רוקסן גיי, רעב (הסיפור של הגוף שלי), בבל, 2019 (2017). תרגום: דבי אילון

רעב (הסיפור של הגוף שלי) / רוקסן גיי

רוקסן גיי
רוקסן גיי (מקור: ויקיפדיה)

רוקסן גיי, 1974, סופרת, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת ייל, עורכת ופרשנית חברתית-אמריקאי. ספרה החמישי רעב יצא לאור בשנת 2017, קדמו לו:  Bad Feminist (2014), Ayiti (2011), An Untamed State (2014), Difficult Women (2017

רעב (הסיפור של הגוף שלי), רוקסן גיי, הוצאת בבל, תרגום: דבי אילון

Hunger: A Memoir of (My) Body, HarperCollins, 2017

כדי להבין את הכאב הזועק מספרה של רוקסן גיי, רעב, (לא שזה קשה כל כך), חשוב להבין את הקונטקסט שבחרה לעסוק בו: ניתוח ופירוק סוגיות פמיניסטיות וגזעיות, באמצעות עדות על חוויותיה האישיות עם גזע, זהות מגדרית ומיניות.

לכן, לפני הכל, אכתוב מבוא קצר על תולדות המשטור והנרמול על פי מישל פוקו

מישל פוקו: תולדות המיניות, משטור ונרמול
מישל פוקו 15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984
מישל פוקו 1926 – 1984(מקור: ויקיפדיה)

בספרו, תולדות המיניות 1, יוצא מישל פוקו נגד ההיפותיזה הדכאנית. ההיפותיזה הדכאנית גרסה שהחל מהמאה השבע עשרה המין מדוכא – אסור היה לדבר עליו. אבל, כאמור, פוקו יצא נגד טענה זו. לטענתו, לא היה דיכוי ולא היתה השתקה, אלא להיפך: המין עבר השחה. לא רק שמדברים על מין, אלא אפילו הוא הפך למושא מחקרי, לפיקוח ולהתעסקות חברתית בלתי פוסקת.

יחד עם זאת, טוען פוקו, המין אינו חופשי. להיפך, המין ממושטר. לא באמצעות דיכוי, כי אם באמצעות שדות הכוח. שדות הכוח האלו הם המדע, המדינה, התקשורת. התקשורת, למשל, באמצעות שיח, מורה לנו איך להתלבש, מה לאכול, קובעת טרנדים והתנהגויות. פוקו מכנה זאת: ביוכוח.

שדות הכוח, כמו המדע והרפואה למשל, יכולים לקבוע שלהיות רזה זה נורמלי ומחוייב המציאות.

משטור ונרמול

רעב עוסק בדיוק בזה: מה זה להיות אוביסית (השמנת יתר) בעידן שבו הרפואה מפקחת, באמצעות כלים כמו ניתוח קיצור קיבה, על הגוף האנושי ועל התודעה האנושית. הפעולות האלו מאפשרות למשטר את התודעה והגוף ולהגדיר מהו ומיהו נורמלי.

רוקסן גיי – אוטוביוגרפיה

רוקסן גיי מעידה על עצמה שהיא תופסת הרבה מקום במרחב. הגוף שלה תופס מקום במרחב הציבורי. היא מודעת לזה ומעידה שהיא גבוהה מאוד (1.90 מ' לפחות) ושמנה מאוד (266 ק"ג).

היא גם מודעת למבטים שנשלחים לעברה, מאשימים, מצביעים, מסמנים, ממשטרים. היא מודעת לכל אלה, אך מודה שהיא הגיעה למשקל זה במכוון, זו "אשמתה".

לכן, רעב הוא ספר אוטוביוגרפי: הספר מספר על הגוף שלה, על הרעב שלה, מספר איך היא נעלמה, איך הלכה לאיבוד, ורצתה כל כך שיבינו אותה. שיראו אותה ויבינו אותה (עמ' 10). רעב כתוב בגוף ראשון, והוא מתאר את תהליך "התרחבותה", הסיבות לכך, וכיצד החברה והממסד מתייחסים לזה.

