Hamnet של מגי או'פארל, 2020, הוא סיפור בידיוני המספר את סיפורו של בנו של וויליאם שייקספיר, המנט, שמת בגיל 11 ב-1596. הספר זכה לפרסים רבים, ואף עובד עיבוד בימתי ב Royal Shakespeare Company in Stratford-upon-Avon, מקום הולדתו של שייקספיר.
Hamnet מתרכז בסיפור כאבה ואבלה של האם, אן האת'ווי, פחות בסיפורו של שייקספיר. יחד עם זאת, הספר מתאר גם את סיפורו חייו הפרטיים של שייקספיר.
מגי או'פארל לא מוכרת לקורא/ת הישראלי/ת, למרות ששמונה רומנים באמתחתה. אני מקווה שהספר הזה יימצא מקום בלב הקוראות/ים, כמו שהוא כבש אותי בכתיבתו הלירית, הרגישה והגדושה עד כאב.
וויליאם שייקספיר
שייקספיר נולד ב 1564, בעיירה סטרטפורד אפון אייבון, צפונית ללונדון, בנם של ג'ון ומרי. הוא למד לטינית והיה מורה לשפה זו. כשהיה בן שמונה עשרה נישא לאן האת'ווי והיא בת עשרים ושש, כשהיא בהיריון. נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה והתאומים ג'ודית והמנט. כאמור לעיל, המנט מת ב 1596 כשהוא בן אחת עשרה בלבד, נסיבות מותו לא ידועות.
מחזותיו של שייקספיר התפרסמו כבר 1592, רובן קומדיות. בחלקן אף השתתף כשחקן. ארבע שנים לאחר מות בנו, כתב שייקספיר את המלט, וריאציה של שמו של בנו המנט. יש טוענים שזה המחזה הטוב ביותר שלו. המלט ממש במשפט קצר ושטחי, הוא סיפור על אב שמת ובנו חוזר כדי לנקום בו.
Hamnet, המנט
Every life has its kernel, its hub, its epicenter, from which everything flows out, to which everything returns. This moment is the absent mother’s: the boy, the empty house, the deserted yard, the unheard cry. … It will lie at her very core, for the rest of her life.
אף על פי שכותרת הספר עשויה ללמדך כי הספר עוסק בהמנט, בנו של שייקספיר, הדמות המרכזית בו היא האם, אישתו של וויליאם שייקספיר, אן האת'ווי, שבספר היא מכונה אגנס.
אן האת'ווי
לא הרבה אנו יודעים על נשות הסופרים הגדולים של הספרות הקלאסית העולמית. ואם כבר Hamnet עוסק בה ובאבלה, כדאי להכיר כמה פרטים ביוגרפיים על האישה שלצידו.
אן האת'ווי (1556 – 6 באוגוסט 1623) נישאה לוויליאם שייקספיר כשהיא בת עשרים ושש ובחודש השלישי להריונה. היא האריכה ימים מבעלה בשבע שנים. מעט מאוד ידוע על חייה מעבר למספר אזכורים במסמכים משפטיים. אישיותה ויחסה לשייקספיר היו נושא להשערות רבות על ידי היסטוריונים וסופרים רבים. שמה, על פי צוואתה של אביה, היה גם אגנס.
יש טוענים שנישואיה לוויליאם שייקספיר הוכפף על השניים, אך לא היה בכך וודאות. הראייה לכך היא שוויליאם עזב את סטרטפורד ללונדן ואל התיאטרון. יש חוקרים הסבורים שוויליאם סלד מאישתו ונישא לאישה נוספת, יש הסוברים שהיה לו קשר רומנטי עם גבר.
החוקרת היחידה שכתבה מחקר עומק על אישתו של שייקספיר היא ז'רמיין גריר, ועל מחקרה מבוסס הרומן של מאגי או'פארל, Hamnet. לטענתה, הפרש הגילים הוא דווקא עדות לכך שוויליאם הוא זה שרדף אחרי אן ולאו דווקא אילוץ. נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה והתאומים המנט וג'ודית. המנט מת בגיל אחת עשרה במהלך מגפת הבועות.
כאמור, יש שטענו ששייקספיר לא חיבב את אישתו, אך אין תימוכין לטענות אלו. מה שבטוח הוא שרוב חיי הנישואין שלהם הוא חי בלונדון – כתב והציג את מחזותיו – והיא נשארה בסטרטפורד. אך יש חוקר הטוען שוויליאם היה חוזר לסטרטפורד מידי שנה. כשפרש מהתיאטרון, 1613, הוא בחר לגור עם אישתו בסטרטפורד. ידוע שמעמדה הכלכלי של משפחתה של אן היה טוב מאוד והיא ירשה כסף רב מאביה (מקור).
בחזרה ל Hamnet..
שמה של האם בספר היא אגנס, והיא לא סתם דמות מרכזית אלא לב פועם רגיש ורואה כל. לעומת זאת, הדמות המפורסמת, וויליאם שייקספיר, הוא דמות משנית ואפילו אין לה שם ברומן, אלא כינויים: בעלה, האב, המורה ללטינית. הוא אפילו כמעט לא מדבר. המעבר הזה מהדמות המפורסמת אל דמויות משניות בהיסטוריה משחררת את העלילה מעוד ספר על שייקספיר.
There used to be a story in these parts about a girl who lived at the edge of a forest
דמותה של אגנס הופכת להיות דמות לא רק מרכזית, אלא היא-היא הסלבריטאית. אגנס היא הדמות הידועה בעיירה, דמות לא שגרתית, בעלת רוח חופשית, רופאה-מרפאת בעשבים, רואה נסתרות, שיש לה קשר עמוק לכפר ולטבע. אגנס היא כמו מיתוס עבור אנשי הכפר, הם מפחדים ממנה אבל מכבדים אותה.
מיקום העלילה, סטרטפורד, אמנם מוזכר גם הוא לעיתים רחוקות, אבל או'פארל מפיחה בכפר חיים. מיקום העלילה מאפשר לאו'פארל למקד את תשומת הלב בחיים הפשוטים והיומיומיים של משפחה, כמעט משפחה כמו כל המשפחות.
הרומן מחולק לשני חלקים:
בחלקו הראשון הקורא פוגש בהמנט הצעיר שרץ ברחובות הכפר כדי לחפש מרפא לאחותו התאומה, ג'ודית, שנדבקה במגיפה. בבהלה גוברת, הוא בודק למעלה ולמטה בדירה הקטנה של משפחתו ובבית הסמוך של סבו וסבתו, ומתייסר לגלות שאימו, סבתו, דודתו ואחותו הגדולה לא נמצאות בשום מקום.
coming down a flight of stairs…He takes each step slowly, sliding himself along the wall, his boots meeting each tread with a thud. As he reaches the bottom, he pauses a moment, looking back the way he has come. Then, suddenly resolute, he leaps the final three stairs…He stumbles as he lands, falling to his knees on the flagstone floor
להמנט ולאחותו התאומה, ג'ודית, יש קשר מיוחד. הם "קוראים" אחד את השנייה ואפילו יש להם טריק שהם משחקים, ומצליחים לבלבל אפילו את הוריהם:
to exchange places and clothes, leading people to believe that each was the other
המנט לא יכול לסבול את כאבה של תאומתו ונשאר ער כל הלילה כדי להחזיק לה את היד ולבחון איך יוכל לעזור לה.
עוד אנו למדים בחלק הזה על הווי החיים של משפחת שייקספיר, הווי הכפר והאנשים החיים בו. בניעות בין זמנים, בין העבר של אגנס ובעלה ומהלך היכרותם וחייהם בצעירותם – שני צעירים שנפגעו ממשפחותיהם, מכירים זה בכאבה של זו והכימיה ביניהם פורחת. אנו למדים על מורכבות נישואיהם, אך מלאי התשוקה והאהבה.
ההווה והעבר שלובים זה בזה כו רקמה עדינה ומהודקת, שלקרוא דרושה שנייה או שתיים כדי להבין באיזה חלק של העבר הוא נמצא. בין לבין יש תיאור בן עשרה עמודים שמתארים את מסע ההדבקה מאלכסנדריה במצרים וכיצד הוא מגיע באמצעות קוף לילדי משפחתה של אגנס.
את החלק השני של הספר או'פארל פותחת עם מילותיו של הורציו מתוך המחזה המלט
I am dead:/Thou lives…draw thy breath in pain,/To tell my story
חלקו השני מתמקד במותו של הילד המנטו ובאבל. זהו חלק עצוב, פואטי, שמתאר אבל של משפחה. מותו של הילד לא מסיים את הספר אלא פותח מסכת שלמה של אובדן וכאב עצום. ג'ודית, תאומתו של המנט כואבת את לכתו של מי שליווה אותה כל חייה. של סוזנה האחת הגדולה שמנסה להתגבר ולוקחת על עצמה עול כבד לגילה, ושל אגנס שלא מוצאת את עצמה. כאבה של אגנס הוא ללא נשוא, והסצנה שבה היא שוטפת את גופת בנה היא לא פשוטה לקריאה, חונקת בגרון.
The time runs only one way
She discovers that it is possible to cry all day and all nigh. That there are many different ways to cry: the sudden outpouring of tears, the deep, racking sobs, the soundless and endless leaking of water from the eyes..
האב מחליט שהוא מתרחק ונוסע שוב ללונדון. כאבו משתקף בקיום זיכרונו של בנו. הוא כותב מחזה וקורא אותו על שמו של בנו, המלט.
אגנס מנסה לבין את מות בנה ואת התרחקותו של האב. כשהיא אובדת עצות ועל סף טירוף הדעת היא מחליטה להתחקות אחרי צעדי בעלה ולהבין. מה שהיא רואה מכה אותה בתדהמה, גם את הקורא. סצינת הסיום היא אגרוף בבטן. את העמודים האחרונים של הספר קראתי פעמיים מסיבה מאוד פשוטה: Hamnet הולך ונבנה אט אט לקראת ספקולציה מסקרנת, שלא אגלה כאן. בסיומו נבנית מסקנה שיש בה שביב תקווה: אפילו הצער הגדול ביותר, הנישואים הפגועים ביותר והלב המרוסק ביותר עשויים למצוא קצת נחמה.
סיומו של הספר נותן תשובה לשאלת השאלות: מדוע שייקספיר בחר לכנות את המחזה המפורסם ביותר שלו בשמו של בנו המת? (המלט והמנט משמשים לסירוגין ברישומי הקהילה של אותה תקופה. הם היו, בעצם, אותו שם)
מעין סיכום
או'פארל מספרת את הסיפור השייקספירי תוך הפחת חיים בילד שנפל במדרגות, אץ ורץ כדי לעזור לאחותו התאומה. בין לבין היא מאגדת את כל השתיקות, הסבל ורוחות הרפאים לכדי רומן היסטורי מושלם.
יתרה מכך, Hamnet הוא בעיקר סיפור חייה של אישה שלא ידוע עליה כמעט דבר, אישתו של אחד המחזאים והמשוררים החשובים בספרות הקלאסית העולמית, אישתו של וויליאם שייקספיר. חייה, הפשוטים לכאורה, חיי אישה שסובלת את חבלי הלידה ועד האובדן, ריחות העמל היומיומי הבלתי פוסק הכרוכים בניהול משק בית באנגליה האליזבתנית. הקורא מהלך בין בתי סטרטפורד, מריח את ריח העשן, התרנגולות, היער ומרגיש את תחושותיה של אגנס, אן האת'ווי.
או'פארל לוקחת הערת שוליים בהיסטוריה הרחוקה מאוד והופכת אותה לסיפור על זמני. הכתיבה שלה מחזירה את הקורא לנושאים "שייקספיריים" כמו טשטוש מגדרי והזיקה בין התאומים המנט וג'ודית, מה שמשיק את הרומן לחייו של שייקספיר בעצמו.
אני רוצה להתעכב על נושא התאומות. תאומים הוא נושא למחקר בספרות החל מהלילה השנים עשר של שייקספיר. תאומים משמשים בספרות למחקר של זהות שגויה, צורות כפולות או האני המפולג. ג'ודית (תאומתו של המנט) מנסה לעמוד גם על נושא הנטישה דרך הכאב של תאומה המאבדת את החצי השני שלה. התאומות מאופיינות בצורה משכנעת כניגודים קוטביים. ג'ודית היא החלשה, האנאלפביתית לעומת המנט, הילד החזק והיפה, החכם והמבריק. העלאת נושא התאומות מאפשר להתמודד עם נושאים בעלי השלכות בלתי צפויות של החלטות משנות חיים, דין וחשבון עצמי, בין מה שאבד לבין הרווח, בין מה שנעלם למה שנשאר.
נושא נוסף שעולה ונבחן ב Hamnet הוא כיצד האבל והאובדן משפיעים על האמנות.
