מאז ספרו של הרמן קוך, הראשון שתורגם לעברית, ארוחת הערב, התמכרתי לסגנונו המיוחד, למרות שספרי מתח אינה הסוגה החביבה עליי.
על ספרו מר מ' היקר כתבתי כאן.
הרמן קוך לוקח את הקור האנושי השקט והשלווה ההולנדית ויוצק אותה לכדי ביקורת חריפה בדמותו של ספר מתח, בעל סממנים גותיים, בטכניקה הומוריסטית חריפה.
המעידה, הרמן קוך, הוצאת תכלת. תרגום: אירית באומן
המספר
המספר הוא רוברט וולטר, ראש עיריית אמסטרדם שמעיד על עצמו שהוא "ראש העיר האנושי". הסיפור נכתב בגוף ראשון, ולכן הקורא יודע רק מה שהמספר מספר, על הלך רוחו, מחשבותיו ופעולותיו. מספר בגוף ראשון יכול גם לתעתע בקורא והרמן קוך עושה זאת בוירטואוזיות מרהיבה. הוא משתמש בקורא, במחשבותיו ויוצק לתוכן מה שהוא רוצה שהקורא יחשוב ויאמין לו.
רוברט וולטר בן שישים. והוא רוצה לספר על משהו שקרה שמערער על הכל. משהו שקשור לאשתו, לארץ מוצאה ולרקע התרבותי שלה. שמה הוא סילביה, אך אין זה שמה האמיתי. זה אינו שם הולנדי. הולנד היא גם לא ארץ מולדתה של אשתו, וגם היא – הס מלהזכיר. המידע שראש העיר כן מנדב לקורא שארץ מוצאה היא דרומית להולנד, ופטריארכליות ואלימות הן חלק מהתרבות שלה.
על הספר
הכל התחיל כשמזכיר העירייה נתפס בגניבה של כסף מהקופה וכתוצאה מכך הוא מתאבד. וולטר מתבקש לדבר בלוויה ומבקש מאישתו להצטרף אליו כי היא הכוח והמוטיבציה שלו. תוך כדי, וולטר שם לב למשהו שקורה בין אישתו לבין חבר במועצת העיר. מאותו רגע ואילך כל מבוקשו הוא למצוא עדות ממשית לרומן.
אבל החיפוש אחרי עדויות ממשיות המתח וההתפלות מול הקורא היא רקע לביקורת חריפה של המחבר, הרמן קוך, על הולנד ועל אנשיה. רוברט וולטר, המספר בגוף ראשון, הוא ראש עיריית אמסטרדם והוא טורח להזכיר זאת כמעט בכל עמוד בספר. הוא מתנשא, ומחשיב את תפקידו רם המעלה ממש כמו תפקידו של ברק אובמה, ביל קלינטון פרנסואה הולנד ועוד.. בלי בושה הוא אומר "אני המנוע של השיחה" (עמ' 70), אין עוד אישיות כמוני, אני תושב אמסטרדם אופייני ואפשר לזהות מיד את אנשי הפרובינציה. כאן טמונה גם ההתנשאות של אנשי אמסטרדם מול "פשוטי העם" או תיירים אחרים מהעולם שמגיעים אל העיר ויושבים באתרים שתושבי אמסטרדם מרשים לעצמם ללעוג להם. הם, תושבי אמסטרדם "האמיתיים" מכירים טוב יותר את העיר ואת המקומות והאתרים שבאמת צריך וראוי להכיר בעיר.
חטא היוהרה (היבריס), התנשאות
אבל בזאת לא תמה ההתנשאות של ראש העיר. חבר המועצה, שחשוד ברומן עם סילביה, אישתו של וולטר, הוא איש שמאמין בטבע. הוא לוקח לליבו את עניין התחממות כדור הארץ, מאמין באוכל אורגני ורוצה "לנקות" את העיר מרחשים מטרידים כמו להזיז את שדה התעופה אל מחוץ העיר ובמקום זאת להפעיל טורבינות רוח מסביב לאמסטרדם. כגבר נבגד שמאמין בקפיטליזם, בטכנלוגיה ובהתקדמות טכנולוגית ואנושית, כי הרי הוא על-אדם, הוא מתנגד בחריפות ליוזמה של חבר המועצה ומאמין שהוא לא רוצה להיזכר כראש העיר שניקה את העיר משדה התעופה, אלא להיפך, כמי שהנגיש את העולם אל אמסטרדם והפך אותה לעיר חשובה בעולם. למרות שהוא עצמו רוכב על אפניים כדי להגיע לעירייה.
