הקריאה בקובץ הסצנות האלו מאפשרת לקורא לנוע במרחב העיר ברצלונה מבעד לעיניהם של דמויות לכאורה שונות, ממש כמו המשוטט של ולטר בנימין. סוף הדבר שכתב אוריאל קון בסוף הספר הקטן הזה, מתקשר גם לנקודה זו, מכיוון שהוא מתאר את חייה של מרסה רורורדה וחייה של ברצלונה תוך התפתחות העיר בראי ההיסטוריה המרקסיסטית
סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה, תשע נשמות, 2018. מקטאלנית: יוסי טל
מרסה רודורדה
חייה של מרסה רודורדה משתקפים מבעד לסיפורי-סצנות האלה. לכאורה סצנות קטנות, לא קשורות של ילד בשם קימט שעוקב אחרי איש מבוגר שסוחב עגלה ומגיע איתו לשוק ושם הוא צופה בהריגתן של פניניות; של שני ילדים שמחליטים לרחוץ בובה אך צופים בקמילתה; של בחור שצופה באישה שהוא חושב שהיא שכנתו; של אהבה בוסרית וחשדנית; של אירוסין; של אושר פריזאי; ועוד..
על הספר
רוב הסצנות מסופרות מנקודת מבטו של סופר-יודע-כל אך חלקן מסופרות בגוף ראשון, לעיתים יחיד ולעיתים יחידה. לכאורה דמויות שונות, לכאורה גופים שונים, לכאורה מקומות שונים בעולם.
אבל כמה חוטים מקשרים יש בין הסצנות האלו, בעיקר תוך הבנת מהלך חייה של מרסה רודורדה. תוך כדי קריאה חשתי שזהו סיפור חייה של מרסה רורורדה תוך יצירת תמונות תמונות, נקודות חשובות ומכריעות בחייה, ממש כמו חלקי התבגרות, כולל בריחתה לפאריז ומשם לז'נבה. כל הסצנות האלו מלוות בכאב הגדילה וההתבגרות, מן עצב שמרחף על דברים שנעשו בבלי דעת ושהשפיעו על חייהם, וחייה, של הדמויות הפועלות. עוד חוט מקשר, מעין "כתם" שנע בין כל הסצנות הם פרחים המלווים את הסיפורים והדמויות.
המשוטט
אבל מעל הכל, זהו מעין סיפורו של המשוטט, זה שנע ברחובות העיר, אוסף ומצלם פריטים החשובים לו בחייו ובחיי התפתחותה של העיר. המשוטט, בניגוד לתייר, טען ולטר בנימין, הוא זה שמטייל בפינות החשוכות של העיר, זה שהשעון הוא האויב הכי גדול שלו מכיוון שהמשוטט הולך בקצב ובזמן שלו. המשוטט חושף את הלא מודע של העיר. למרות הסכנות שבעיר הגדולה, ההתפתחות המואצת שלה, הטכנולוגיה המאיימת להרוס את הירוק והשלו, העיר היא ביתו של המשוטט ולכן אינה מאיימת עליו. להיפך, היא ההשראה שלו. הוא מוצא יופי ומסתורין גם בעוני ובסבל האנושי.
מה שמעניין הוא שסופו של ולטר בנימין דומה לסופה של מרסה רודורדה. שניהם הפכו לפליטים. גם בנימין וגם רודורדה מגיעים לצרפת ובסופו של דבר גם לספרד. שם, בנימין מתאבד.
לכן, כשקראתי את הספר רק שיר אחד זמזם בראשי, שיר של פליטים, של אנושיות ושל זמרת שהיא פליטה בעצמה:
