שמעתי מהרבה מחבריי שהם מאוכזבים מספרו החדש של דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה. הסיבה העיקרית לאכזבה נבעה מכך שהדיבר בספר הוא אינו דויד גרוסמן, ספר שאינו אופייני לו, אין בו את הרבדים העמוקים שאנחנו רגילים בו, ועוד טרוניות..
בכל זאת קראתי את הספר וביני לביני החלטתי: זה בהחלט קולו וכתיבתו של דויד גרוסמן. אמנם אין בו את העומקים והרבדים שגורמים לקורא שלו לקרוא לאט, להבין, לעצור, לחשוב ולהרגיש. אבל הספר הזה, אתי החיים משחק הרבה, הוא ספר עוצמתי כשלעצמו, מרגש וסוחף ובעל ערך מוסף: הוא מספר לנו לא רק על נשים – שזה מושא ספריו של דויד גרוסמן – על המורכבות שבין נשות משפחה חזקות ועוצמתיות ואבא אחד שהוא לב אחד גדול. הוא מספר סיפור שעוד לא סיפרו לנו: השואה כפי שקרתה בסרביה-קרואטיה.
וכן, הקורא נסחף לכל דמות ודמות, כועס, חומל, מחבק, מתאכזב, מתרצה והכל חוזר חלילה.
דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה, הקיבוץ המאוחד, 2019
על הספר
הסיפור נכתב מנקודת מבטה של גילי, ביתו של אביה, רפאל, של אימה נינה ונכדתה של ורה, אישה בת 90. כותרת הספר מעידה על עברית לא מדוייקת, של אישה שהיא אינה ילידת הארץ, אולי עולה חדשה. ואכן ורה היא אישה שהחיים היתלו בה או שיחקו בה, כפי שהיא תגיד באמצע סופו של הספר. ומטרתו של הספר היא לחשוף את מה שהיא עברה.
נקודת מבטה של גילי כאן היא גם בכתיבה, גם במבט – העיניים שלה מביטות בורה, באביה ובאימה כל הזמן ונעות בין הדמויות חזור והבט, וגם דרך עדשת המצלמה. גילי היא נערת הרצף של אביה, בימאי כושל, וכנערת תסריט היא כותבת את רחשי הרקע. היא ואביה לוקחים על עצמם להנציח את הסיפור המשפחתי ובעיקר את הנסיון לאחות את הקרעים של משפחתם הטראגית. בזמן שאביה מצלם היא כותבת את מה שאי אפשר לצלם – גשם שניתך בעזות, ציוצי ציפורים, הפניית גב או מבט הבעות פנים שאינן מצולמות ועוד פרטים שמי שמביט דרך הצמצם לא יכול להיות מודע אליהם.
הטרגדיה הנשית
גילי ואביה מנסים לברר את מהותה של הטרגדיה הנשית בסיפור ובדרך מגלים גם כמה דברים על עצמם ומה חלקם בטרגדיה הזו, טרגדיה שמתחילה בגולי אוטוק. גולי אוטוק הוא אי קטן מול חופי קרואטיה ששימש את יוגוסלביה הקומוניסטית כבית סוהר לאסירים פוליטיים בשנים 1949 עד 1989. האי די נטוש וב 1949 הוקם בו מחנה לעבודות כפייה, ונכלאו בו מי שהואשמו בתמיכה בסטאלין. האסירים "עבדו" בחציבת אבנים בשמש הקופחת או בגשם העז והוכו על ידי הסוהרים ואסירים אחרים.
כפי שגרוסמן כותב בסוף הספר ובראיונות איתו, זהו ספר אישי, לא שלו, אלא של אישה אמיתית בשם אווה פאניץ'-נהיר. הוא לא נוהג לכתוב סיפורים של אנשים אחרים, למרות שמבקשים ממנו הרבה, אבל הסיפור של האישה וגם האישה עצמה משכו אותו לכתוב את הסיפור.
הספר עוסק גם באימהות ובבחירה, או, אם ניתן לכנות זאת: סיפור עקדת יצחק הנשית.
