על ספריה של אליף שאפאק כבר כתבתי בעבר: שוליית הארכיטקט וכבוד.
כאמור, שאפאק היא סופרת ממוצא טורקי, נולדה בצרפת, חיה בלונדון ואת ספריה היא כותבת באנגלית. למה באנגלית? יש לה תשובה ארוכה לזה בספרה ארבעים חוקים של האהבה: שאפאק למדה אנגלית מגיל עשר, כשלמדה בבית הספר הבריטי בספרד. ברגע שהתחילה היא נשבתה בקסמיה של השפה הרב גונית ובעלת המבנה האנטומי הגמיש, ומיד החלה בכתיבת שירים וסיפורים קצרים בשפה האנגלית. כשהתחילה להתפרסם בטורקיה האשימו אותה מיד בבגידה בלאום שלה ומבחינת המבקרים טענו כלפיה שאינה סופרת טורקיה. שאפאק כותבת שמעולם לא הבינה את הטענה הזו וככל שדרשו ממנה להתאים את עצמה, כך היא התעקשה יותר. היא סירבה לבחור בין האנגלית לבין הטורקית. כמי שמכנה עצמה נוודית בעולם (שאפאק חיה במקומות שונים בזמנים שונים בחייה) היא מייחסת חשיבות מיוחדת למילים שאת חלקן אי אפשר לתרגם בשפות שונות.
לטענתה, הכתיבה באנגלית יוצרת מרחק קוגניטיבי בינה לבין התרבות שממנה הגיעה. למשל, לו הייתה כותבת את הספר "הממזרה מאיסטנבול" (שמדבר על משפחה מעורבת, טורקית וארמנית, ועל השדים שבעבר) בטורקית הוא היה ספר אחר לגמרי: הרבה יותר זהיר, הרבה יותר חרד. ואכן כשהספר יצא לאור בטורקיה, אליף שאפאק הואשמה בפגיעה בשמה הטוב של טורקיה, אך בית המשפט באיסטנבול זיכה אותה מהאשמה. כך שאפאק מתארת את תהליך כתיבתה: היא כותבת קודם כל באנגלית, הספר מתורגם לטורקית, אבל היא לוקחת אותו לידיה ומשכתבת אותו, את המילים בטורקית היא משאירה בטורקית ולעיתים קרובות היא משתמשת יותר במילים העות'מניות. בכל מקרה, נדמה שהנושאים שעליהם כותבת שאפאק שוב ושוב יותר "נוחים" לה לכתוב עליהם באנגלית: זכויות האדם, פמיניזם, חירות האישה, מסורת מול מודרניזם, אקזיסטנציאליזם, מיסטיציזם ועוד. גם בספר זה, The Forty Rules of Love, שאפאק עוסקת באותם הדברים תוך שילוב סיפור פגישתם ואהבתם הגדולה של רומי ושאמס מטבריז.
ארבעים החוקים של האהבה
אלה רובינשטיין נשואה לגבר שאינו נאמן, יש לה שלושה ילדים בגיל העשרה שמתרחקים ממנה, בית מעוצב ויפהפה בנורת'המפטון, ניו אנגלנד (ארצות הברית) והיא משתתפת בחוג בישול. אבל אלה מרגישה ריקנות, משהו בחייה חסר לה. בעלה מסדר לה עבודה בהוצאת ספרים כלקטורית והיא מקבלת כתב יד שמשנה את חייה, Sweet Blasphemy (חילול קודש מתוק, תרגום מילולי שלי). ברגע שאלה מתחילה לקרוא את הסיפור היא נשאבת לעולמן של הדמויות ולעולמו של הסופר, תרתי משמע. הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור: סיפורה של אלה כסיפור מסגרת, שנמזג עם כתב היד של עזיז זהארה, סופר ממוצא הולנדי שהפך לסופי.
הנרטיב השני בספר, סיפור הגרעין, סיפורו של עזיז, מספר את סיפור פגישתם של שאמס מטבריז ורומי במאה השלוש העשרה, בדיוק בתקופה של מלחמות דת וטריטוריה: מונגולים, סלג'וקים, מוסלמים, נוצרים, מסעות צלב ותחילת השליטה העות'מנית. הם נפגשים בקוניה, עיר בחבל אנטוליה שבטורקיה, כששאמס, בן 60 ורומי בן 38. כשהם נפגשו רומי כבר היה ידוע כאיש דת, תיאולוג ופילוסוף. שאמס (=שמש) היה דרוויש נווד, מיסטיקן ופגישתם הפרתה אחד את השני, כמו ששאמס כתב: כמו השמש והירח. הם נהגו להתבודד וללמוד אחד מהשני, ותוך כדי שאמס פיזר את תורתו המיסטית בצורת ארבעים החוקים של הדת והאהבה.
שאמס לא התייחס לקוראן ליטרלית והתעמק במיסטיקה שמעבר לכתוב. עיקר תורתו התבססה על אהבת האדם באשר הוא אדם, לא משנה אם זונה, מצורע או שיכור בבית המרזח. אליף שאפאק מתייחסת אל הסיפורים המיסטיים סביב הקשר המיוחד שביניהם כולל היעלמותו המסתורית של שאמס, החזרתו על ידי בנו של רומי, שהבין שאביו התחיל לכתוב שירי אהבה נואשים לשאמס. שאמס חוזר לקוניה אך נעלם שוב בנסיבות מסתוריות. יש הטוענים שהוא נרצח על ידי תומכיו של רומי ושונאיו של שאמס (שלא הבינו כיצד יתכן שאיש דת ייכנס לטברנה ויצא עם שני בקבוקי יין, או כיצד איש דת יכול לדור בכפיפה אחת עם זונה), יש הטוענים שהוא נרצח על ידי בנו השני של רומי, אלאדין. שאפאק גם מתייחסת לכוחות המיסטיים של שאמס כמו ראיית הנולד, חזיונות ועוד.
כשאלה קוראת את הספר היא מבינה שהיא מסתקרנת לגבי דמותו של הסופר ומגגלת את שמו. היא מוצאת את האי מייל שלו ומתחילה התכתבות ביניהם שנמשכת גם לשיחות טלפון. בסופו של דבר עזיז מגיע לניו אנגלנד ומבקש מאלה להיפגש.
פמיניזם ודת
הספר מחולק לחמישה חלקים: אדמה, מים, אויר (רוח), אש, ו – The Void, כל פרק מתחיל באות B. עבור המיסטיקה הסופיסטית האות B מסמלת את סודו של הקוראן שנמצאת בסורת הפתיחה – אל פאתיחה – שתמציתה ומהותה מתחילה במילה ביסמילה אי רחמן אי רחים (בשם האלוהים הרחמן והרחום). שאמס תמך בקריאה מגוונת ועמוקה של הקוראן ויש לכך אזכור כשביתו המאומצת של רומי, קימיה (Kimya), שואלת את שאמס על סורת אל ניסה. הוא ממליץ לה להכיר את ארבעת הרבדים והעומקים של הקריאה של הסורה. היא שואלת אותו איך זה יכול להיות שהקוראן קורא לשעבודה של האישה ואילו שאפאק שמה בפיו של שאמס פרשנות אחרת: שאמס מבקש מקימיה לראות בסורה כהלל לכבוד של האישה. בכך, שאפאק מנכסת את הקוראן אל זכויות האישה באיסלם. ויש לכך עוד דוגמאות, כמו למשל כשקרה, (Kerra) אישתו של רומי לא מבינה למה היא לא יכולה להשתתף בשיחות שבין בעלה לשאמס, למה אישה לא יכולה ללמוד את הקוראן ולהתעמק בו, היא אומרת: "I want to rebel against having been created a woman" (עמ' 167) כי היא רוצה ללמוד דת, היסטוריה ופילוסופיה ומקנאת בשיחות ביניהם.
היא אומרת שנשים בעולם שלה צריכות ללמוד את אמנות האהבה ולהיות אטרקטיביות לגברים. אף אחד לא נותן לנשים ספרים כדי שיפקחו את עיניהן, היא מוסיפה. כשהייתה חומקת לספריה של בעלה, רומי, ועושה עצמה מאבקת אותה רומי נכנס ודורש ממנה לא להיכנס לחדר זה יותר. קרה, אשתו של רומי, הייתה נוצרייה שהתאסלמה, כשהיא מפסלת את דמותה של מריה בבצק מתוך געגוע, שאמס מסביר לה שזה בסדר שהיא מתגעגעת אליה ומוסיף ואומר שכולם מדברים על ישו אבל אף אחד לא מדבר על מריה, האם הקדושה. קימיה ביתו המאומצת של רומי מבקשת להינשא לשאמס, בתשובה לשאלתה של קרה היא אומרת כי היא חושבת שתצליח לביית את שאמס הנווד הידוע, אבל כשהיא לא מצליחה היא מתה ממחלת האהבה. את המיסטיקה הסופית, שהקוראים מתוודעים לה אצל שאמס ורומי, שאפאק מעבירה גם לקימיה – יש לה יכולת מיוחדת לראות אנשים מתים, ואשתו הראשונה של רומי מלווה אותה.
אבל כאמור, זהו גם סיפורה של אלה והשאלה של האישה המודרנית – האם אישה יכולה לקום פתאום באמצע החיים ולעזוב הכל? האם אישה צריכה לסבול את בגידותיו של בעלה? כיצד הבעל מגיב כשהוא מגלה שאשתו בוגדת בו? האם משהו השתנה בעולם המודרני או שהוא עדיין פטריארכלי ופאלוצנטרי?
כמו שכתבתי אליף שאפאק שוב כותבת על זכויות נשים, זכויות האדם (באשר הוא אדם), פמיניזם ומיסטיקה. אך מעל הכל היא כותבת הפעם על הדת – הקוראן. היא כותבת על קריאה מחודשת בקוראן, קריאה עמוקה, קריאה מתוך אהבת האדם, כבוד לאישה, קריאה נשית של הקוראן. הקוראן מיועד לכולן ולכולם ונשים יכולות להיות תלמידות טובות בדיוק כמו גברים, ואולי אף יותר (עמ' 346). היא מוכיחה שאפילו בתקופתו של רומי ושאמס השכילו להבין זאת, ומשהו מאז השתנה לרעה. נשים מופלות יותר, עדיין לא ממש מורשות לקרוא בקוראן, והפרוש שלו הוא בבעלות פטריארכלית. כדי לעגן את טענתה היא משתמשת בסופיזם.
זהו ספר קריא, מרתק, מלא בארבעים החוקים של האהבה, מלא באהבת אדם!