לספר את הסיפור של הגוף שלי פירושו לספר על בושה (עמ' 163)
ביוכוח

הסיפור של גיי מתחיל במרפאה לקיצור קיבה. היא הלכה לשם עם אביה, כי משפחתה רצתה נורא שתשיג שליטה על הגוף שלה שהולך ומשמין, כי להיות רזה זה נורמלי.

המרפאה

הרופאים הציעו לה, באופן מפתה וקוסם: להירדם לכמה שעות. בתוך שעה מהרגע שתתעורר רוב הבעיות שלה ייפתרו, לפחות לשיטתו של הממסד הרפואי, ו"בהנחה כמובן שנמשיך להשלות את עצמנו שהגוף שלנו הם הבעיה הכי גדולה שלנו" (עמ' 12).

את הכוח הממשטר והמנרמל של הממסד הרפואי מדגימה רוקסן גיי לא רק באמצעות הגעתה שלה אל אותו ממסד – מרפאה לקיצור קיבה, אלא באמצעות דוגמה של אישה אחרת, שמשקלה הוא בסך הכל עשרים ק"ג "מעל המותר". תגובותיה של אותה אישה אל בעלה, שישב לצידה, ומתגובותיו של בעלה, גיי מבינה למה היא שם באמת. שוב, גיי מדגימה כיצד החברה והממסד רוצים שהיא תראה, כיצד אישה צריכה להיראות.

גיי ממשיכה לתאר את הטיפול במרפאה: הגעתי, נשקלתי, מדדתי. "נשפטתי", היא כותבת. והרופא אומר "את מועמדת מושלמת לניתוח". "הייתי גוף שמצריך תיקון" (עמ' 14).

עוד מדד שמאפשר לחברה ולממסד למשטר ולנרמל את ההגדרה ל"שמן" ו"רזה", זה ה BMI, מושג שמאפשר לממסד הרפואי לנסות למשטר גופים לא ממושטרים. הממסד קבע ש BMI "נורמלי" זה עד 25, מעל זה – זה כבר "לא נורמלי" ודורש טיפול.

מדד נוסף הוא מדד האוביסיות. אוביסיות היא השמנת יתר. למושג השמנת יתר קיצונית מתווסף המונח MORBID – מה שהופך את הגוף לגזר דין מוות, וכך הממסד מתייחס לכך.

כי זה מה שלימדו אותנו, הנשים, מאז ומתמיד: נשים צריכות להיות קטנות ודקיקות. אסור לתפוס מקום, אסור להיראות או להישמע.

תוכניות ריאליטי

תכניות הריאליטי הן עוד מימד של ביוכוח – הדרך של הממסד למשטר ולנרמל את הגוף. למשל תכנית הריאליטי "לרדת בגדול": לוקחים קבוצת יעד של אנשים "שמנים" וקבוצת מאמנים חטובים ויפה תואר, לבושים בבגדים שיחמיאו לגופם – ומראים לעולם כיצד צריך להיראות. לא משנה שבדרך קבוצת היעד מקיאה את גופה ואת נשמתה, וסובלת סבל רב בעיקר מ"איך צריך להיראות" ולמה.

לרוב, אותה קבוצת יעד שמסיימת את התכנית בלרדת בגדול, מחזירה ק"ג רבים למשקלה אחרי מספר חודשים, אם לא חוזרת למשקלה.

מסע קניות

גם מסע קניות מהווה מימד של ביוכוח. גיי כותבת שקניית בגדים היא אחת מההשפלות הרבות ששמנות צריכות לשאת (עמ' 155). היא נוהגת ללבוש את אותה "תלבושת אחידה" שלה – ג'ינס וטישרט, אבל כשהיא רוצה ל"התפרע" וללבוש בגדים אחרים – כולם מסתכלים עליה והיא לא אוהבת את זה.

יותר מזה, מסע הקניות עצמו מהווה מקור למשטור. כולם מסתכלים עלייך

אני שונאת את איך שאנשים נועצים מבטים בגוף שלי, מתייחסים לגוף שלי, מעירים על הגוף שלי. אני שואנת את זה שאני מזהה את הערך העצמי שלי עם מצב בגוף שלי, ואת הקושי העצום להתגבר על הזיהוי הזה (עמ' 129)

כואב לה שהיא מוגדרת באמצעות הגוף שלה. ובצדק.

הרס הגוף – האונס

רוקסן גיי מעידה שהיא הרסה את הגוף שלה במכוון. היא אמנם רצתה להאמין שהערך שלה כבת אנוש לא תלוי במראה, אבל הגוף שלה הוא כלוב שהיא יצרה במכוון.

החיים של גיי מחולקים לשניים: לפני ואחרי האונס. "העבר כתוב על הגוף שלי", היא כותבת (עמ' 39). אחרי האונס, גיי עושה הכל כדי להמשיך ולהרוס את גופה, היא איבדה שליטה במה שהכניסה לתוך הגוף שלה:

בלעתי את הסודות שלי וגרמתי לגוף שלי להתרחב ולהתפוצץ ... להמשיך להזין רעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו - הרעב להפסיק לכאוב (עמ' 57)

היא הגדילה את הגוף שלה כאבטחה, כיצירת חיץ. גיי רצתה להיות שמנה כדי שגברים יתעלמו ממנה, כדי להיות מוגנת.

כשההורים שלה מכריחים אותה להרזות, היא מבינה שירידה במשקל ורזון הם מטבע חברתי.

הרס הגוף וההרס העצמי המשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייה עד גיל מאוחר, אבל שומן וצבע העור שלה – שחור – הם דבר שאי אפשר להסתיר

לא משנה מה תעשי, הגוף שלך הוא נושא לדיון ציבורי עם משפחה, חברים וזרים כאחד. הגוף שלך הוא נושא לפרשנות כשת עולה במשקל, יורדת במשקל או נשארת באותו משקל בלתי קביל (עמ' 109)
גוף ומגדר

כאמור, רוקסן גיי, נהגה לטשטש את המיניות שלה במכוון. בצעירותה היא אפילו נהגה ללבוש בגדי גברים כדי לטשטש את המיניות שלה. היא לא רצתה למשוך תשומת לב, היא לא רוצה להיפגע שוב. תקופה ארוכה בחייה היא לא יכלה להגדיר את המיניות שלה בעצצה. אבל היא כואב לה, זה שאנשים אחרים מרשים לעצמם למחוק את המגדר שלה (עמ' 221).

בגלל הגוף הגדול שלה – גובה והשמנה – אנשים מביטים בה באשמה, תיעוב, תוכחה וזעם. מוחקים אותה, את המגדר שלה ואת הזהות שלה. החברה היא זאת שגורמת לה להרגיש לא טוב בגוף שלה. המשטור, הנרמול הביוכוח – גורמים לה-עצמה להרגיש עם הגוף שלה, עם המגדר שלה ועם מי שהיא.

רעב

רעב הוא ספר על רעב פיזי, חומרי, לאוכל, להזנה ורעב נפשי לאהבה ולהתקבלות. זהו ספר על היחס של הממסד והחברה לגוף שלה ולגוף של אוביסים, כיצד השמנת יתר השפיעה על האופן בו אנשים תופסים אותה ומתייחסים אליה בחיי היומיום שלה. רעב הוא ביקורת על שוק הבגדים הנשי, מערכות הרזיה ופרסומותיהן, אישי ציבור, תחבורה ציבורית וביקורת על אי מתן מענה מצפוני לצרכי הסובלים מעודף משקל, וכיצד רשלנות זו פוגעת בזהות ובהערכה העצמית שלהם.

Facebook Comments

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *