עניינים אנושיים של קארין טואיל יוצא לאור בטיימינג מאתגר: ב 19.8.2020 נפל (עוד) דבר בישראל: נערה בת שש עשרה נאנסה בחדר מלון באילת על ידי שלושים גברים (כאן). הרשתות החברתיות גועשות, הפגנות בכל הארץ (אחד מרגעי השיא, Ynet). בדיוק אז סיימתי לקרוא את הרומן המטלטל של קארין טואיל. הוא הותיר אותי מבולבלת, מזדהה עם כל הדמויות, תוהה איך זה אפשרי ומנסה להבין איך מעדתי. כי עניינים אנושיים מעצבן באנושיותו הרב מימדית.
עניינים אנושיים, קארין טואיל, הוצאת אריה ניר-מודן, 2020 (2019). תרגום: שי סנדיק
Karine Tuil, choses humaines
קארין טואיל
קארין טואיל, 1972, היא סופרת צרפתיה, כתבה כמה רומנים עטורי פרסים בצרפתית ובאנגלית. ספריה עוסקים במערכות יחסים, נישואין וזהות יהודית, מרכזי מעצר ופוליטיקה של תאגידים, מתמקדים בסתירות של יחידים, בצביעות של החיים בת זמננו, ומציעים ניתוח בלתי מתפשר של החברה. לאחר שהשלימה את לימודי התואר הראשון, למדה משפטים וקיבלה תעודת לימודים מתקדמת בדיני תקשורת באוניברסיטת פריז השנייה. הנושאים האלו משתקפים היטב גם בעניינים אנושיים, ספרה האחד עשר.
הרקע לכתיבת הספר
People v. Turner, הוא תיק פלילי בו הורשע ברוק אלן טרנר במשפט חבר מושבעים בשלוש סעיפי תקיפה מינית. ב -18 בינואר 2015, בקמפוס אוניברסיטת סטנפורד, טרנר, אז אתלט סטודנט בן 19 באוניברסיטת סטנפורד, תקף מינית את שאנל מילר בת ה -22 (המכונה במסמכי בית המשפט "אמילי דו"), בזמן שהיא חסרת הכרה.
שני סטודנטים רכבו על אופניים בקמפוס סטנפורד בינואר 2015, והבחינו בתקיפה שהתרחשה. לדברי ארנדט וג'ונסון, שני הסטודנטים, הם הפתיעו את טרנר מאחורי מזבלה כשהיה על גבי אישה חסרת הכרה. ג'ונסון העיד שהוא התעמת עם טרנר ושאל, "מה לעזאזל אתה עושה? היא לא מודעת." לדברי ג'ונסון, טרנר קם במהירות ונמלט מהמקום. כאשר ארנדט הלך לבדוק אם היא נושמת, ג'ונסון רדף אחרי טרנר ותפס אותו כשהוא מחייך. עוברי אורח במזבלה התקשרו לשירותי חירום בעוד שני עוברי אורח נוספים הגיעו לעזור לארנדט וג'ונסון לשמור על טרנר מוצמד על האדמה (ויקיפדיה)
זה הרקע לכתיבת עניינים אנושיים של הסופרת קארין טואיל.
העלילה
קלר פארל היא אישה צרפתיה-אמריקאית שעובדת בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי ולהומה עבדין, שתי נשים שהיו מעורבות בפרשיות מין באופן ישיר או עקיף (בהתאמה). קלר היחידה שאיכשהו יצאה "נקייה" מפרשיות אלו.
קלר היא אישה חזקה, עצמאית, פמיניסטית ודעתנית, מסאית שכתבה שישה ספרים, שאימא שלה לימדה אותה ספרות ופילוסופיה. היא נשואה לז'אן פארל, עיתונאי פוליטי חזק ומפורסם, צמא אהבת קהל ונשים, זה עתה קיבל את אות הליגיון מידי נשיא צרפת, והוא מבוגר מקלר בעשרים ושבע שנים. יש להם בן, אלכסנדר, בן עשרים ואחת. בשנת 2010 קלר גילתה שהיא חולת סרטן השד, בשנת 2015 היא מודיעה לז'אן שהיא פגשה מישהו אחר.
קלר עצמה מופיעה פעמים רבות במדיה כדי להגן על האג'נדה שלה על מקרי האונס המתרבים בצרפת על ידי מהגרים.
אלכסנדר
אלכסנדר הוא סטודנט שהבריק והצטיין עוד בילדותו בלימודים ובספורט. כיום הוא לומד באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית. במהלך החופשה שלו בפאריז הוא מבלה עם מילה, הבת הבכורה של אדם, בן זוגה של קלר. למחרת בבוקר, שוטרים פושטים על ביתו של ז'אן ועוצרים את אלכסנדר בחשד לאונס.
על פניו, סיפור פשוט, סיפור שאנחנו שומעים וקוראים עליו בכל מקום, כל יום. אבל קארין טואיל מסבכת את העלילה בענייניה האנושיים. כפי שכתבתי לעיל, ז'אן, אביו של אלכסנדר, יש לו יחסים מורכבים ובעייתיים עם נשים. קלר, אימו של אלכסנדר, היא אישה פמיניסטית שמביעה את דעתה בגלוי נגד הגברים המהגרים האנסים אך נאלצת להגן על עמדותיה כשהיא מותקפת בתקשורת על האשמה הקלוקלת הזו.
אבל מה קורה כשאת מגלה שהבן שלך מואשם באונס?על מי את מגינה עכשיו?
בחלקו העיקרי עוסקת טואיל במורכבות של גלגלי מערכת המשפט והצדק בצרפת, ששונה מאוד מהמערכת המשפטית בארצות הברית, המחמירה יותר. המונולגים של התביעה והסנגוריה מורכבים וראויים לתשומת לב מיוחדת, למשל כשבנאומו הסנגור, שמבקש להקל בעונשו של אלכסנדר אומר: "שאיפתי היחידה לשכנע אתכם בחפותו בפני החוק ולא בפני המוסר" (שם, עמ' 282) או כשהוא אומר ש "אין אמת אחת" .
כמו במקרה האמיתי של שאנל, גם מילה מפרסמת מכתב אל התוקף שלה באמצעי התקשורת, שהרגשתי מחוייבת לצטט:
"לגבי מה שקרה שם, אתה אומר שאנחנו לא חווינו את אותו סיפור, אבל עמוק בלב אתה יודע: אנסת אותי. אתה אומר לכולם שהסכמתי, ששָתינו יותר מדי, אבא שלך דיבר על 'עשרים דקות של אקשן', הוא אפילו אמר שאנחנו בתחום האפור. אבל איך זה תחום אפור אם לא הבעתי שום הסכמה? התחום האפור הומצא על ידי גברים כדי להצדיק את עצמם, כלומר: המצב לא היה ברור, חשבתי שהיא רוצה, טעיתי, ועוברים הלאה בלי להרגיש אשמה או אחריות על הנזק שנעשה. בחודשים האחרונים, מאז מי־-טו#, אינספור נשים אומרות שהן הוטרדו או הותקפו מינית, אבל כשאני מדברת על זה בסביבתי, כשאני מחפשת עדויות באינטרנט, מוזר, אף גבר לא חושב שהוא התקיף או הטריד בחורה אי פעם. אני הייתי ברורה: לא רציתי. לאורך כל הסיוט הזה, הפחד שיתק אותי. ואם דבר לא קרה, למה התלוננתי? אתה יודע מה זה ללכת לתחנת משטרה ולהמתין בין עשרות אנשים שמחכים וכשסוף סוף מגיע תורך לשמוע את השאלות האיומות: 'מה לבשת? רצית לשכב איתו?' והכי גרוע: 'גמרת?' למה הסכמתי אחר כך ללכת לבית החולים בדמעות ולעבור את כל הבדיקות הנוראיות האלה? … בדקו אותי כדי לברר אם העברת לי זיבה, איידס. חשבתי שאמות מפחד כשחיכיתי לתוצאות, הרי לא ידעתי עליך כלום. אימא שלי באה לאסוף אותי. בכיתי ולא הייתי מסוגלת לדבר. הרגשתי שיש לי משקולת ברזל במקום איבר מין, הוא שקל טונות ורק על זה חשבתי. אמרתי לעצמי שלא אתן לאף גבר להתקרב אליי שוב. שלעולם לא יהיו לי ילדים. אחרי כמה שעות, זכיתי סוף סוף להתקלח ובכיתי וקרצפתי את הגוף הזה ששנאתי, קרצפתי אותו עד זוב דם, עד שקיבלתי אקזמה. ראית את התמונות, הייתי כולי פצע וחבורה, אולי אני לא יודעת לדבר או להתנסח כמוך, אתה יודע לדבר, אתה סוּפּר־-מדופלם, אנחנו אפילו יודעים כמה אתה מצטיין בספורט, שזאת צורה אחרת לומר: חבל להרוס חיים של בחור צעיר שהגיע לסטנפורד ויכול לרוץ חמישים קילומטרים תוך פחות מארבע שעות בשביל האפס הזאת שנשארה פעמיים בכיתה י"ב ולא מצליחה בכלל להקפיד על המשקל שלה? אבל הגוף שלי דיבר, לא שיקרתי. כשיצאתי מבית החולים, קיבלתי סרבל ישן כי לקחו את הבגדים שלי לדגימות. כולם היו נחמדים אליי וכשיצאתי אמרו לי שאני צריכה להשתדל לחזור לשגרה. אבל אני לא יודעת בכלל מה זאת שגרה. שגרה היא חיים בלי אלימות. אני כבר לא יודעת מה זה. אבל מה שגרוע מהאלימות בעצם הוא הבוז שלך ושל אבא שלך. האדישות שלכם כלפי הסבל שלי. כשאתה אומר שהסכמתי. שקרתה אי־הבנה. שזה באשמת האלכוהול והסמים. כשאתה אומר בכל מקום שהחיים שלך נהרסו ולא אכפת לך מהחיים שלי. לאורך כל השימועים וכל העימותים מול השוטרים או השופט, הכחשת, התנהגת כאילו שהסכמתי אבל עמוק בלב אתה יודע: כפית עליי. הרסת לי את החיים ואני רוצה הזדמנות להשתקם. אבל בשביל זה אני רוצה שעכשיו תכיר בכאב שגרמת לי."
הכתיבה של קארין טואיל בספר עניינים אנושיים היא כתיבה שגורמת לקורא להזדהות עם כל הדמויות – עד כדי כך שהתביישתי כשהרגשתי אמפטיה כלפי אלכסנדר – לחשוב ולזעום. לכן, כתבתי לעיל שהספר מעצבן באנושיותו הרב מימדית.
הספר יגיע לחנויות הספרים ב 1 בספטמבר, עד אז הוא במכירה מוקדמת באתר מודן
