ענבי זעם / ג'ון סטיינבק

ענבי זעם הוא אחד הספרים הבודדים שחזרתי לקרוא בהם פעם נוספת (אחרי האחים קרמזוב). את הספר קראתי בשנות העשרים המוקדמות שלי וזכרתי שנסחפתי בו, אך לא זכרתי למה. בסופ"ש קראתי בו שנית, ואני קוראת בו דברים שלא קראתי בעבר. אתה גדל עם תובנות חדשות, ראייה שונה לחיים, פילוסופיה שונה ומשליך לתוך הקריאה החוזרת גם את כל מה שאתה יודע ולמדת. זה מרתק ומסע כשלעצמו לקרוא בספרים שנית, לאחר פרספקטיבה של הזמן.

ענבי זעם שנכתב בשנת 1939, ושנה לאחר מכן זיכה את מחברו ג'ון סטיינבק בפוליצר, תורגם לעברית בפעם הראשונה ב 1954, הוא ספר שרלוונטי ואקטואלי גם במאה העשרים ואחת, ואולי אפילו יותר.

ענבי זעם, ג'ון סטיינבק, 1988, תרגום: תמר עמית

The Grapes of Wrath, John Steinbeck, Viking , 1939

כותרת הספר מרפררת למזמור פטריוטי שנכתב על הקרב על הרפובליקה, שמקורו בתנועה לביטול העבדות, שזו פתיחתו:

"ראו עיניי את תהילת בואו של האל
הוא דורך את הבציר שם ענבי זעם מאוחסנים
הוא שחרר ברק נורא מחרבו המהירה
האמת שלו צועדת עוד"

על הספר

הזמן הוא ימי השפל הגדול בארצות הברית של סוף שנות העשרים של המאה הקודמת. והספר עוקב אחרי משפחת ג'ואד בדרכם מאוקלהומה לקליפורניה בתקווה למצוא שם מקורות פרנסה תוך הגילוי שגם המסע עובר דרך ניצול, עוני, רעב ו-עבדות מסוג אחר. הספר עוסק בכרסומו של הקפיטליזם בערכי האחדות, המשפחתיות, אהבת הזולת ועלייתו של הניכור. בעמוד 156 מתוארת מודעת פרסומת של נערה בלונדינית לבושה בבגד ים ביקיני ומחזיקה קוקה קולה – פרסומת שמעידה על השינוי בזמנים. הפרקים נעים בין תיאור קורותיה של המשפחה ובין תיאורים כללים של נוף, אדמה, רקע כללי לקורותיהם של משפחות רבות באיזור שנעים ממזרח למערב.

הפתיחה המרהיבה של הספר ענבי זעם מתארת את אדמות אוקלהומה וצבעיה המשתנים לנוכח חילופי העונות, ההתפעלות של מספר-העל מהצבעים המשתנים ומאדירים את כוחו של המקום.

טום ג'ואד

מיד לאחר כך, הפרק עובר לספר את סיפורו של טום ג'ואד, אסיר משוחרר על תנאי, שחוזר לבית אביו, טום ג'ואד גם הוא, שיש לו חלקות אדמה והוא "רק אריס". אבל, יתגלה אחר כך שדחפורים הגיעו, גרשו משפחות וסלקו את האריסים. בדרכו הוא פוגש את הכומר לשעבר ג'ים קייסי ש"רוח הקודש כבר לא יורדת עליי. רק רעיונות כפירה – אבל הם נראים די הגיוניים" (עמ' 24). מידי פעם הוא מברך או נושא דרשה אבל הוא "עושה את זה רק בגלל שזה מה שהם (האנשים) מצפים" ממנו (עמ' 24). הוא אפילו ידגיש שהוא כבר "לא יודע למי להתפלל" (עמ' 140). על כך שהוא אינו כומר הוא יחזור וידגיש מספר פעמים. וכשאסיר לשעבר וכומר לשעבר נפגשים זו יכולה להיות יופי של פתיחה לבדיחה, אבל לפנינו סיפור טראגי.

טום שואל את קייסי אם הוא רוצה להצטרף אליו לביתו ובדרך קייסי מספר לטום על יחסי הכוח החדשים בין בעלי האדמות והאריסים "נציגי הבעלים הסבירו את דרכי פעולתה של המפלצת החזקה מהם, ואת צורת חשיבתה. אדם מחזיק באדמה כל עוד הוא אוכל, וכל עוד משלם את המיסים במועדם. כן, הוא מחזיק באדמה, עד שיום אחד היבול שלו יורד לטימיון, והוא חייב ללוות כסף מהבנק … יצורים אלה …  הם נושמים רווחים. הם אוכלים את הבית, את הכסף. מצער, אבל ככה זה. פשוט ככה זה" (עמ' 36). האדמה עוברת לבנק, אבל בנק זה לא בן אדם. וגם בעל אדמה שיש לו חמישים אלף אקר הוא לא בן אדם. זאת המפלצת (עמ' 37). אפילו איש הטרקטור מתמזג עם המפלצת, וכששואלים אותו למה הוא עוסק בעבודה הזו שכך הוא יוצא נגד חבריו הוא טוען שהוא מרוויח שלושה דולרים ליום והוא חייב לחשוב על המשפחה שלו, ואם בגלל השלושה דולרים שלו עשרים משפחות לא אוכלות בכלל, הוא עונה שאסור לו לחשוב על זה. הזמנים השתנו ובן אדם צריך לדאוג אך ורק להאכיל את הילדים שלו. יתרה מזאת, הוא מסביר שאם "בטעות" הוא מנגח קצת את הקיר אולי יקבל תוספות של כמה דולרים, "ולבן הצעיר שלי עוד אין נעליים" (עמ' 42). התיאורים האלו של בן אדם שצריך לדאוג לעצמו ולא לקהיליה מלווים בתיאורים של טרקטור שהורס הכל כמו איבר מין זכרי שבועל את האדמה וחודר אל הקרקע (עמ' 42).

המעבר לקליפורניה

כשטום מגיע לביתו הוא מגלה שגם ביתו מעוך באחת מפינותיו, נגלה לו שהבית נחלש מיסודותיו. טום מבין שמשהו קורה ומגלה שמשפחתו רוצה לעבור לקליפורניה ("מולדת הפרי"), כשהוא מגיע הם בדיוק אורזים. סבו של טום מדבר הרבה על הפירות ובעיקר על הענבים שבקליפורניה, הוא יקטוף לו המון ישר "מהשיח" וישר ימחץ אותם לפיו, "יש שם המון ענבים, תלויים מעל השביל. אתם יודעים מה אני אעשה?  אני אקטוף לי המון ענבים ואכניס אותם לקערה גדולה, ואני אשב עליהם ואמחץ אותם ואתן למי. להרטיב לי את כל המכנסיים" (עמ' 97). הדברים שלו מביעים את הציפייה, התקווה, הכמיהה והאופטימיות של האריסים במציאת עבודה ובמקום לחיות בו בלי שינצלו אותם, מקום שיהיה הרבה יותר אטרקטיבי עבורם "אני מרגיש שאני אהיה בן אדם חדש", הוא מוסיף ואומר (אמ' 97). חוץ מזה, טום מבין שכולם כבר עזבו "הבתים ריקים, האדמה ריקה, וכל הארץ הזאתי ריקה … אני מוכרח לנסוע לאיפה שהאנשים נוסעים", אומר הכומר ומצטרף למשפחת ג'ואד (עמ' 98).

והם יוצאים לדרך דרך כביש 66, שהוא נתיב ההגירה העיקרי, נתיב המנוסה, נתיבם של פליטי האבק ופליטי האדמה הדלה, הנמלטים מרעמי הטרקטורים ומחלקות מצומקות, מחדירתו האיטית של המדבר צפונה, מן הסופות העולות בשאגה מטקסס, מן השטופונות אשר לא זו בלבד שאינם מעשירים את האדמה, הם גם גוזלים את מעט העושר שעוד נותר בה. מפני כל אלה נמלטים האנשים" (עמ' 121). תוך כדי מעבר, מסע, אל העתיד הם מבינים שקיים גם מעבר מ"אני" ל"אנחנו". אבל לא רק. מתרחשים עוד שינויים רבים.

