"Mountains bow down to their grief… But hope keeps singing from afar"
Anna Akhmatova
אליוט פרלמן, 1964, הוא סופר אוסטרלי ועו"ד. הוא כתב קובץ סיפורים ושלוש נובלות: שלושה דולרים (פורסם ב-1998) ועובד לסרט, שבעה סוגי עמימות (פורסם ב-2004) וזכה לתשבוחות רבות ו The Street Sweeper, שפורסם ב-2011. שבעה סוגי עמימות, הוא גם שמו של ספר על בקורת ספרות שכתב ויליאם אמפסון (שזהו גם שם הכלב בספר), וגם כותרת הספר הזה לקוחה ממקור אחר..
הציטוט בראש הוא המוטו של הספר, וסופו של הספר יבהיר את עמימותו.
ניו יורק
ויליאם לאמונט הוא גבר אפרו-אמריקאי בשנות השלושים שלו. הוא אסיר לשעבר, שנכלא כנראה על לא עוול בכפו. הוא לא ראה את בתו מזה שש שנים, וכל ילדה שעשויה להראות בגילה (שאמורה להיות בת שמונה) מעורר בו זיכרונות, מכאובים ושאלות קשות. הוא גר עם סבתו בברונקס ועובד כשרת בבית חולים לחולי סרטן בניו יורק. במסעותיו ליום עבודתו הוא מזכיר לעצמו יום יום את מה שלימדו אותו בכלא שהטריק הוא לא לשנוא את עצמך, אבל הניסיון שלו מוכיח שהטריק האמיתי הוא להישאר רגוע. במחשבותיו הוא משוחח רבות עם סנקה, פילוסוף-רטוריקן יווני, למרות שלאמונט בעצמו לא מכביר במילים. בביה"ח שבו הוא עובד הוא מטאטא רבות את בדלי הסיגריות בכוונה רבה כי עובדי השירות מקבלים נקודות לפי עבודותיהם ועל פי הנקודות הם מקבלים העלאה במשכורת. במהלך עבודתו הוא נתקל בהנריק מנדלברוט, ניצול שואה ומרגע זה דרכיהם נקשרות. דרך הנריק, ויליאם לומד על ההיסטוריה של פולין, על האכזריות של הנאצים, על היהודים ועל מחנות ההשמדה.
מלבורן
במקביל מתרחשת עלילה נוספת המתרחשת במלבורן, אוסטרליה. אדם זיגנליק הוא היסטוריון צעיר, עובד באוניברסיטת קולומביה ובהצגת דמותו בתחילה מתעכב הסופר על הסיוטים שפוקדים אותו ברדיפתם של ילדים שחורים בשנות החמישים של המאה העשרים, תקופה שהוא עדיין לא נולד בה. חייו של אדם המקצועיים והאישיים מתערערים, אך מקבלים תפנית כאשר צ'ארלס, חברו של אדם (ושאשתו, מישל היא בת דודתו של ויליאם לאמונט) ופרופ' ודיקן באוניברסיטה שבו מלמד אדם, ושאביו של צ'ארלס הוא חברו של ג'ק, אביו של אדם. אז חייו של אדם מקבלים תפנית כאשר צ'ארלס מציע לאדם לחשוף מצבור של ראיונות של ניצולי שואה.
תוך כדי גם מופיעה עלילה משנית על נאצי שהגיע לניו יורק לפני המלחמה ולמד שיר של שחורים מגיע לפולין בזמן מלחמת העולם השנייה ומלמד את השיר את החיילים הפולנים.
כפי שכבר שמתם לב בספר הזה יש כמה עלילות, שבסופו של דבר מתחברות. אולם לא כל החיבורים נתפרים יפה, ולא כל העלילות חשובות. וגם אם "נוריד" אותן זה לא יפגום בנאראטיב. כי למרות כל עלילות המשנה זהו סיפורם של ויליאם לאמונט ואדם זיגנליק ואיך חייהם של השניים, האחד שחור אסיר לשעבר החי בניו יורק והשני יהודי פרופסור להיסטוריה במלבורן, נשזרים אחד בשני תוך האזנה ושמיעת עדויות של ניצולי שואה.
זיכרון
זהו סיפור על זיכרון והפתיחה שלו מהווה את מהותו, מבחינתי אחת הפתיחות היפהפיות של הספרות:
Memory is willful dog. It won't be summoned or dismissed but it cannot survive without you/ It can sustain you or feed on you. It visits when it is hungry, not when you are. It has a schedule all its own that you can never know. It can capture you, corner you or liberate you. It can leave you howling and it can make you smile
כי אם העלילה המרכזית נסבה סביב אדם וויליאם הרי שגם הזיכרונות הצפים הם זיכרונותיו של ויליאם לאמונט של ילדות, ימיו בכלא, של רגשות. וזיכרונותיו של אדם זיגנליק על אפליה על רקע גזעי, בימים שהוא עדיין לא נולד, זיכרונות של ימי לימודיו, של חייו עם אימו במלבורן ואביו בניו יורק ומפגשיהם הבודדים והמשפיעים על חייו, של זיכרונותיו מאהובתו דיאנה שאיתה הוא לא מפסיק לשוחח גם אחרי שהוא מאלץ את שניהם להיפרד. וכמובן הזיכרונות של הנריק מנדלברוט, החוט המקשר בין שתי העלילות, זיכרונות של ניצול שואה, של פולין, של מחנות ההשמדה ושל הישרדות.
והזיכרונות האלו בעצם מגבשים נאראטיב שעוסק בשניים ממקרי האפליה הגדולים של המאה ה-20, המאה העקובה מדם, באפרטהייד בארצות הברית של שנות החמישים ושואת היהודים באירופה בשנות השלושים והארבעים.
כפי שציינתי לעיל כותרת הספר לקוחה ממקור אחר, מתוך נאומו של מרטין לותר קינג, לוחם זכויות השחורים בארצות הברית וכמי שנרצח בשל דעותיו:
“If a man is called to be a street sweeper, he should sweep streets even as a Michaelangelo painted, or Beethoven composed music or Shakespeare wrote poetry. He should sweep streets so well that all the hosts of heaven and earth will pause to say, 'Here lived a great street sweeper who did his job well.”
זהו סיפור אפי המשתרע על פני חצי מאה, יפהפה, רגיש, מיוצג על ידי אנשים מלאי חמלה, יש תיאורים קשים ולא נעימים של אלימות וזוועות אך מילת המפתח היא לא לשנוא את עצמך, שוב ושוב מופיע המשפט the trick is not to hate yourself for what you've done or what was done to you, אם מפיו של לאמונט, אם מפיו של אדם זינגלר ואם מפיו של ניצול השואה.
לצערי גם את הספר הזה לא יתרגמו לעברית, כי לאחרונה הוצאות הספרים נמנעות מלתרגם ספרים רחבי יריעה ואפיים בשל שיקולים כלכליים.