התנשאותו של וולטר מתבטאת גם באוכל שהוא אוכל והוא דואג לציין מה הוא אוכל, כדי שהעולם ידע כי ראש עיריית אמסטרדם בקיא בהילכות העולם אוכל מה שצריך לאכול: סרטן, סטייק טרטר, צדפות, מיונז, כיכר בשר טחון. הוא מטייל בעולם הרבה ודואג לשתות יין ובירה.
סצנת השיא בהתנשאותו מתבטאת בטיול שהוא עורך עם אישתו סילביה בצרפת. כשסילביה מציינת את עליבותם של האנשים הישנים ברחובות, את המהגרים שנוגעים לליבה, הוא נעמד מול חלון הראוויה של לואי ויטון. הוא מציין שבחלון הראווה יש תיק אחד ויחיד, כמו שראוי לחנות בסדר גודל שכזה, שאפילו לא מצויין המחיר עליו. הוא פונה לסילביה אישתו ושואל אותה: אם אקנה לך את התיק הזה, האם תיפלי לזרועותיי? סילביה עונה לו שלעולם לא, מכיוון שאין בכוונתה ללכת ברחוב עם תיק של לואי ויטון.
וכך זה ממשיך כשברקע בתו של וולטר וסילביה, דיאנה (שם בדוי), יוצאת עם בחור חדש שלא בטוח שהוא מוצא חן בעיניהם; כשהוריו של וולטר בני התשעים וארבע, מחליטים למות ביחד בעוד מספר חודשים, כשעדיין הם באונם, ווולטר לא מבין את ההתנהגות שלהם, ואילו סילביה מכנה זאת התנהגות הולנדית מפונקת.
פאשיזם
בעמוד 203 שוטח הרמן קוך בדמותו של ראש עיריית אמסטרדם את דעתו על הפאשיזם, שלדידו מגיח בדמותו של חבר המועצה החשוד ברומן עם אישתו: "… מעל הכל, לפאשיזם יהיו פנים אנושיות. הוא יחייך לעיתים קרובות יותר מהפאשיזם הישן. מבטו יהיה רך יותר … הפאשיזם עם הפנים האנושיות זוחל מתחת לעורו של פעיל הסביבה, נצמד לקרסולם של לוחמי זכויות בעלי החיים כמו קרציה, מטפס עלינו מלא הבנה, מעמיד פני מאזין ובתוך כך פותח במונולוג על התחממות כדור הארץ, על הקטבים הנמסים … הפאשיזם החדש ירשים אותנו בחיוך כובש, יעזור לקשישים לחצות את הכביש ויסחב עבורם את הקניות במעלה המדרגות". זה, הפאשיזם החדש, המתחסד, בא בדמותו של אוהב האדם המתחסד. בסופו של דבר, הוא יתגלה כעבריין הגדול ביותר בעולם. כי הרי גדולי הדיקטטורים, הפסיכופטיים ורוצחי ההמונים היו צמחונים ואפילו טבעונים.
כמו בספריו הקודמים גם במעידה הגיבור הוא איש חשוב בחברה ההולנדית. אך בניגוד לספריו הקודמים, במעידה הגיבור אינו פסיכופט, אלא שבעקבות החשדות העולות בקרבו הוא קצת משתגע ומשגע את הקורא. כמו בספריו הקודמים, גם במעידה, המבט של הגיבור, או של הרמן קוך בעצמו, הוא מבט ביקורתי, חד, על החברה ההולנדית ועל החברה האנושית בכלל.
רק בסוף, ורק ברמזים, מתגלה מימדי חשדותיו של רוברט וולטר, שזה אינו שמו האמיתי, כמובן.
בספר המעידה, חוזר הרמן קוך אל הכתיבה המענגת שסחפה את הקורא בארוחת הערב (שעובד לסרט קולנוע) ובית קיץ עם בריכה שאהבתי כל כך.
הרשו לי מילה על עטיפת הספר הגאונית: מלבד הרמז הדו משמעי, הכריכה צבועה בצבע ירוק מיוחד, צבע של הטבע אך גם של הקנאה.