האם הגדולה

שינוי נוסף שחל הוא תחילת התמודדותה של האם, אימו של טום. היא הופכת לאם הגדולה, האם שמחזיקה את המשפחה, שתומכת ומניעה אותו, לאם שתיילד, שתקבור, שתיפרד, ותחזיק בעוצמה, האם שעומדת על שלה ומסרבת בכל תוקף לפצל את המשפחה, אלא אם זה משהו שקשור לסכנת חיים. חיי המשפחה עוברים ממשפחה הגמונית פטריארכלית למשפחה מטריארכלית – הכל סובב סביב האם ועל ידיה בלבד. גם אב המשפחה, אביו של טום לא מבין כיצד קרה שמאישה שקטה היא הפכה לאישה מרדנית, לאישה שמנהלת את המשפחה ביד חזקה. לאישה שמגנה על משפחתה בגופה. "מוזר! אישה שולטת במשפחה, אישה אומרת מה לעשות ולאיפה לנסוע. ולי בכלל לא איכפת … נשים סתגלניות יותר מגברים … הנשים מנהלות ת'חיים שלהן מהלב. גברים מנהלים אותם מהראש" (עמ' 428)

חברה ופוליטיקה

עוד שינוי שקורה שה"אני" הופך ל"אנחנו" גם מבחינה חברתית ופוליטית. בעצם המסע של המשפחה מערבה, אל קליפורניה, אל העושר והקפיטליזם, ותוך מסעם מצטרפות משפחות נוספות, והם מצטרפים למחנות שונים, הפליטים והמהגרים הופכים לקהיליה קומוניאלית, קומוניסטית אבל יותר – אנרכיסטית. עשרים המשפחות בחניונים של הפליטים, הופכות להיות משפחה אחת, הילדים נעשו לנחלת הכלל. אובדן הבית נעשה לאבדן משותף, העתיד הוורוד במערב נעשה לתקווה משותפת" (עמ' 196). המשפחות למדוו מהי זכות הפרט, הזכות לסרב או לקבל עזרה, זכות לרעוב והזכות לשבוע, אבל זכות הניאוף, הגניבה, הרצח והאונס חוסלו מיד "שכן העולמות הקטנים לא יכלו להתקיים ולו לילה אחד בעולם שעודד זכויות כאלה"  (עמ' 197). אסור ללכלך את המחנה, אסור לזהם את מי השתייה, אסור לאכול ארוחה דשנה ליד אדם רעב, ועם החוקים באו העונשים, והנידוי היה העונש הגרוע מכל מכיוון שמי שהפר את החוקים היה מכפיש את שמו ולא היה לו מקום במחנה. הם לא צריכים שוטרים, השוטרים עושים נזקים גרועים יותר, מלהיטים את הרוחות והורגים. את הפליטים הנוסעים מערבה מכנים "אוקים" – אלו שהגיעו מאוקלהומה למערב, לקליפורניה.

עלילת הספר ענבי זעם מחולק לשני חלקים עיקריים: לפני המסע, החלק הקצר יותר ותוך כדי המסע שהוא שארית הספר. אך העלילה לא נוגעת מה קורה בסופו של דבר. ג'ון סטיינבק קוטע בפתאומיות את המסע, באופן כזה שמשאיר את הקורא עצוב, חושב, נדהם אל מול התמיכה המאסיבית והאינטנסיבית של הפליטים בינם לבין עצמם – אהבת הזולת, עזרה מנטלית וכלכלית, ומעל הכל – אנושיות.

למרות התיאורים המפורטים הרבים, נשאבתי לתוך העלילה, לא יכולתי להפסיק לקרוא את 459 העמודים המרהיבים. לזה ייקרא – ספרות מופת!

ברוס ספרינגסטין כתב שיר בעקבות הספר: