנוגע בנקודה ספציפית אך מותח אותה לאין קץ, גם אם ספריו אינם רחבי יריעה.

הספר המצוין והקטן הזה, שכתוב בגוף שלישי, עוסק בכוח (של המשטר הקומוניסטי ברוסיה, ובארנס לא מכנה את המשטר "משטר" או נ.ק.ו.ד, או קג"ב, אלא Power, ובאות גדולה בכל פעם שהוא מוזכר), באמנות ובהשפעה של זה על זה, גבולות האומץ ואולי הפחד, יושרה ומצפון. למעשה הוא עוסק בשלושה רגעים מהותיים בחייו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ'.

הספר, הקצר יחסית – 183 עמ', כמו רבים מספריו של בארנס – מחולק לשלושה חלקים, המותאמים לאותם שלושה רגעים מהותיים בחייו של המלחין הידוע. כל חלק נפתח במשפט: All he knew was that this was the worst time. לספר יש סיפור שמתחיל ונגמר ללא קשר לנרטיב המרכזי לכאורה, מעין סיפור מסגרת.

החלק הראשון, On the Landing, מתאר את ילדותו של שוסטקוביץ', בחירת שמו, אהבתו המסורה לאימו ולאביו, את לימודי הפסנתר, והעובדה שכבר בגיל 13 כתב את הסימפוניה הראשונה שלו. חלק זה מתאר את הרגע הקריטי הראשון בחייו, הרגע שבו עלתה האופרה השנייה שכתב: ליידי מקבת ממחוז מצנסק. הקהל אהב והביקורת היללה, אך כותרת מאמר בעיתון פראבדה, Muddle instead music, ב-1936, שנכתבה כנראה על ידי סטאלין שביקר בתיאטרון מעבר למסך, מבהירה שתיעב את האופרה. הביטוי ירדוף את שוטסקוביץ' לשארית ימיו. המאמר גרם לירידה בהזמנות ליצירות מוזיקליות אצלו. שוסטקוביץ מאוד העריך ואהב את שייקספיר, והוא עוד יוזכר רבות. כאן מתחילות שאלות שמטרידות את שוסטקוביץ, והוא מענה עצמו לדעת בנוגע ל"כוח", אומץ ופחוד מול ה"כוח" ויושר פנימי, כמו למשל: האם האמין בקומוניזם? לחלוטין! אם האלטרנטיבה היא פאשיזם (עמ' 53, תרגום שלי).

החלק השני, On the Plane, עוסק ברגע הקריטי השני בחייו של המלחין, 12 שנה אחרי המאמר, בשנת 1948, אך עוסק באותו עניין – האופרה ליידי מקבת ממחוז מצנסק. אך לפני כן, שוסטקוביץ רוצה להגיד כמה מילים על ואגנר ש The brown plague included Wagner, זהו מלחין שהיה מושפע ועבד תמיד על ידי ה Power. פושקין שם מילים בפיו של מוצארט ואמר כי הגאונות והשטן הם שני דברים בלתי תואמים, כך היה ואגנר: הוא היה השטן באנטישמיות שלו ובהשקפותיו הגזעניות האחרות, ולכן הוא לא יכול להיות גאון למרות המוזיקה המבריקה והמצוחצחת שלו (תרגום חופשי שלי, עמ' 69). כמובן, שרוסיה ידעה רודנות עוד לפני סטאלין, וכמו שאדנרי סחרוב אמר  Russia is homeland of elephants, ביטוי שעוד יופיע רבות. ורודנים לא אוהבים מוזיקה אך מעמידים פנים שכן, והם שונאים מאוד שירה (כמו של אחמטובה) וכמו שפסטרנק ציטט משייקספיר And art made tongue-tied by authority. ושוב מתנהל דיון שלם על שייקספיר בין שוסטקוביץ לעצמו: הוא טוען ששייקספיר היה נאיבי כיוון שלמפלצות שלו (המלך ליר, מקבת', הסוחר מונציה – ומי שלא אוהב מוזיקה לא ראוי לאמון) היו ספקות, סיוטים, אשמה, נקיפות מצפון והם ראו את הרוחות של אלו שהרגו, אבל בחיים האמיתיים, בחיים של טרור מהם נקיפות מצפון? מהם סיוטים? זהו סנטימנטליזם אופטימי שקרי! שוסטקוביץ "הואשם" בפורמליזם, והכוונה היתה להאשימו באנטישמיות ובהתנגדות למרקסיזם, בשל כך הוא מוזמן שוב ל"שיחה" עם ה Power ב 1948, 12 שנה לאחר המאמר שנכתב בגין האופרה שכתב.

החלק השלישי, In the Car, עוסק בשנות חייו המאוחרות של המלחין, וב 1960 הוא נקרא שוב לשיחת הבהרה עם ה Power, שיחה שמתחילה ב"שכנועים" לצרפו למפלגה. שוסטקוביץ נותן סיבות רבות לסרובו, אך זה לא עולה בידו ומבין ש Perhaps this was one of the tragedies life plots for us: it is our destiny to become in old age what in youth we could have most despise (עמ' 162). כששוסטקוביץ מבין שיש מחזוריות של 12 שנה בחייו, הוא מצפה למותו ב 1972, אבל הוא מת בשנת 1975. לדבריו זה היה עונשו – להמשיך לחיות, כיוון ש life was the cat that dragged the parrot downstairs by is tail, his head banged against every step (עמ' 167), הוא מת מסרטן הריאות, למרות שסרב להפסיק לשתות ולעשן כל כך הרבה.

ג'וליאן בארנס משתמש במשחקי מילים, הומור שחור, ציניות, כמו מוטיבים שחוזרים על עצמם, כשבתחילה הם רציניים וכואבים ואחרי שימוש חוזר הם הופכים להומור שחור. הכתיבה מינימליסטית, אך דוקרת ופוגעת, מכילה חיים שלמים, אהבות, ילדים, מוות, ספרים, סופרים, משטר דיקטטורי של סטאלין בברית המועצות ומעל הכל – מוזיקה! בארנס כותב הרבה על אמונתו של שוסטקבויץ בכל מאודו במוזיקה, הוא האמין שהיא נצחית, אבל לא כך המוזיקאים – האם יושתקו או יירצחו. הוא המשיך לכתוב למרות שסבל מחולשה בידו הימנית ואף נפל מספר פעמים ושבר את רגלו.

אי אפשר להגדיר את הספר כביוגרפיה, למרות האירועים המדוייקים בחייו של המלחין דמיטרי דמיטרייביץ שוסטקוביץ ובדברי ימיה של רוסיה, ברית המועצות לשעבר. אבל זו לגמרי יצירת מופת!

להמשיך לקרוא Julian Barnes / The Noise of Time

נזירה / מרקו לודולי

מרקו לודולי, 1956, סופר איטלקי, מורה במקצועו.

מודה שטרם קראתי את שתי הנובלות הקודמות, איטליה ענן, שתורגמו לא מזמן. הנזירה, כך הבנתי תוחם מעין טרילוגיה. בביקור בדף הויקיפדיה של לודולי הבנתי שדווקא "נזירה" יצא לאור בשנת 2008, ואילו "איטליה" 2010. בכל מקרה עבודותיו הרבות של לודולי זכו לפרסים רבים.

אני מוצאת בנובלה נושאים מאתגרים: אמונה, ביקורת, יחסי משפחה כצופה מן הצד, אבל בעיקר – העיסוק במגדר. המספרת היא אישה-נזירה, מאוד מאתגר מבחינתו של לודולי לכתוב כ"אישה" ולחקור את עולמה כנזירה.

להמשיך לקרוא נזירה / מרקו לודולי

Lincoln in the Bardo / George Saunders

ג'ורג' סנדרס הוא סופר ומסאי אמריקאי, שידוע בעיקר בסיפוריו הקצרים. זהו הרומן הראשון שלו, שזכה בפרס מאן בוקר ל 2017

להמשיך לקרוא Lincoln in the Bardo / George Saunders

רונית מטלון – אינטרטקסטואליות על קצה המזלג

 

את הפוסט הראשון שלי אני רוצה להקדיש לאחת מהסופרות החשובות בסצנת הספרות הישראלית – רונית מטלון, שהלכה לעולמה לפני כשבוע.
מותה נגע לליבי והותיר בי שיתוק, מכיוון שארבעה חודשים לפני מותה התעמקתי בכתיבתה המיוחדת, החתרנית, ואף כתבתי על ספרה האחרון, והכלה סגרה את הדלת את עבודת הסמינריון שלי בקורס מגדר (הדברים המובאים כאן הם תמצית של תקציר העבודה).

להמשיך לקרוא רונית מטלון – אינטרטקסטואליות על קצה המזלג